הישראלי הממוצע שקורא קצת עיתונים ועוקב אחר מהדורות החדשות, עלול לחוש בבלבול עמוק באשר למצבה של מערכת הבריאות הישראלית. קשה שלא להבין אותו: מחד מערך פנטסטי בפריסה יוצאת דופן שמצליח לחסן את האוכלוסייה בקצב שמעורר השתאות בעולם כולו, ומנגד עומסים בלתי רגילים בבתי החולים, מחסור בכוח אדם וגירעונות טופחים, שמביאים את מנהלי המרכזים הרפואיים להקים אוהל מחאה מול משרד האוצר בעיצומה של מגפה עולמית.
הסיפור האמיתי של מערכת הבריאות נמצא בדיוק בדיסוננס הזה, בפער הבלתי נסבל בין המצוינות הרפואית והטכנולוגית של המערכת ובראשה הרופאים והרופאות, לבין השחיקה התקציבית והתשתיתית ממנה היא סובלת כבר שלושה עשורים. בזמן שצוותי הרפואה שלנו למדו את הקורונה תוך כדי תנועה ופיתחו שיטות טיפול ייחודיות באמצעות שילוב של חשיבה מחוץ לקופסה וניסיון רב שנים עם מצבי חירום ולחימה, היו מי שגילו "לפתע" שאין מספיק תקנים, חסרות מיטות אשפוז וטיפול נמרץ, אין די מכונות הנשמה ואפילו ציוד בסיסי של סניטציה. על הפערים בציוד הצלחנו לגשר באמצעות רכבת אווירית ובמחירים מופקעים, אבל את הפערים בתשתית ובכוח אדם בקושי התחלנו לצמצם וגם זה רק אחרי שורה של דיונים ומאבקים.
מדד היעילות של בלומברג, שמדרג את מערכת הבריאות הישראלית באחד המקומות הגבוהים בעולם, הפך זה מכבר מקור לחגיגה פוליטית שמאפשרת למקבלי ההחלטות לנפנף בתוצאות המצוינות תוך התעלמות מהמשמעות האמיתית שלהן. נכון, המערכת הישראלית מנפיקה מקסימום הצלחה במינימום השקעה (לפחות במונחים של תוחלת חיים כפי שבלומברג מודד). כלומר, כל דולר שמשקיעים כאן בבריאות, קונה יותר חיים בהשוואה לדולר שמושקע בשוויץ, למשל. אבל במדיניות ציבורית וכלכלית נכונה, הדבר צריך להביא להגדלת ההשקעה – בטח לא להרעבה.
מתי היעילות הגבוהה שמבוססת על ניצול מקסימלי של התשתית הקיימת הופכת לחרב פיפיות? נכון, בין היתר בזמן מגפה עולמית כמו זו שהכתה בנו היום. אז מגלים שספיקת המערכת מגיעה מהר מאוד אל הקו האדום, שמחייב אמצעים קיצוניים כמו סגרים, ביטול ניתוחים ושחיקה עד דק של הצוותים הרפואיים ושל כוחות העזר. אם התפוסה במחלקות האשפוז בישראל היא הגבוהה מקרב המדינות המפותחות ועומדת על 98% בממוצע עוד הרבה לפני הקורונה, אפשר להבין טוב יותר איך נראים היום בתי החולים כשמספר החולים המאומתים בנגיף עומד על למעלה מ-10,000 ביום.
אחד המהלכים הראשונים בהם נקטו מספר מדינות באירופה לאחר התפרצות הקורונה, היה חתימה על הסכמים ששיפרו את תנאיהם של צוותי הרפואה. המדינות הללו, בהן בריטניה וצרפת, הבינו כי צוותי הרפואה נמצאים בחזית של המלחמה החדשה שנכפתה על כולנו. הם חוד החנית שמתמודדים מול אויב לא מוכר, אפילו מתעתע, תוך חשיפה שמהווה סכנה לבריאותם ולבריאות בני משפחתם. בזמן שנחתמו ההסכמים הללו, כאן בישראל היו מי שדרשו לנכות ימי מחלה מרופאים ורופאות ששהו בבידוד לאחר שנחשפו לנגיף. לא, זו לא בדיחה. "בילינו" ימים שלמים בדיונים ובחילופי דברים, שכללו לדאבוננו גם הכרזה על סכסוך עבודה, כדי להסיר את האיוולת הזו מהשולחן. גם על מסגרות מיוחדות לילדים של צוותי רפואה נאלצנו להיאבק מחדש בכל פעם שהוחלט על סגר מהודק. זו כבר לא יעילות – זו אטימות.
הדיסוננס של מערכת הבריאות הישראלית אינו בגדר גזירת גורל. הפער בין ההוצאה הלאומית לבריאות בישראל לעומת ההוצאה הממוצעת במדינות המפותחות (OECD) עומד אמנם על מספר דמיוני של כ-17 מיליארד שקל בשנה, אולם מרבית כלכלני הבריאות מסכימים כי ניתן להביא לשיפור דרמטי גם בהקצאה שנתית של כמה מיליארדי שקלים בודדים. הדבר יאפשר למערכת לחדול מאותו ריקוד טרגי בין שתי מלחמות – האחת על הצלת חיים, והשנייה על הישרדות יומיומית. כשמנהלי בתי החולים יוכלו לקפל את האוהל, כשהרופאים והרופאות יוכלו להתמקד במה ששבועת הרופא ציוותה להם, אזרחי ישראל יקבלו שירותי רפואה טובים יותר שנראים כמו אותו מבצע חיסונים מרשים, ולא כמו אותן תמונות קשות שיוצאות מהמחלקות הפנימיות.
על אופן ההתמודדות של המדינה עם הקורונה אפשר להתווכח בלי די. ניתן להניח שיוקמו ועדות, יפורסמו דוחות, בטח יצוצו עוד ספר או שניים. אבל בעוד שלא ניתן לשנות את ההיסטוריה, אפשר וצריך לשנות את העתיד. להשקיע את הדולר הנוסף דווקא בזכות היעילות, בלי לחכות למשבר הבא. בין היתר, לתכנן נכון יותר את תקינת כוח האדם הרפואי כדי לשפר לא רק את איכות הטיפול, אלא גם את חייהם של המטפלים. זה בדיוק היעד שהצבתי כבר לפני שנתיים וחצי כשנכנסתי לתפקיד, וזה בדיוק מה שעמד לנגד עיניי כשהנחתי להקים ועדה בלתי תלויה לבחינת שעות העבודה של הרופאים ואופי התורנויות בבתי החולים. כשהקורונה תחלוף, האתגרים האלה רק ילכו ויתחדדו.
פרופ' ציון חגי הוא יו"ר ההסתדרות הרפואית בישראל
