בסוף 2019 המדינה סערה בעקבות ההצפות בנהריה ובתל אביב, שעלו לראשונה בחיי אדם. חודש לאחר מכן כולנו נחרדנו מהצפיפות בבתי החולים בעקבות השפעת ואז הגיעה הקורונה, ושלחה את ילדי ישראל הביתה כי הכיתות צפופות מידי. כשכבר חזרנו לשגרה גילינו שהפקקים של 2020 הם בגדר חלום מתוק ושמחירי הנדל"ן ממשיכים לטפס כאילו לא היה מחיר למשתכן בעולם. ואז הגיעו האסון במירון ומבצע שומר החומות. אכן, מדובר באירועים שלא ניתן היה לצפות אבל יש משהו משותף לכולם – התשתיות הלאומיות והמקומיות שלנו לא עמדו באתגרים שהמציאות הציבה בפניהם.
בהתחשב בעובדה כי מדינת ישראל נכנסת אוטוטו לשנה השלישית בלי ממשלה או תקציב, וכי חלק מהפרויקטים שכבר היו בתהליכי קידום ובנייה סובלים מעיכובים, הרי שסביר להניח כי עד שיימצא פתרון למשבר התשתיות המצב עלול להיות גרוע יותר.
ניתן למנות מספר סיבות עיקריות למצבן של התשתיות בישראל: קיים חוסר בתכנון אסטרטגי לטווחים ארוכים, ולכן חלק לא מבוטל מהפרויקטים מעניקים מענה לאתגרים הנוכחיים מבלי להתייחס לאלה שמחכים בהמשך. הבירוקרטיה והרגולציה הישראלית מביאות לתהליכי תכנון ובנייה ארוכים מאוד, שמביאים להבשלת הפרויקט שנים ארוכות לאחר שהוא תוכנן, מה שמוריד את האפקטיביות שלו. בניגוד לבירוקרטיה, אוכלוסיית ישראל גדלה בקצב גבוה משמעותית מאשר מדינות המערב וכלכלתה מתפתחת בקצב מואץ, דבר הדורש את עדכון ושדרוג התשתיות הקיימות ותוספת חדשות.
החשבון מוגש לאזרחים
המחיר הכלכלי של הכשל בתשתיות מתגלגל לכיס של כולנו. רם סידיס, משנה למנכ"ל המרכז לשלטון מקומי, מסביר: "פערי התשתיות בישראל הם חלק מהמציאות שלנו כבר שנים ארוכות וכעת הם צפים ביתר שאת. הכשל המשילותי שאנו סובלים ממנו משפיע גם בתחום הזה, ומביא לכך שאם וכאשר שר נדרש לנושא, הוא בוחר להציג תכנית חדשה ושאפתנית תחת הקיימת שגם היא מתוכננת כך שהיא תניב פירות בזמן לבחירות הבאות, ואת המחיר כולנו משלמים ובגדול. לשם הדוגמה, במדינת ישראל הוקמו בשנים האחרונות שכונות מגורים חדשות, שאיכלוסן מתעכב משום שהמדינה לא העבירה בחזרה את הכסף שגבתה מהרוכשים, כדמי פיתוח עבור מבני ציבור. עיכוב האכלוס, בתורו, גורם לאותן משפחות שכבר שילמו במיטב כספן את המחיר המלא על הדירה החדשה, להוציא סכומים נוספים על שכירות והתאמות מגורים עד לאכלוס. חלק מהרשויות, שברובן החזקות, מצליחות לקדם את הפרויקטים האלה בזכות היכולת המקצועית והמשילות שלהן, אולם ברשויות אחרות, הערים והישובים תלויים לחלוטין בחסדיה של המדינה והמשרדים הממשלתיים הרלוונטיים".
דוגמה נוספת שמציין סידיס, מוכרת היטב לתושבים המתגוררים מחוץ לגוש דן: "במרץ 2020 כולנו נכנסנו הביתה, והתבקשנו לעבוד וללמוד משם. אז גילינו שתשתיות התקשורת האינטרנטית מחוץ למרכז המדינה אינן מתאימות לצרכים, ההורים לא הצליחו לעמוד במשימות שנדרשו מהן בעבודה והתלמידים נותקו ממערכת החינוך".
