לפני 75 שנה בערב פסח, נכתבה הטיוטה הראשונה של מגילת העצמאות ע"י עו"ד מרדכי בעהם והרב והד"ר שלום צבי דוידוביץ', שהשכלתו מורכבת משילוב ישיבות ליטאיות עם לימודי רבנות קונסרבטיביים והשכלה כללית רחבה, שבין השאר תביא אותו בהמשך להיות המתרגם הראשון של מחזות שייקספיר לעברית.
השילוב המיוחד הזה בין ההגדה של פסח, השכלה משפטית, התנ"ך והכרזות העצמאות האמריקאית והצרפתית הוא הגרעין העמוק שממנה תינבט כעבור שלושה שבועות מגילת העצמאות – ההכרזה המקודשת על היהדות הישראלית!
המגילה כמו היהדות הישראלית מבוססת על מטען תרבותי עשיר ומגוון הכולל את חוכמת העמים, אוריינות יהודית עמוקה וקשר מסורתי לעם היהודי ולתרבות היהודית לדורותיה. זהו המשך ישיר לזרם החיים המרכזי ביהדות אשר זורם כבר מאות שנים: חכמי המשנה הסתכלו על קודמיהם הכהנים, על מציאות חייהם שלהם בארץ ישראל במאה הראשונה לספירה ועל חוכמת העמים שסבבו אותם ממזרח וממערב, ומשילוב של אלו באלו יצרו את המשנה. כך עשו חכמי התלמוד למשנה, כך הגאונים לתלמוד וכך הלאה דורות רבים ומגוונים שנפרשו על פני תבל ועסקו ביצירה יהודית בלתי פוסקת המורכבת משיח עם הדורות הקודמים, עם האתגרים של מציאות החיים העכשווית ועם התרבויות והעמים שמסביבם.
מגילת העצמאות היא המשך טבעי של הזרם המרכזי החי והפועם הזה: המגילה הינה תגובה פרגמטית לאירועי השעה אשר משוחחת עם המקורות הקדומים ועם הכרזות העצמאות של עמים אחרים. מי שמנסה לצייר אותה כאירוע יוצא דופן, אשר מתחיל גרעין של עם חדש (ישראלי ולא יהודי) או כאירוע העומד בפני עצמו ללא קשר לזרם היהודי המרכזי, חוטא לעניין המרכזי שלשמו התכנסנו אנו.
דמוקרטיה מול שירת נביאים
המילה דמוקרטיה לא מופיעה במגילת העצמאות. זוהי לא טעות אלא בחירה מוּדעת של בן גוריון. בחלק מהטיוטות השונות שקדמו לנסח הסופי המילה דמוקרטיה מופיעה במפורש, מדוע בחרו מנסחי המגילה הסופית להשמיט את המילה?
יריית הפתיחה של תהליך הכתיבה פתחה דיון על המתח והאיזונים בין יהדות לדמוקרטיה – היו שמשכו לכאן והיו שמשכו לכאן. אך מי שקבע את הנסח הסופי היה בן גוריון שהוריש לנו את הירושה החשובה ביותר לעת הזאת: אין צורך לאזן בין יהדות לדמוקרטיה משום שאלו אינם מושגים מנוגדים. ערכי הדמוקרטיה נובעים מתוך היהדות ולכן אם תחדל המדינה היהודית להיות דמוקרטית היא תחדל גם להיות יהודית.
בן גוריון בוחר לבסס את הדמוקרטיה הישראלית על מקור פנימי - האתיקה של נביאי ישראל שבמרכזה - האדם הנברא בצלם, העדפת המוסר על פני הקרבת הקורבנות ומעל הכל: הקריאה לשופטי צדק אשר ידאגו לזכויותיהם של המוחלשים – הגר, היתום והאלמנה.
המורשת של בן גוריון מזהירה אותנו שפגיעה בשוויון הזכויות, החירות, הצדק והשלום, או הגבלה של חופש המצפון, הדת, הלשון, החינוך והתרבות היא פגיעה במדינת ישראל כמדינה יהודית.
אז מדוע בעצם צריך את בינ״ה - הבית של היהדות הישראלית?
