לשתוק בשם החוק

ריבוי תביעות לשון הרע של שוטרים כנגד אזרחים שהתבטאו נגדם ברשתות החברתיות, יוצר מצב בעייתי מאוד. האחריות להגדרת גבולות הגזרה של מותר ואסור ביחסי שוטרים ואזרחים – מועברת לידי השוטרים. לתמונה ממהרים להיכנס עורכי דין פרטיים שמעייניהם נתונים לשכר טרחתם ולא לקביעת כללי משחק ראויים בחברה אזרחית דמוקרטית

עוה"ד אפרת פודם ואסף דרעי
תוכן שיווקי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
עוה"ד אפרת פודם ואסף דרעי
תוכן שיווקי

אם חוקים היו מדורגים לפי מספר עוקבים, חוק איסור לשון הרע היה לבטח מוכתר ככוכב רשת, תרתי משמע. עליית הרשתות החברתיות כזירה העיקרית לדיון ציבורי מורגשת היטב בבתי המשפט, שלפתחם הובאו בשנים האחרונות מאות תביעות דיבה שעילתן תגובות או פוסטים, שכל קשר בינם לבין הכתבות העיתונאיות שעמדו בעבר במוקד תיקי לשון הרע, מקרי בהחלט. הסיבות לגל התביעות הזה ברורות למדי. ראשית, הדיון ברשתות החברתיות ידוע בנטייתו לגלוש בקלות לקללות והתבטאויות קיצוניות, המייצרות שפע פוטנציאלי של 'ביטויי דיבה'. שנית, בניגוד לרחוב ולכיכר העיר – ברשת הכל כתוב ומתועד, וצילום-מסך הופך בהקשה אחת לנספח מספר אחת של כתב תביעת דיבה. אבל זה עדיין לא מסביר את הפופולריות הגואה של מגמה נוספת שצברה תאוצה ניכרת בתקופה האחרונות: תביעות דיבה של שוטרים נגד אזרחים שמתחו עליהם ביקורת, מעודנת יותר או פחות, ברשתות החברתיות.

עו"ד אפרת פודם

קחו למשל את שרה, מורה ממרכז הארץ שצפתה בסרטון בפייסבוק שבו שוטר היכה באכזריות אזרח שישב לתומו בפארק הירקון ללא מסיכה בשיא משבר הקורונה. תגובת המחאה שכתבה הביאה לפתח דלתה כעבור שבועות ספורים כתב תביעה בו נדרשה לשלם עשרות אלפי שקלים לשוטר שנעלב. או למשל דני, צעיר שנחשף לסרטון קשה במיוחד שבו שני שוטרים הפליאו מכותיהם באזרח שלא מיהר להיענות לדרישתם להציג תעודת זהות, בעטו והלמו בכל חלקי גופו בעוד הוא שוכב על הרצפה וזועק מכאב. גם דני נתבע לשלם עשרות אלפי שקלים על ידי אחד השוטרים האלימים, שהואיל בטובו לוותר על התביעה רק לאחר שכתב אישום פלילי הוגש נגדו על ידי המחלקה לחקירות שוטרים. ועוד רבים ורבות, החל במנהיגי מחאת יוצאי אתיופיה שקיללו קצין משטרה בהפגנה וכלה במפגינה ממחאת בלפור שסיפרה בפייסבוק על שוטר שהטריד אותה מינית בהפגנה – וחטפה תביעת לשון הרע.

אסף דרעיצילום: אייל גרניט

דברים רעים קורים כשאנשים טובים שותקים

התופעה הזו של שוטרים תובעי-דיבה מציפה על פני השטח לא מעט אנומליות שמערכת המשפט לא תמיד ערוכה להתמודד עמן. בראש ובראשונה, לא לגמרי ברור האם האזרחים משתמשי הרשתות החברתיות מבינים ומפנימים את הפוטנציאל המסוכן הטמון בהן. אנו מצויים בשלבים המוקדמים של תקופה חדשה יחסית שבה מרבית אזרחי ישראל מחוברים לרשתות החברתיות, צורכים דרכן מידע ומתבטאים דרכן בכל תחום ונושא. אנו מבלים שעות מדי יום במרחב שבו בין שיחות חולין על ענייני דיומא, תמונה משפחתית חמודה או שיתוף מתכון של סבתא – צצים לפתע דיווחים פוליטיים, הפגנות ולעתים גם סרטוני אלימות משטרתית. נאמנים לממרתו הידועה של אלברט איינשטיין, שהזהיר מזמן שדברים רעים קורים כאשר אנשים טובים שותקים – הישראלים מגיבים. ובהתאם לכללים המקובלים באכסניה הם מגיבים: קצר, ישיר ועצבני, בלי עריכה. כמה שבועות או חודשים אחרי מעשה, צריכה השופטת היושבת באולם קריר וממוזג לחשוב בשום שכל, האם מלים שהוטחו במקלדת באבחה כעוסה אחת בתגובה לסרטון שנוי במחלוקת, צריכות לגרור העברה של כסף מאזרח לשוטר.

משבר הקורונה הוביל לחיכוכים יומיומיים

קשה להימנע מהתחושה שדווקא בתקופה משברית במיוחד, המדינה מעדיפה לסגת ולעמוד מנגד, ולתת לשוטריה ואזרחיה להתמודד ולהסתדר בעצמם בזירה המשפטית. משבר הקורונה הוביל כידוע לחיכוכים יומיומיים בין שוטרים שנדרשו לאכוף תקנות מחמירות שלא נודעו כמותן בישראל הפתוחה והדמוקרטית לבין אזרחים שעצביהם מרוטים מפחד המגיפה והשלכותיה הכלכליות. המבוי הסתום הפוליטי הוציא לרחובות עשרות אלפי אזרחיות ואזרחים להפגנות סוערות שגם אותן הוטל על המשטרה לווסת ולהסדיר, תפקיד שביצעה ברגישות גבוהה יותר או פחות בכל פעם. התקופה הזו ניפקה, מצד אחד, הרבה סרטונים שמתעדים ברוטליות משטרתית, ומצד שני הרבה תגובות ביקורת נזעמות של אזרחים.