המגזר העסקי יממן, המדינה תנהל
פרויקטים המשתפים את הציבור ואת המגזר הפרטי, המוכרים בראשי התיבות PPP ו- BOT הפכו בשנים האחרונות לאחת הדרכים המקובלות בעולם המערבי לקידום פרויקטים תשתיתיים. בישראל יש אמנם כמה פרויקטים מוצלחים בתחום אולם המשילות, התכנון והבנייה האיטיים גורמים לחברות המובילות בעולם לחשוב פעמיים אם לגשת. סידיס מסביר מדוע: "חוסר היציבות השלטונית והריבונית, הבירוקרטיה והרגולציה גורמים למקבלי ההחלטות לחשוש מחוסר השקיפות והוודאות ומכאן שהם אינם ששים לגשת למכרזים האלה בהמוניהם. החשש שלהם מוביל לכך שמספר ההצעות יורד, המחיר עולה ושוב - האזרח משלם".
כששאלנו את סידיס אם המדינה אינה מוותרת על ריבונותה בפרויקטים במתכונת זו, הוא ענה כי יש לנהל תהליך קבלת החלטות שמבהיר מה כדאי להפריט ומה לא, ובכל מקרה – המדינה יכולה לקבל מימון חיצוני, או לקדם פרויקטים בשיתוף עם המגזר הציבורי, מבלי לוותר על ריבונותה ועל היכולת שלה להתוות את האסטרטגיה ולנהל אותם באופן בלעדי.
רגולציה, תקשורת וניקוז
נכון למועד כתיבת מילים אלה הסיכויים להקמת ממשלה חדשה שווים לסיכויים למערכת בחירות חמישית. ביקשנו מרם סידיס לקבוע סדר חשיבות לפרויקטים התשתיתיים שיש לקדם. לדבריו הנושא החשוב ביותר הוא טיפול ברגולציה, במטרה לאפשר יותר פרויקטים במתכונת של PPP או מתכונות דומות. הנושא השני שיש לטפל בו הוא נושא תשתיות התקשורת, משום שהוא מייצר רווח משמעותי תוך זמן קצר ויוצר ערך מוסף, בדמות האפשרות לצמצם פערים חברתיים ולהקטין את העומס על הכבישים באמצעות הרחבת האפשרויות לעבודה מרחוק. בהקשר זה סידיס מוסיף: "בשל טווחי הזמן הארוכים של תכנון וביצוע תשתיות בישראל, לעיתים מוקמת תשתית אחרי שהיא איבדה מהרלוונטיות שלה בתחום התקשורת. כאשר מקדמים תשתיות תקשורת, יש לייצר מענה לאתגרים שבדרך, גם אם זה אומר שיש לעדכן את התוכניות הקיימות".
התחום השלישי שמחייב את ההתייחסות של הממשלה לדבריו הוא נושא הניקוז: "ניקוז הוא תשתית לא סקסית בעליל, שלא מתמודדים איתה ביום יום ולכן היא נשכחת, ואת התוצאה הטראגית כולנו ראינו. ההצפות שהפכו לנורמה בישראל נובעות משום שצפיפות האוכלוסין עולה באופן משמעותי מחד ובשל משבר האקלים מאידך. ככל שנתמהמה בטיפול בתשתיות אלה, הנזק הכלכלי והסביבתי יגבר, שלא לדבר על הסכנה של נזק בנפש".
בהקשר זה ניתן לציין כי בעוד שהממשלה התעכבה בתכנון ובאישור פרויקטים תשתיתיים בפריסה לאומית, הרשויות המקומיות הצליחו להוביל פרויקטי תשתית מרשימים בשנים האחרונות, תוך שמירה על לוחות הזמנים והתקציב. הסיבה לכך טמונה לא רק בהיקף הפרויקטים, אלא בשל העובדה כי המגזר המוניציפלי מצליח להציג משילות מרשימה, כפי שכולנו נוכחנו במשבר הקורונה. סידיס אומר כי הרשויות המקומיות ישמחו להתגייס לקידום פרויקטים לאומיים וליצור שיתופי פעולה חוצי רשויות לטובתם. עם זאת, במרבית המקרים, המדינה אינה משתפת את הרשויות בתכנון ומביאה לפתחן עובדות מוגמרות, שבחלק מהמקרים אינן מחוברות למציאות בשטח ולכן יישום התוכניות נתקל בקשיים.