גם היום המדינה שלנו היא חגיגה של יהדות ישראלית, אין תקופה בהיסטוריה השווה למאה השנים האחרונות בכמות ובמגוון היצירה של התרבות היהודית - הספרות והשירה העברית, המוסיקה, התיאטרון והקולנוע ואף החזרתם של טקסטים יהודים עתיקים ממזרח וממערב ללב התרבות הישראלית העכשווית.
רובנו חיים אורח חיים חופשי, ריבונים לעצמנו ומאמינים בשוויון בין נשים וגברים, בין העדות השונות ובין העמים השונים החיים במרחב הזה, ובו בזמן קשורים קשר עמוק לעם ולמסורת היהודית, שמחים בטקסי החיים היהודיים ורואים בחגינו ביטוי עמוק לזהותינו האישית והמשפחתית.
על לוח השנה הישראלי תופסים החגים מעמד שווה ערך, ובמרחב הציבורי הישראלי מורגשים ראש השנה, חנוכה ויום העצמאות באותה מידה למרות שהראשון הוא מדאורייתא השני מדרבנן והשלישי נקבע רק לא מזמן ע"י מקימי המדינה.
לצערי, למרות כל היופי הזה - לא השכילה עדיין היהדות הישראלית לקדש את עצמה בלימוד ובפרשנות. בוגרי מערכת החינוך הממלכתית עדיין מוחלשים מבחינה יהודית - בעלי היכרות אפסית עם האוצר הנפלא של ארון הספרים היהודי, בעלי חוויה מוגבלת של מקורות ומסורות החג והשבת ובעיקר חסרי אוריינטציה ותחושת בעלות על היהדות.
התופעה הזאת מצערת מכמה בחינות - אנו מפסידים אוצר מופלא של יצירה עשירה ומגוונת שיצרו הדורות הקודמים שלנו באלפי שנים של שיח בין דורי ובין תרבותי, היהדות עצמה מפסידה עוד מיליוני פרשנים היכולים לדרוש בה וליצור את הקומה הבאה של ארון הספרים המפואר הזה ובעיקר, התחושה שאיננו בעלי הבית על הזהות שלנו מייצרת חולשה. כך כל מי שטוען שהוא מחזיק ביהדות האמיתית נתפס מיד ככזה מה שלעיתים מוביל להזדהות איתו אך לרוב מביא לניכור והתרחקות של חלקים גדולים של הציבור הזה מהיהדות.
תפקידה של בינ״ה לייצר, ללמד ולהעמיק בתוכן היהודי, ולסייע לקהילות בכל הארץ והעולם לחגוג את יהדותם לא כביקור קצר בביתו של האחר, ולא מתוך ויתור על ריבונותם ועל ערכי השוויון והצדק, אלא מתוך לקיחת אחריות ומעורבות פעילה בחגיגה של היהדות הישראלית.
המורשת שבחתימה על מסמך ריק
במסגרת צוות ההגות והיצירה של בינ״ה זכינו לעסוק בשנים האחרונות בקידוש מגילת העצמאות בפרשנות ובמדרש, וכך נחשפנו לטיוטות השונות שמקצתן הוזכרו כאן. עיון חוזר ונשנה בטיוטות חושף את היופי שבתהליך גיבושה של המגילה - שהוא כולו ניסיון ער וכן של כלל הכותבים להגיע להסכמות אשר יאפשרו לכולם להתכנס תחת כנפיה של המגילה, וזאת למרות פערים משמעותיים בתפיסות עולמם לגבי זהות המדינה שבדרך.
ואולי הסמל הגדול לכך בא לידי ביטוי בסיפור חתימתה של המגילה - מכיוון שלא הספיקו לעצב את הקלף הסופי, חתמו החותמים על מסמך ריק! בעצם הפעולה הזאת יש ביטוי לאמון הרב שרכשו זה לזה – הם האמינו שבגודל השעה והמעמד הם סומכים אחד על השני שהנוסח שייתפר בדיעבד על חתימותיהם יכבד את ההסכמות אשר הושגו.
כולי תקווה שהימים הסוערים הללו יובילו אותנו לתהליך של הסכמות ברוח נביאי מגילת העצמאות.
הכותב הוא מנכ"ל בינ"ה - הבית של היהדות הישראלית
