זה הטור הכי קשה שנתבקשתי לכתוב אי פעם. אחרי הכל, איך כותבים על האסון הכי גדול שקרה לנו?
שלוש שנים חלפו מאז ביקשו ממני נשיא המדינה יצחק הרצוג, אז יו"ר הסוכנות היהודית, ואמירה אהרונוביץ׳, המנכ"לית, לעמוד בראש הקרן לנפגעי טרור, שהוקמה לפני 21 שנים על ידי הקהילות היהודית בצפון אמריקה וקרן היסוד.
אבל דבר לא הכין אותנו - אותי כיו"ר הקרן ואת הצוות המופלא בראשות יעל רז, למה שמחכה לכולנו בשבעה באוקטובר.
בחלומות הכי גרועים לא יכולנו להיות מוכנים לסיוט כזה. אי אפשר בתרבות ההצלחה הישראלית, בתרבות הניצחון, באמונה החזקה והאדירה במערכות הביטחון שלנו, להיות מוכנות לדבר נורא כזה. כיהנתי כחברה בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת בזמן השריפות והצעדות שהחלו ב-2018 והכינו אותנו ל"סכנת רדוואן" בצפון, שכללה תרחיש של תפיסת יישובים. מעולם לא בדרום. מנגד, גם להתגייסות האזרחית המדהימה, למשענת הזאת, לעם המקים את עצמו, לא היינו מוכנים. לא היינו מוכנים לכישלון הביטחוני, היינו המומים מההצלחה האזרחית.
אירוע בסדר גודל אחר
אני חוזרת בראשי לבוקר ההוא ולקשר המיוחד שלי עם העוטף. כאמור כשהייתי ח״כ כיהנתי בוועדת חוץ וביטחון בימי השריפות הקשים. אני נוהגת לומר שברכב שלי יש הילוך מיוחד שנקרא "שדרות". בכל סבב הייתי שם. עוקבת מקרוב אחרי כל סבב וכל טפטוף - אחד העיוותים הקשים מבחינה ביטחונית. אבל היו אלה הישראלים עם החוסן המיוחד שגרמו לי להרגיש שם ממש בבית - סתיו כהן, הדוברת שלי בכנסת שגדלה בשדרות, הילה גונן ברזילי, מנהלת חוסן שדרות, חברות מקיבוץ כפר עזה ובארי, וחברי האהוב אופיר ליבשטיין ז"ל, ראש המועצה האזורית שער הנגב, שעוד אחזור אליו, כולם הפכו את המקום הזה לבית שני עבורי.
באותו בוקר ארור, התעוררנו כמה דקות לפני המטח הראשון. כשראיתי את ההתרעות, שפשפתי עיניים. במידה מסויימת כבר באותו רגע הבנו שנינו - אני ובעלי, עברי ורבין, סא"ל (מיל') בשריון שמשרת שנים ארוכות כמפקד - שמדובר במטח אחר. כמות שיגורים מטורפת, שיגור מוקדם לשפלה ולמרכז וטנדר עם מחבלים בלב שדרות. עברי גיהץ את המדים ויצא מהבית לצו 8 שיימשך ככל שיידרש.
בקרן לנפגעי טרור, כבר יש לנו "נוהל קרב". היו סבבים ואירועי טרור קשים בשנה החולפת, שלא לדבר על "שומר חומות". אנחנו מייד מתחילות להתכתב ולעדכן אחת את השנייה כדי שנוכל להגיע למשפחות כמה שיותר מהר ולתמוך בהן - קודם כל עם מענק החירום ואחר כך בליווי וסיוע בתהליכי השיקום, במשך שלוש שנים לפחות. אבל באסון שבעה באוקטובר הבנו די במהירות שזה אירוע אחר. אנחנו מתחילות לעדכן בקבוצה שלנו – פגיעה ישירה כאן, מחבלים שם ותוך זמן קצר מבינות. מבינות שאין טעם והכאב וההלם מכים בנו חזק.
כמו כולנו נדבקתי לטלוויזיה, מייחלת מדי פעם לאיזו הודעה מחזקת מעברי, כזאת שתגיד שזה קשה מאוד, אבל יהיה בסדר... ואין הודעה או שיחה כזאת. אני מתכתבת עם חברים בעוטף - עם תומר ניצן בנתיב העשרה, חיים ילין בבארי, אילנית סוויסה בכפר עזה וסתיו כהן בשדרות. אני רגילה להתכתב איתם בסבבים, אבל ברור לנו שהפעם זה אחרת.
קצת אחרי 10:00 בבוקר אני שומעת את שמו של אופיר ליבשטיין ולא קולטת בכלל מה נאמר; הייתי בטוחה שמזכירים את שמו כמי שיעלה עוד רגע לעדכן במצב - הלב לא מסוגל להכיל שאופיר הגיבור נרצח במאבק למנוע מהמחבלים לחדור לכפר עזה.
הישראלים היפים והכואבים
אנחנו כבר כמעט חודשיים אחרי והתחושה היא שמדובר ביום אחד ארוך.