כסף הוא לא הבעיה
ציון בקר, סמנכ"ל ומנהל החטיבה לבנקאות מסחרית בבנק מרכנתיל, מסייע לנו להבין האם משבר הקורונה ומבצע "שומר החומות" יפגעו ביכולת של מדינת ישראל לממן את הפרויקטים הלאומיים החיוניים: "ראשית, חשוב לזכור כי הנתונים מראים כי הפגיעה במשק הישראלית הינה נמוכה מהצפוי ונמוכה ממקומות אחרים בעולם, למעט סין. בעוד שלפני עשור יחס החוב-תוצר עמד על 70-72%, לפני הקורונה ירדנו לכ- 60% והיום עומד שוב על 72%, אחד הנמוכים בעולם המערבי ובמדינות ה- OECD, בשיעור דומה ל- 2010 כאשר תשלומי הריבית השוטפת היו 4% וירדו גם לאחר הקורונה ל- 2.4% בלבד.
"ההערכות הן כי העלות בפועל של משבר הקורונה תסתכם בכ-40 מיליארד שקלים וכי קצב ההתאוששות של המשק הישראלי גבוה משמעותית מרוב מדינות המערב, שם המצב קשה בהרבה.
יתרות המזומנים בציבור, בקרב המשקיעים המוסדיים והמערכת הבנקאית, יחד עם תנאי הריבית הנמוכה בשילוב אופי יזמי וכוח אדם איכותי, יוצרים הזדמנות אדירה לקידום הפרויקטים האלה וכל השחקנים הפיננסיים רוצים ויכולים להעניק מימון, לפרויקטים לאומיים ומוניציפליים כאחד".
"ממחקר שערך הבנק העולמי עולה כי השקעה של אחוז אחד בלבד מהתוצר הלאומי בפרויקטים תשתיתיים כמעט מכל סוג שהוא - תחבורה, תקשורת, התייעלות אנרגטית, תשתיות מידע ועוד, מביאה שנה לאחר מכן לירידה פרמננטית של 0.1% באבטלה, ושנתיים לאחר ההשקעה, תוספת צמיחה פרמננטית בתוצר של 0.2%.
"רמת הסיכון של הרשויות המקומיות נשארה נמוכה גם לאחר הקורונה. אם הרשויות היו מנצלות את תנאי האשראי במשק, תוך שמירה על רמת סיכון מאד נמוכה כמו בעשור האחרון, הן יכולות כבר היום לממן פרויקטי תשתית ופיתוח בכ- 24 מיליארד שקל נוספים.
"לשם השוואה, כל האשראי הבנקאי לכל הרשויות המקומיות עומד היום על כ- 20 מיליארד שקל בלבד. אנו בבנק נכונים להעניק אשראי לפרויקטים אלה בהובלת הרשויות המקומיות, ומנסים לקדם יחד עם משרדי הממשלה השונים, מרכז השלטון המקומי וגופים רבים נוספים האצה ומיצוי של פוטנציאל זה כדי להביא לשינוי מאקרו כלכלי. כמעט כל פיתוח שרשויות מקומיות אמונות או מעורבות בו - התייעלות אנרגטית, פיתוח חינוך וחברה, מסחר, קווי תקשורת וסיבים אופטיים להאצת דיגיטציה, דיור להשכרה לטווח ארוך, דיור ציבורי ופרויקטים רבים אחרים - כולם יניבו תשואה כלכלית וחברתית משמעותית גבוהה מעלויות האשראי בפיתוח והשקעות והרחבה של השירותים לציבור וחיזוק החברה האזרחית שלנו".
יש תקווה באופק
סביר להניח אם כן, שנכונו לנו עוד ימים מאתגרים בכל הנוגע לתשתיות אבל ייתכן שיש נקודת אור באופק, ושדברים מתחילים להשתנות: משרד הפנים ומנהל התכנון מקדמים שתי תוכניות המצביעות על שינוי תפיסתי בכל הנוגע לתכנון תשתיות בישראל. הראשונה היא תכנית מתאר ארצית שנועדה להתאים את צורכי מערכת הבריאות לגידול באוכלוסייה, לתכנן את פיתוח בתי החולים הקיימים והקמת חדשים בפריסה ארצית, ולחזק את מערכת הבריאות הקהילתית, כך שתוכל למתן את העומסים בבתי החולים ולתת מענה איכותי לתושבים.
התוכנית השנייה היא תכנית תמ"א 42, הבוחנת את צורכי התחבורה באופן הוליסטי בישראל ומגדירה כבר עכשיו את צורכי התחבורה העתידיים. התוכנית אמנם אושרה על ידי הממשלה כבר ב- 2019 אולם עד כה טרם נמצא מימון לפיצוי תמורת הפקעות קרקע ולכן יישומה עדיין לא החל.
