כתר החינוך: "הכתר שארצה לשים לראשי. אני מאמינה בכוחם של אנשי חינוך, בכל דרג, להשפיע על עיצובה של החברה שלנו. ההורים מפקידים בידינו את האוצר הגדול ביותר שיש להם - הילדים, ואנו נוגעים בלבבות שלהם".
לימודי יהדות: "התחלתי את דרכי בעולם החינוך כמורה ובמשך 22 שנה ניהלתי בית ספר יסודי ממלכתי בגבעת זאב המונה 1,400 תלמידים. בתחילת הדרך ההורים לא ראו בעין יפה את העובדה שאישה דתייה תנהל בית ספר ממלכתי גדול. אבל לי היה חלום להגשים: לא יכולתי לקבל את העובדה שהתנ"ך והמורשת היהודית שייכים אך ורק לדתיים. רציתי לחנך דור שיכיר את מורשתו ושיבחר את דרך חייו לאחר ההיכרות. הפכתי את בית הספר, בתחילה כיתה אחת בלבד, לתל"י - תגבור לימודי יהדות. זו הייתה פריצת דרך של ממש בזמנו. הותקפתי מכל הכיוונים, אבל לא התייאשתי. בנחישות, בהתמדה, בחיוך ובאמונה ולהט בדבר שאני עושה - תיארתי להורים חזון של בוגר בית ספר המושרש היטב במקומו, מכיר את עמו, בעל גישה פלורליסטית והומנית. בשנתיים הראשונות היה קשה מאוד. בשנה השלישית כבר כל בית הספר הפך להיות תל"י - לבקשת ההורים".
24 שעות ביממה לא מספיקות
הנחלת ערכים לבני נוער בוגרים: "ב-2010, הגיע לביתי שר החינוך דאז, גדעון סער, כדי לנחם אותי על נפילת בני אלירז ז"ל. הוא שמע אותי מדברת לקהל שבא לנחם ואמר לי: 'את המסרים הערכיים של אהבת הארץ, כבוד האדם, רעות, מחויבות, מעורבות והדדיות - אני רוצה להעביר גם לבני הנוער הבוגרים'. בתום אותה שנה התחלתי לעבוד כמפקחת רשותית במינהל חברה ונוער במשרד החינוך במחוז ירושלים, תפקיד אותו אני ממלאה עד היום. בנוסף, אני גם מנהלת את מרכז ההדרכה להכנה לשירות בצה"ל".
הרצאות ומפגשים בהתנדבות: "מאז נפילת בניי אני מקדישה את זמני להרצאות למגוון קהלים, החל מהרצאות בבתי ספר ושיעורי מנהיגות לחיילי ומפקדי צה"ל ועד למפגשים עם קהילות יהודיות בכל רחבי העולם. עד לקורונה, נסעתי למקומות רחוקים, במטרה לחזק את הרוח היהודית בכל מקום. ההרצאות שלי מתחילות בסיפור הבנים שלי, אבל הן לא עוסקות בשכול. לא מעניין אותי הקרב שבו הם נפלו, מעניינים אותי הערכים שלפיהם הם חיו, לפיהם אני מנסה לחיות ולהעביר הלאה: רעות, אהבת הארץ, ערבות הדדית, חסד, עשייה חברתית, נתינה ואהבת הזולת. את כל ההרצאות בארץ ובעולם אני עושה בהתנדבות מלאה.
לשכת רווחה של אדם אחד: "אני מוצפת בפניות של עם ישראל. אין לי מזכירה, ובכל יום בממוצע אני מקבלת בין 50-60 פניות של אנשים בבקשה לחיזוק וסיוע במגוון דרכים, להתייעץ ולכוון. אני עונה ומקשיבה בסבלנות לכל אחד ומפנה במקרי הצורך לגורמים מקצועיים לייעוץ. 24 שעות ביממה ממש לא מספיקות לי ואני מרגישה כמו לשכת רווחה של אדם אחד".
מאז הקורונה: "עבודתי במשרד החינוך נמשכת כסדרה. היום אני נפגשת עם תלמידים וחיילים בקבוצות קטנות, לפי הכללים. אני אדם של מגע אנושי ולא מתחברת לזום, לכן נפגשת עם קבוצה קטנה של שישה תלמידים או עשרה חיילים, הם מראיינים אותי, מסריטים ולאחר מכן מקרינים לכל הכיתה או הפלוגה. כך שגם בקורונה אני בשיא הפעילות ומגיעה לכל מקום".
