נדמה כי היא הייתה איתנו תמיד, כולנו רגילים לראות אותה כמעט כל השנה על המדפים, אבל סיפור ההצלחה של הבננה בארץ התחיל לפני כ-101 שנים, כאשר ניטע בשנת 1922 מטע הבננות הראשון בקבוצת כנרת. אלא שמאחורי סיפור ההצלחה של הבננה הישראלית עומדים מחקר ופיתוח, מאבק יום-יומי מול אתגרים, התחדשות וחדשנות, ובעיקר - דורות של חקלאים ומגדלים, שמנצחים מדי יום את האתגרים ומביאים לכולנו את הפרי הטוב ביותר.
בננה היא אחד הפירות הפופולריים בישראל ולמעשה בעולם כולו. כל כך אהוב, שיש לו אפילו יום על שמו: ב-27 באוגוסט מצוין ברחבי העולם "יום אוהבי הבננות", ובארץ מתקיים מדי שנה גם "פסטיבל הבננה". את הבננות ניתן למצוא בשווקים ובחנויות לאורך כל השנה. אפשר לאכול אותה כפרי טרי, כמחית, שייק, בגלידה, מוזלי או עוגה – ויש גם כאלה שמייבשים אותה, או מוסיפים אותה ללחם. מבחינה בוטנית, אגב, צמח הבננה מוגדר כעשב. אין לו גזע מעוצה (מהמילה עץ) כמו עצים רגילים - אלא גבעול מעובה, שמכונה גזעול. כל גזעול כזה חי כשנה וחצי ומניב אשכול בננות אחד.
עפר אריאל, יו"ר שולחן הבננות במועצת הצמחים, מספר כי "לבננה הישראלית יש ערכים תזונתיים מצוינים, אין בה ריסוסים וכמעט ואין מחלות, הפרי נקי מגידולים כימיים והגידול כמעט אורגני לחלוטין. בעולם, לעומת זאת, ישנן עשרות מחלות המשפיעות על הבננות וגורמות לטיפולים כימיים במטעים; לשם ההשוואה, מטעי בננות המגודלים באזורים טרופיים מרוססים לפחות אחת לשבוע. התברכנו במזל גדול שאצלנו אין מחלות, ואני מאחל ומייחל כי המצב הנוכחי יימשך".
עם זאת, חשוב לומר כי המחלות והמזיקים מגיעים גם מכיוונים בלתי צפויים. רבים שמעו על "מחלת הפנמה", פטריה המהווה איום אמיתי על בננות בישראל ובעולם, שמגדלי בננות בכל רחבי העולם מתמודדים עימה כבר שנים. אבל יש גם איומים שמגיעים כתוצאה מחוסר תשומת לב של אנשים. למשל, לאחרונה הגיעה לארץ עובדת זרה שבתיקה נמצאה כמות גדולה של פירות. אחרי בדיקת מעבדה נמצאו על הפירות מזיקים שונים, לרבות כנימות שאינן מוכרות בארץ. המזיקים והמחלות ש"מגיעים" לארץ בדרכים שונות יכולים להסב נזק עצום לענפי החקלאות המקומיים ולגדוע סיפורי הצלחה, עבודה ומאמצים של עשרות שנים. למזלנו, במקרה הזה, בשל ערנות ומענה מהיר של השירותים להגנת הצומח ולביקורת במשרד החקלאות ושל יתר אנשי המקצוע, הנזק נמנע. אולם על כל מקרה אחד שנתפס, ישנם כנראה רבים שאינם מאותרים.
"החקלאות הישראלית בכלל, וענף הבננות בפרט, הם סיפור הצלחה ישראלי רב שנים. עזרו לנו לשמור עליו", קורא אריאל לציבור הרחב.