נשאלת השאלה, האם דווקא בתקופה זו נכון למדינה לסגת מהזירה המשפטית ולהפריט, הלכה למעשה, את הדיון במחלוקות בין שוטרים לאזרחים על פעולות שביצעו השוטרים במסגרת תפקידם. הרי המדינה היא זו ששולחת את השוטר מדי יום לבצע את עבודתו, היא גם זו שהתקינה את תקנות הקורונה שהוא נדרש לאכוף, היא גם אחראית להכשירו לבצע את עבודתו כיאות ותוך הקפדה על זכויות האזרחים. כאשר נפגע אזרח מפעולת שוטר – מעצר בלתי חוקי, אלימות – הוא תובע לדין את המדינה. בדומה, באופן מסורתי, מקובל היה שכאשר אזרח פוגע בשוטר – תוקף או מעליב אותו – ממצה עמו המדינה את הדין באמצעות האשמתו בפלילים, בתקיפת שוטר או העלבת עובד ציבור.

הפרקטיקה החדשה של תביעות דיבה מצד שוטרים מעבירה את האחריות להגדיר את גבולות הגזרה של מותר ואסור ביחסי שוטרים ואזרחים – לידי השוטרים, כתובעים פרטיים חפצי רווח כלכלי. המדינה חומקת חרש אל מאחורי הקלעים ומותירה את השוטרים והאזרחים להתקוטט בהליך אזרחי, כאילו מדובר היה בסכסוך שכנים על כביסה מטפטפת, שכלל אינו נוגע לה. מטבע הדברים, לתמונה ממהרים להיכנס עורכי דין פרטיים שמעייניהם נתונים לשכר טרחתם ולא לקביעת כללי משחק ראויים בחברה אזרחית דמוקרטית.

בלבול במפגש עם השוטר בבית המשפט

מבחינת האזרחים הנתבעים, המפגש עם השוטר בבית המשפט מבלבל מאוד. לא רק שהחוזה המקובל בינם לבין המדינה הופר והם פוגשים שוטר לבוש מדים וחוגר אקדח שמאשים אותם בבית המשפט למרות שלא עברו שום עבירה פלילית, הם גם נתבעים לתת את הדין לעתים מזומנות על התבטאויות שאמנם אינן מנומסות אך עם זאת כאלה שניתן לשמוע עשרות פעמים ביום בכבישים, ברחובות ובכל מקום ציבורי בישראל. באחד הדיונים בהם ייצגנו לאחרונה אזרח בתביעה כזו, תהה השופט בקול היכן עובר הגבול, והאם כל "זבל" או "בן זונה" שהוקלדו כלאחר יד בפייסבוק הם בבחינת הוצאת דיבה שאמורה להגיע לתביעה בבית המשפט.

כאן טמונה בעיה נוספת: גם השופטים המחמירים שפוסקים פיצוי או לוחצים לפשרה בתביעות אלה, נוטים להצמיד להן תג פיצוי נמוך של אלפי שקלים בודדים, בהתחשב בתפוצה המוגבלת ובנסיבות אחרות. מצד אחד, הפיצוי הנמוך מצביע על שיקול דעת ראוי לשבח מצד השופטים, המעניק משקל ראוי לחופש הביטוי. מצד שני, דווקא הפרקטיקה השיפוטית הנפוצה של לפצות -אבל בסכום נמוך קולעת את האזרחים הנתבעים למעגל שוטה שסופו קיצוץ כנפי חופש הביטוי. האזרחים יודעים ששכירת שירותי עורך-דין תעלה להם פי עשרה מהפיצוי הצפוי ולכן מעדיפים מראש להימנע מניהול משפט וממהרים להתפשר עם השוטרים תובעי הדיבה סמוך לאחר הגשת התביעה. הניסיון המצטבר המתסכל שלנו מייצוג בעשרות תביעות דיבה מלמד כי יותר ממחצית הנתבעים מעדיפים להתפשר ולשלם במקום לנהל משפט.

מתרחקים מהמקלדת כמו מאש

מה שמפחיד אולי עוד יותר הוא שרבים מביניהם נשבעים באוזנינו כי מאז שנתבעו הם מתרחקים מהמקלדת כמו מאש ואינם מעזים להגיב על שום אירוע. כלומר, אזרחים שהיו בעבר מעורבים ופעילים, מפעילים על עצמם צנזורה עצמית מחמירה ונמנעים מלהגיב על אירועים פוליטיים או על אלימות משטרתית. זה מצב רע מאוד, לכל הדעות, שמעלה על הדעת את המחשבה העצובה שניתן היה להמשיך את מימרתו של איינשטיין ולקבוע כי, בעידן תביעות הדיבה משולחות הרסן, דברים רעים קורים לאנשים טובים המבקשים להפר את השתיקה.

עו"ד אפרת פודם היא מרצה ומנחת הקליניקה לקידום שוויון בפקולטה למשפטים המכללה למנהל. עו"ד אסף דרעי הוא מנחה הקליניקה להוצאה לפועל בפקולטה למשפטים המכללה למנהל. עו"ד פודם ועו"ד דרעי מובילים במסגרת המרכז הקליני את פרויקט חופש הביטוי ברשת.