להרבות אור ולהרבות בטוב.
הורים שכולים ופוליטיקה: "השכול לא צריך לקחת חלק בדיונים ובמאבקים פוליטיים. להורים שכולים יש זכות להביע את עמדתם כמו כל אזרח אחר. האם דעתי צריכה להיות חשובה יותר מדעתו של אדם שלא איבד ילד?אני לא חושבת. מבחינתי, החובה שלי היא לעשות הכל כדי להיות ראויה לנפילת בניי. הורים שכולים ראו את הרע הקשה ביותר שקיים בעולם, אין יותר קשה מזה. אני בוחרת מידי יום לקום בבוקר ורק להידבק בטוב ולעשות טוב, כי את הרע אני מכירה היטב".
בחירה בחיים: "בחרתי לחיות, אבל לא סתם לחיות, אלא לתת יום-יום משמעות לחיי. אם אני בורכתי בחיים, והילדים שלי שנפלו לא בורכו בחיים - אז אבזבז את חיי על רכילות והוספת רוע? לא. כל יום שאני מקבלת בחיי הוא מתנה ובמתנה הזו אני רוצה להרבות אור ולהרבות בטוב. אני אחראית על בניין החברה שאני מורישה לנכדיי, אני רוצה שהם יידעו שסבתא שלהם השתדלה לעשות הכל ולתרום כדי שכאן תהיה חברה צודקת, הוגנת ומכבדת - שיש תכלית לערכים שלפיהם האבות שלהם חיו".
נשים יכולות לשנות עולמות: "הנשים בארץ הן מוכשרות מאוד ומובילות בכל תחומי החיים: כלכלה, חינוך, משפט, אקדמיה ורפואה. הן עומדות בראש גופים פיננסים, מנהלות בתי חולים, שופטות בבתי משפט וראשות אוניברסיטאות ויש נשים נפלאות שהן ראשי מועצות. אני מאמינה שנשים מסוגלות להנהיג את המדינה. תמיד היו בעם ישראל מנהיגות כמו דבורה הנביאה ואסתר המלכה - אלה נשים שרצו לשנות מציאות. לנשים יש אינסטינקטים מצוינים, עוצמות ואינטואיציות. אני מאמינה שכל אחת ממקומה ובעולם בו היא חיה מסוגלת לשנות עולמות. הקריאה שלי לנשים היא: 'קומו, צאו ותשפיעו - כל אחת בדרכה ולפי היכולות שלה'. רק נשים שמביאות חיים יודעות להחזיק את החיים, ומי שדבק בחיים יודע לתת להם משמעות. אנחנו כחברה הזנחנו שריר אחד חשוב שאותו צריך לפתח: שריר האהבה, לנשים יש כוח אדיר לפתח אותו מחדש".
דמות נשית מעוררת השראה: "רות המואבייה, היא בעיניי סמל לנחישות, מחויבות למשפחה ושבירת מוסכמות. היא קמה מהמשברים הקשים שעברה בחייה, ובעזרת מסירות נפש, אהבה ויוזמה - הקימה את חייה מחדש. היא מלמדת אותי שאם יש לך חסד, נתינה, נאמנות ואהבה - אתה יכול להתמודד עם כל ייאוש וקושי".
שם ומשפחה: מרים פרץ.
גיל ומצב משפחתי: 67, אלמנה+6 ילדים +16 נכדים.
מקום מגורים: גבעת זאב.
תפקיד: מפקחת רשותית במינהל חברה ונוער במשרד החינוך במחוז ירושלים.
השכלה: תואר ראשון בספרות עברית והיסטוריה של עם ישראל מאוניברסיטת בן גוריון בנגב ; תואר שני במינהל החינוך מהאוניברסיטה העברית בירושלים.
הוקרה: כלת פרס ישראל, נבחרה להדליק משואה ביום העצמאות, בעלת תואר של ד"ר לשם כבוד מאוניברסיטת בר אילן וקבלה אותות הוקרה מארגונים רבים בארץ.
מוטו: "לראות את נקודת הטוב שבכל אדם ולהוסיף אור ואהבה לעולם".