כבר בימים הראשונים נדרשנו לקבל בקרן לנפגעי טרור החלטות מורכבות, בעיקר כדי לוודא שכמה שיותר מהאנשים שנפגעו מהאסון הזה ופונו מביתם יקבלו את הסיוע המיידי שלנו. כשאנשים עוזבים את ביתם בבהילות, בוודאי באירוע המסויט הזה שלחלקם לא נשאר דבר, אנחנו מגיעים עם סכום צנוע של 4,000 שקלים שנותן מעט אוויר. כבר למחרת האסון החלטנו, בין היתר, לכלול את משפחות החטופים והנעדרים בקבוצת נפגעי הטרור שזכאים לסיוע.
סביב "שומר חומות" התמודדנו כבר עם אירועי לינץ', אבל מעולם לא התמודדנו עם נעדרים וחטופים. שוברות את הראש איך מגיעים בכלל למשפחות בימים כשהמציאות מתבהרת לרעה וככל הנראה יהיו גופות שיתקשו לזהות.
אנחנו מחליטות לעשות כל מאמץ ולהפחית את הביורוקרטיה ושהמענק יגיע למשפחות במינימום מאמץ מצידן. מול הקהילות הכפריות אנחנו יודעות איך לעבוד, גם מול שדרות, אשקלון, נתיבות ואופקים ומול בתי החולים. אבל איך מגיעים במהירות למשפחות של נפגעי המסיבה שמגיעים מכל פינה בארץ. האתגר היה עצום, אבל אנחנו מצפות מעצמנו להיות הגוף הראשון שמסייע למשפחות, וכך היה גם הפעם.
עד עתה הקרן חילקה למעלה מ-6,000 מענקי חירום וכמו שאני אומרת למשפחות - אני זוכה להביא להן את החיבוק של הקהילות היהודיות בעולם בצפון אמריקה, אירופה, אוסטרליה ואמריקה הלטינית.
כמו כולנו, אני נושאת איתי את השבעה באוקטובר. יומיים אחרי אני כבר בזום מול 2,000 יהודים באוסטרליה, בעזרת קרן היסוד, ומבקרת פצועים בבית חולים ברזילי יחד עם ראשי הפדרציות היהודית בארה"ב. ב-21 שנותיה של הקרן טיפלנו וחיבקנו 9,000 משפחות; מהאסון הזה, ביום אחד בלבד, נצטרך לטפל להערכתנו ב-9,000 משפחות לפחות, וזהו עניין דרמטי שמחייב גיוס משאבים אדיר והתארגנות משמעותית.
מיום שלישי שאחרי האירוע, אז ביקרנו לראשונה את מפוני כפר עזה יחד עם רעיית הנשיא, מיכל הרצוג, אני מסתובבת בארץ ומבקרת את הישראלים היפים והכואבים האלה. מדי שבוע אני מתלווה לביקורי סולידריות מהקהילות היהודיות בעולם - זאת המלחמה הראשונה שמתרחשת גם אצלם, כך התחושה, והאנטישמיות הגואה היא עוד חזית לחימה.
מגיעים כדי לפתור בעיות
מידי שבוע אני מתקשרת למנהלי קהילות המפונים לשאול מה צריך עכשיו. כל זמן שהם בבתי מלון, הצרכים משתנים ודינמיים ואנחנו משתדלים לסייע בעניינים בירוקרטיים, אבל גם דואגים לתרומות - מגלידות לילדים עד ציוד לתינוקייה שנפתחה בבתי מלון. הצלחנו להתניע את הנפקת תעודות הזהות אצל המפונים בעזרת אייל סיסו, ראש מינהל אוכלוסין, ונעזרתי בשירותי חולים כללית כדי לדאוג למכשירי שמיעה חליפיים לאלה שהושארו מאחור. זה אופייה של הקרן, זה האופי של הסוכנות היהודית - מגיעים כדי לפתור בעיות.
אני עסוקה בעשייה כדי לא לחשוב. מקבלת פניות אינסופיות בנושאים שונים ותוך כדי מגלה מאילנית סוויסה חברתי מכפר עזה שמנבחרת כדורעף הנערות של חבל אשכול שבה משחקת בתה, רננה בוצר, נחטפו גלי ועלמה. רק ביולי האחרון תמכה הקרן ביציאתן למחנה אימונים בסרביה. יחד עם ראשי קרן היסוד אני הולכת לנחם את משפחתם של אדיר, עילי ומתן – חברים שנרצחו במסיבה כשגוננו בגופם על בנות זוגן. יולי המקסימה של אדיר הולכת איתי מאז. גם את שרון שרעבי, אחיהם של יוסי ואלי מבארי – הראשון נעדר והשני חטוף, אני פוגשת לשיחה ארוכה ומטלטלת יחד עם גיסו רז מטלון ומגיעה להלוויה הקשה כל כך של ליאן נויה ויהל שרעבי. אני חייבת שידעו שאינם לבד.