המגדלים הישראלים התמקצעו
מקורה של הבננה הוא באסיה והיא צומחת בעיקר במזג אוויר חם. בשנות ה-50' של המאה הקודמת, כאשר ענף הבננות בארץ היה יחסית בתחילת דרכו, גידלו בננות בכל הארץ. עם הזמן, מזג האוויר עשה את שלו והגידול הצטמצם לשלושה אזורים עיקריים: עמק הירדן, גליל מערבי וחוף הכרמל. היו גם מגדלים בודדים שהמשיכו לגדל בבקעה, בעמק חפר ובקבוצת שילר, אך הם היו המיעוט. לאורך השנים, שטחי הגידול לא התרחבו משמעותית, אבל לעומת זאת, המגדלים הישראלים התמקצעו, השתכללו כל הזמן והצליחו לנפק יבול רב יותר באותם השטחים. וכך, אם בשנות ה-70' של המאה שעברה היבול הממוצע היה כשני טון בננות לדונם, בשנות ה-80' הצליחו המגדלים הישראלים להגיע לכשלושה טון לדונם בננות ובשנות ה-90' כבר הגיעו המגדלים לכארבעה טון לדונם.
המגדלים הישראלים אמנם הוכיחו יעילות ואיכות לאורך השנים, אולם לא הכל היה ורוד. הם נדרשו לעבוד יום וליל, להתמודד מול פגעי טבע ואקלים משתנים, עם מחסור מתמיד בכוח אדם, לתת מענה למזיקים ומחלות שתקפו את המטעים, לעמוד איתן מול התייקרויות חוזרות ונשנות במחירי המים, עם גזירות רגולטוריות יום-יומיות ומול פשיעה חקלאית גואה - ועדיין נמצאים בחוד החנית של החקלאות העולמית, הן בייצור והן בחדשנות.
ההצלחה הגדולה של בתי הרשת
נדמה כי פריצת הדרך האמיתית הייתה בשנת 2003. לאחר שנעשה ניסוי ראשון בגידול בננות בבית רשת, התברר כי ההגנה שמספקים בתי הרשת מפני הברד, הרוח ופגעי מזג אוויר נוספים תורמת משמעותית לעלייה ביבול לדונם, כך שבשנים אלה הגענו עד ליבול ממוצע של כ-6.5 טון לדונם. ההצלחה הגדולה של בתי הרשת בארץ, במקביל לפופולריות של הבננה שעולה כל הזמן, הביאה לכך שהחקלאים החליטו לנסות מחדש לגדל בננות באזורים חדשים, כמו גם באזורים בהם גידלו בעבר ונזנחו עם השנים. וכך ניתן לראות כי הגידול באזורים החדשים ישנים - שאן-חרוד ועוטף עזה-אשקלון - מצליח ומגדלי הבננות קוטפים את הפירות.
גידול הבננות מהווה כיום מרכיב מרכזי וחשוב בכלכלת הגליל המערבי, חוף הכרמל ועמק הירדן, בענף שמפרנס בכבוד אלפי משפחות. כיום בישראל ישנו היקף שטח נטוע של כ-32 אלף דונם בננות, מתוכם כ-12,000 בחוף הכרמל, כ-9,000 בעמק הירדן, כ-6,000 בגליל המערבי, כ-2,500 דונם בדרום הארץ (עוטף עזה) וכ-2,500 דונם נוספים באיזור שאן-חרוד. כל אלה מניבים יבול של כ-200 אלף טון בננות בשנה, פרי איכותי שנמצא על המדף כל השנה וכולו נמכר בשוק המקומי - אין ייבוא ואין ייצוא.
"לשמחתי, כמעט כל מטעי הבננות בישראל כיום מוגנים בבתי רשת, ומגדלים רבים עושים שימוש מושכל במים מושבים", מסכם עפר אריאל. "רבים לא מודעים לכך, אבל אם החקלאים לא יצרכו את המים המושבים, הם יוזרמו לים - ועלות הארנונה לתושבים תעלה עקב הצורך לטהר את המים. למעשה, זהו 'חיסכון נקי' של הצרכן. גם מחיר הבננות על המדפים הוא לרוב שווה לכל נפש, נמוך מהמחיר הממוצע באירופה ובארה"ב, ועדיין אנו נתקלים לצערנו בגורמים קמעונאיים, שנהנים מפערי התיווך ומעלים את המחירים לצרכנים. כואב ומאכזב אותנו לראות זאת, אבל זה כמובן לא בידי החקלאים ואין לנו כל קשר למחיר הסופי לצרכנים. קל ומפתה להאשים את החקלאים ביוקר המחייה, אך אין דבר שגוי מזה".
