קודם כל רופאה: "זו המהות שלי ובזה אני מתמקדת. אני תמיד שמחה להגיד את דעתי כשיש לי משהו חשוב לומר. גם אם זה קורה בטלוויזיה ואחר כך מזהים אותי ברחוב - זה לא הופך אותי לסלב ואני לא מרגישה כזאת. אני חיה את העבודה שלי סביב השעון ואם דרכה הגעתי לאהדה ציבורית מסוימת - השאיפה שלי היא לתרגם אותה להפיכת מקצוע הרופא המרדים לכזה הזוכה להערכה הראויה לו. רופאים מרדימים תמיד התחבאו מאחורי המסכה. הקורונה הפכה אותם לרופאים בחזית, ללוחמים מצילי חיים, והציבור שלא תמיד מכיר בזה, נחשף לזה עתה".
המטה הרפואי של ממונה הקורונה: "המטרה העיקרית הייתה להתריע כשמסתמנת אי-ספיקה עתידית ביכולת העמידה של בתיה"ח. בכל דו"ח שהגשנו הייתה שקיפות מלאה, כשהרעיון היה לייצר התערבות מוקדמת ונקיטת צעדים לצמצום העומס, שיאפשרו לבתיה"ח לעבוד יותר ביעילות. נפגשנו עם הצוותים הרפואיים ועם מטופלים כדי להבין היטב את המצב ואת המצוקות הכרוכות בו. מהעבודה הזאת הגיעו חברי המטה למסקנות - לפעמים משותפות ולפעמים כאלו שנותרו במחלוקת".
שיפור מהותי שהושג: "שחרור של חולים שכבר לא היה להם צורך להיות מאושפזים בבי"ח, אבל גם לא היה מקום עבורם במרכזים גריאטריים. הצבענו על הצורך לטפל בכך. או ויסות של שליחת חולי קורונה מבתי"ח קטנים לגדולים, שם קיימים יותר משאבים לטפל בהם. כך נמנע שיתוק של בתי"ח קטנים שהוצפו במטופלים מעל יכולתם".
דיברה מתוך השטח
הסגר היה צריך להיות כלי אחרון: "ישראל בחרה ללכת לפתרון הכי פשוט - סגר - במקום לחשוב על אמצעים אחרים. מגיעים לסגר לאחר שכל השאר כבר נוסה. את כל המגפה היה צריך לנהל בצורה קצת יותר חכמה, אבל ההנהגה כשלה בהפעלת הטכנולוגיות של האלף הנוכחי. כשהתחלנו להבין טוב יותר את המגפה ונוצרו אמצעים טכנולוגיים לטפל בה - היינו צריכים לנצלם. היה אפשר, למשל, לדרוש מהציבור להשתמש באפליקציות המנטרות כמה אנשים נמצאים בכל מקום ומיהם. הייתי מצפה שבתיה"ס יעודכנו גם כן. שכיתות יוקטנו ושיוקמו בהן מחיצות. היה אפשר לחלק את הלימוד ליום וערב ולהגביר את מספר המורים ועוזרי ההוראה. את ענף התרבות היה אפשר לפתוח לחלוטין, תוך הגבלת כמות הקהל ובדיקות קורונה מהירות למגיעים. במשך כמעט שנה ניתן היה לייצר מספיק מכשור ולגייס עובדים לבדיקות כאלו".
אין משילות במדינה: "כשיש אמצעים כאלו של בדיקות מהירות נוצרת גם האפשרות למדוד איפה מתרחשות ההדבקות העיקריות. כשיודעים על מקום מסוים - שם עושים את הטיפול. אבל החשיבה הראשונית הייתה שלא רוצים לכפות את עצמנו על האוכלוסיות החרדית והערבית - כך שזה לא טופל בהקדם ואז גם התגלה שלמעשה אין משילות במדינה. ההחלטות ניתנות ולא ניתן לתקף אותן בציבור, גם לא על-ידי המשטרה".
לא כולם הסכימו: "הממשלה כיוונה לסגר כתוצאה מקריסה אפשרית של מערכת הבריאות ואני חשבתי שזה אינו הפתרון הנכון. קיימות אוכלוסיות שלמות 'שקופות' כמו תלמידים שצריכים ללמוד, או אוכלוסייה ענקית שחווה משבר כלכלי וחברתי. המחיר של אלו, לצד הדיכאון, האלימות והנפילה מהלימודים שחוו בעיקר אוכלוסיות חלשות - גבוה ביותר ובוודאי לא פחות מזה של הפגיעה באוכלוסיות הקורונה. זו הייתה דעתי ואמרתי אותה. היו כאלו שלא חשבו כמוני, וזה בסדר גמור. כשאתה מדבר מתוך השטח, כשאתה רואה וחי את המצב - זה מכשיר אותך להביע את דעתך, גם אם לא כולם מסכימים איתך".