כמו רוב הישראלים, אני מתקשה לישון. אבל בטלטלה, יש גם השראה. מתוך הכאב המטורף, קם עם סולידרי, מחבק וכל כך חזק. אחרי שנה שהתקשינו לזהות אור בקצה הפילוג, יישובים ישראלים מכבסים מידי יום את הכביסה של המפונים, אמני ישראל לא חדלים להופיע כדי לשמח והחמ"לים האזרחיים מאויישים 24/7 ומשתדלים לענות למגוון צרכים מטורף.
יום רודף יום ולכולנו ברור שכל זמן שהחטופים אינם איתנו, הפצע מדמם ופעיל. אני פוגשת את המשפחות, בוכה איתן, הולכת להלוויות וניחומי אבלים והבכי תוקף כל הזמן. אני מבקרת מפונים גם עם דורון אלמוג, יו"ר הסוכנות היהודית, ואנחנו מארחים את נייט באז, שחקן ומשפיען שקשר את חייו בישראל ובישראלים. גם הוא מתקשה שלא לדמוע מול הגבורה הייחודית של דורון, גיבור ישראלי, שבני משפחתו נרצחו ונחטפו באסון הנוכחי.
להבטיח המשכיות עסקית
בימים המטורפים האלה, ברור לכולנו שהכלכלה הישראלית החזקה צפויה לעבור את אחד האתגרים הגדולים מאז קום המדינה, ודאי מאז שאנחנו נמנים עם הכלכלות המובילות בעולם. כיו"ר מכון היצוא, יחד עם הצוות בראשות המנכ"לית נילי שלו, אנחנו מובילים שיחות אישיות עם יצואנים - בהתחלה עם דגש על הדרום והעוטף ואחר כך עם ישראל כולה. יוזמים קטלוג Choose Israel Now למוצרי צריכה יחד עם משרד הכלכלה, משרד החוץ והתאחדות התעשיינים ומחליטים להקים פורטל משקיעים כדי לתמוך בחברות הסטארט-אפ הנהדרות שקמו כאן. אנחנו נעשה כל מה שאפשר כדי להבטיח המשכיות עסקית איפה שאנחנו יכולות להשפיע על כך כמו בתערוכות בעולם; קשה להתמיד בשגרה, אבל חובתנו לעשות הכל כדי לייצר כזאת גם בימים אלה.
גם עלינו נגזרה התקומה
עברו כבר שמונה שבועות. שמונה שבועות מאחד האסונות הגדולים ביותר בדורנו. אסון שלא היינו מסוגלים בכלל לדמיין ואני בוכה בכל פעם שאנחנו מדברים על הילדים ועל המחשבה שהמפלצת שהבטחנו להם שאין מתחת למיטה, הגיעה אל דלתם, ירתם במשפחתם האהובה, חטפה את מי שיכלה ופגעה בעם שלם באופן שהלב אינו יכול להכיל.
במסע שלי בארץ הכאב וההשראה, אני יושבת שעות ארוכות באולפן חדשות 12, לצד יואב לימור ונסלי ברדה. אנחנו מליטים את פנינו ומנגבים דמעות בהפסקות. אני מנסה להשמיע קול מרגיע ומאמין בעוצמה וביכולת האנושית שלנו לקום מזה, למרות הכעס הנורא שמפעפע בכולנו ומתמצה במשפט "איך זה קרה לנו".
וברגעים הקשים ביותר אני נזכרת בחיבוק עם ורד ליבשטיין המופלאה ששכלה את אמה, את בעלה אופיר ואת בנם ניצן. לחשתי לה שהחלטנו בקרן לנפגעי טרור להעניק מלגת חוסן על שמם של אופיר וניצן ליבשטיין. ניצן סבל מפוסט-טראומה כילד, כמו רבים מדור הרקטות בעוטף, והצליח בזכות כוחות מיוחדים וחינוך בפנימיית נירים, לצמוח ולהפוך לאדם משפיע שעוזר לאחרים. ממש כמו אבא שלו, אופיר.
במסע בארץ הכאב וההשראה, אני מבינה כל יום מחדש שגם עלינו נגזרה התקומה. פעם שנייה. ואנחנו נוכל. כי אין ברירה, כי זו הארץ והמדינה שלנו. את הכאב על כך שהעולם, בינתיים, עומד מהצד כשהחטופים שלנו בידי ארגון טרור, את החשבון הזה, עוד יגיע זמן ליישב.
ברגעים קשים, אני נזכרת בבוסתן כפר עזה שהיה פרויקט אישי של חברי שי חרמש. כשעוטף ישראל נשרף בשנים 2018-19, התגייסנו אחי יואב ואני למאמצי השיקום של הבוסתן היפה. כשבאתי לנחם את שי על מות בנו, עומר ז"ל, הבטחתי לו שנקים יחד שוב את הבוסתן.
הבוסתן הזה, כל הבוסתנים שעוד יקומו, העם הזה המקים עצמו מאפר ועפר, הם הרוח, הם התקומה.
הכותבת עומדת בראש הקרן לנפגעי טרור של הסוכנות היהודית ומכהנת כיו"ר מכון היצוא
