"נולדתי בראשון לציון, אך מסלול חיי הוביל אותי לירושלים בשנת 1973, כשהגעתי אליה כסטודנט לרפואה באוניברסיטה העברית. מאז ועד היום אני כאן, קשור לעיר הזו בכל נימי נפשי. כאן גידלתי את חמשת ילדיי, וירושלים היא זו שמימשה את הייעוד שלי".
הייתי ילד די פרחח. הצטיינתי בכל משחקי הכדור. תמיד כשהיו פוגשים אותי היו רואים קודם כל כדור ורק אחר כך היו רואים אותי. אמא שלי רשומה בספר השיאים של גינס כאמא הפולנייה הראשונה בעולם שלא רצתה שהבן שלה יהיה רופא. היא רצתה שאהיה כלכלן, אבל אני האנטיתזה של כלכלה וכספים".
"אני בן לניצולי שואה. גם את אמא שלי וגם את אבא שלי הצילו אנשים שזכו לתואר חסידי אומות עולם. בעשור האחרון אני עוסק רבות באיתור הקברים של סבי, סבתי ודודתי מצד אבי, כדי להביא את עצמותיהם לקבורה בישראל. הם נרצחו באקציה ב-2 בנובמבר 1942 בעיר ברודי באוקראינה".
"אני אוהד את בית"ר ירושלים בכדורגל ואת הפועל ירושלים בכדורסל, והולך גם למשחקים מדי פעם, למרות שפעם הלכתי יותר. בחורף 2002, בדקה התשיעית במשחק של בית"ר נגד מכבי תל אביב באצטדיון טדי, קפצתי מעל הגדר למגרש כדי לעשות החיאה למני לוי, שחקן תל אביב שהתמוטט. אחרי האירוע הקשה השופט הפסיק את המשחק".
"ב-1988, לאחר שסיימתי התמחות ביחידת שוק־טראומה של אוניברסיטת מרילנד בארצות הברית, יזמתי את הקמתה של יחידת הטראומה במרכז הרפואי הדסה עין כרם. לרעיון היו מתנגדים רבים, אבל בסוף ניצחתי. היחידה נחנכה ב-1992, ובעקבותיה הוקמו במהלך השנים יחידות טראומה בבתי חולים נוספים".
"הכי אני אוהב בירושלים את שעות בין הערביים של יום שישי, כשאת המולת העיר מחליף שקט מבורך. זו תחושה שקשה לבטא במילים, אבל אתה ממש מרגיש שהשבת יורדת על ירושלים במין הילת קודש. השעות האלה הן עבורי חוויה רוחנית".
פרופ' אבי ריבקינד הוא פרופסור לכירורגיה ומומחה לטראומה במרכז הרפואי הדסה עין כרם בירושלים. היא יזם והקים את יחידת הטראומה הראשונה בישראל, כיהן כמנהל המחלקה הכירורגית וניהל את האגף לרפואה דחופה וחירום בהדסה עין כרם. מאז אוגוסט 2008 הוא מכהן בהתנדבות כיו"ר הוועדה המייעצת הרפואית לאיחוד הצלה. בשנת 2018 זכה באות יקיר העיר ירושלים ובשנת 2023 הדליק משואה ביום העצמאות ה-75 למדינת ישראל