הרפואה התפתחה מאוד בתקופת הקורונה
האירועים המכוננים ששינו את חייה: "הקורונה היתה אחד מהם. הראשון הוא מלחמת יום הכיפורים, שפרצה כשהייתי בת 13. אמי, פרופ' אירנה מוניס-חס, הייתה רופאה מרדימה בבי"ח רמב"ם באותה התקופה ואיפשרה לי לבוא לשם ולהתנדב. זה היה טראומטי כילדה אבל בדיעבד הבנתי את המשמעות של אלפי פצועים שזורמים לבית חולים. האירוע השני היה אינתיפאדת אל-אקצה, אז כיהנתי כרופאה מומחית להרדמה בביה"ח הדסה בירושלים. זו הייתה תקופה בה כמעט לא יצאנו מביה"ח. שם הבנו מה זה פגיעות הדף, נושא שעד אז לא היה משמעותי ברפואה הישראלית. פתאום היינו צריכים ללמוד להתנהל יום ולילה עם מטופלים רבים במשך חודשים ארוכים עם נזקים שנגרמו מפגיעות שהן תוצאה של פיצוץ שנעשה במקום סגור".
מלחמה באויב אכזר: "הקורונה איננה נראית וברור לך שזו תהיה מלחמה ממושכת. האויב הזה אינו דומה לשום דבר, הוא קשה לניבוי ואין שום מודל שאפשר לבנות עליו ובעיקר עתה עם המוטציות. רפואית, אתה הופך למעין תלמיד תיכון שלומד דברים מאפס. אז מבררים מה קורה במדינות אחרות, מדברים עם קולגות מכל העולם, לומדים ומלמדים אחד את השני וכך מגבשים מדיניות של טיפול בחולים. התוצאה היא שמבחינה מקצועית אני במקום אחר ממה שהייתי בתחילת המגפה".
הכי גאה: "בהתחלה לא אפשרו למשפחות להיכנס לראות את קרוביהם שנפטרו מקורונה. המחלקה שלי באיכילוב הייתה הראשונה בעולם שאיפשרה את זה - מה שקיבל הד וסיקור נרחב בכל העולם".
למדה מהקורונה (1): "ענווה וגם שהלא נודע רב על הנודע. אנחנו לומדים על מחלה חדשה ועדיין לא מבינים לעומק את מאפייניה ואת הדרך הנכונה ביותר להתנהל מולה. עוד למדתי שבכל תקופה משברית יש לא רק הפסד אלא גם רווח - אם נוהגים בה נכון. הרווח הוא שהרפואה התפתחה מאוד בתקופה הנוכחית. שדרגו תשתיות, פותחו טכנולוגיות, למדנו להשיג משאבים מכל העולם בתנאי קיצון. אנושית למדנו להתנהל נכון בין קבוצות שונות של רופאים, להכיר דיסציפלינות חדשות. אני התמלאתי בגאווה להיות חלק ממקצוע מציל חיים כמו הרדמה".
למדה מהקורונה (2): "להעריך את השהות שלי בבית, בארץ, עם המשפחה והחברים. גם כשהקורונה תסתיים לא אחזור למצב הקודם בו העברתי שבועיים מכל חודש בכנסים והרצאות בחו"ל. יותר נעים להיות אדם לאומי מאדם בינ"ל".
שם ומשפחה: פרופ' עידית מטות.
גיל ומצב משפחתי: 60, נשואה+2 בנים נשואים+3 נכדים.
מקום מגורים: תל-אביב.
השכלה: תואר דוקטור ברפואה מביה"ס לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים. השתלמות מחקר בנושא ריאות בארה"ב במשך שלוש שנים.
תפקיד: מנהלת מערך הרדמה, כאב וטיפול נמרץ במרכז הרפואי ע"ש סוראסקי בתל-אביב (איכילוב) ומנהלת האגף הכירורגי. יו"ר הוועדה המדעית של האיגוד האירופי להרדמה וטיפול נמרץ.
תפקידים קודמים: מרדימה בכירה, מנהלת היחידה להרדמת השתלות כבד בביה"ח "הדסה", עין כרם, ירושלים, יו"ר וועדת הקבלה לביה"ס לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים, חברה בוועדה לקביעת קריטריונים למינויים אקדמיים בפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית ירושלים, חברת ועדת סל התרופות, יו"ר איגוד המרדימים בישראל, חברה בכירה במטה הרפואי של הממונה על המאבק בנגיף הקורונה בישראל פרופ' רוני גמזו.
