"לא מחליפים משפחה, אהבה וקבוצת כדורגל"
הטרמפים בשנות ה־70 למשחקי מכבי חיפה, האליפות הראשונה והצבעים שלא נכנסים לארון הבגדים: משפחת ברנטל
זהבה ברנטל, בת 75, הלכה בילדותה בעקבות ארבעת אחיה שאהדו את מכבי חיפה. זה היה בשנות ה־70, כשמכבי חיפה הייתה רחוק מלהיות קבוצת צמרת. זה לא מנע מהחבורה המשפחתית להתנייד בדרכים בטרמפים כדי לראות את הקבוצה האהובה.
את האהבה לקבוצה הירוקה העבירה זהבה בשנות ה־80 לבנה גל. כשהיה בן חמש כבר הגיע עם אמא למגרשים, וחגג את האליפות הראשונה של שנת 1984/1983. "אומרים שאני הבאתי את המזל לקבוצה. כי מאז עלינו על דרך המלך, והקשר שלנו למועדון התהדק ועבר גם לדורות הבאים. האהבה התפשטה לכל המשפחה המורחבת", הוא מספר.
"יש לנו במשפחה לפחות עשרה מנויים ואנחנו תופסים שורה שלמה", מספר גל. "הכול מתוכנן סביב מכבי. אנחנו לא קובעים כלום בזמן שיש משחקי כדורגל, ומדברים בארוחות משפחתיות רק על מכבי חיפה. אנחנו מאוד מחוברים".
את האהדה הגדולה העבירו סבתא זהבה ואבא גל גם לנכדה והבת, אגם בת ה־15, שמסרבת ללבוש בגדים בצבעי אדום או צהוב. ואילו את הבן הצעיר מטר, בן 6, המשפחה מעודדת לאהוד דווקא את מכבי חיפה בכדורסל כדי שלא ייקח לאחותו הבכורה את המקום ביציע. "הדיבור על הקבוצה והאהדה הרחיבו את מעגל החברים שלי. יש הרבה יותר נושאי שיחה, והקבוצה חיברה אותי עם המון אנשים. האוהדים של הפועל בבית הספר שקטים יותר, אבל הם לא אשמים. הם פשוט עשו בחירה גרועה ובחרו בקבוצה הלא נכונה", אומרת אגם.
"השנה האחרונה של מכבי לא הייתה משהו, אבל אנחנו נשארים נאמנים וחידשנו מנויים. אנחנו לא מחליפים משפחה, אהבה וקבוצת כדורגל", מסכם גל.
"האהדה להפועל עברה בגנים של המשפחה"
הסב הקפיד להתייצב כל שבת על המגרש, הבן ישב ביציע והנכד יודע שלפעמים לא קל ללבוש אדום: משפחת חמצני
כששי חמצני מספר על האהדה של בנו אלעד להפועל חיפה, אפשר בקלות לחשוב שמדובר באוהד ותיק. כזה שהיה נוכח ברגעים ההיסטוריים סביב האליפות היחידה עם אלי גוטמן ב־1999 או גביע המדינה ב־2018. אבל אלעד הוא בסך הכול בן 8, וכבר הספיק לעמוד באומץ מאחורי הקבוצה שהוא אוהד.
"יום אחד הוא הלך לפארק עם חולצה אדומה ומולו התייצבה חבורה של עשרה ירוקים שלעגו לו, אבל הוא לא ממש ספר אותם או מיצמץ", מספר שי, בן 49. "לאהוד את הפועל חיפה זו שריטה, ואנחנו מודעים לזה. כל המשפחה אוהדים של הפועל, כולל הדודים שלי מרקו ואלי זיכרונם לברכה, שהיו צועקים על הגדרות. אבא שלי גדל לזה, וגם אני בתור ילד".
האהדה להפועל חיפה התחילה מיצחק, אביו של שי. יצחק, בן 75, עבד במשך שנים כבלש במשטרה. בשבתות תמיד הקפיד לקחת משמרות נוספות, כדי להתייצב במגרש הכדורגל. שם הצליח לעקוב מקרוב אחרי הקבוצה האהובה באדום.
"היה מרגש מאוד ללוות את אבא מהיציע", נזכר שי, שהחל לקחת את אלעד בנו למשחקים כבר כשמלאו לו חמש. "האהדה להפועל עברה בגנים של המשפחה שלנו. ומבחינת אלעד לאהוד את הפועל זה גם לדעת שיש ימים שלא הולכים לבית הספר עם חולצה אדומה כי ישגעו אותו, ואני מעריך את זה".
נראה שלאהוד את הפועל חיפה בעיר שיש בה קבוצה כמו מכבי חיפה, זו באמת משימה לאנשים מיוחדים, בפרט על רקע הצלחותיה של היריבה העירונית. "לאהוד הפועל זה להיות צנוע בשאיפות וגם בציפיות שלך, לדעת לאכול חצץ. האהבה של אוהדי הפועל אינה תלויה בדבר. יש להם שריטה שמלווה אותם והם יודעים לקבל את העקיצות של הירוקים באהבה ובהבנה", אומר שי שהדביק גם את בנו יואל בן ה־4 באהבה לקבוצה האדומה.
"אלה טעמי הילדות של חיפאים רבים"
מסורת של אפייה שהתחילה בשנות ה־30 של המאה הקודמת בטרנסילבניה ונשמרת בחיפה זה שישה דורות: משפחת ליבל
הסיפור של משפחת ליבל מחיפה מתחיל עוד בשנות ה־30 של המאה הקודמת בטרנסילבניה, אז תחת שלטון אוסטרו־הונגרי ולאחר מכן חלק מרומניה. הסבא דוד הפעיל שם מאפייה, ששרידיה עדיין קיימים. לאחר שעלה לישראל ב־1933 הוא הקים את מאפיית אחדות בעיר, שבה למד את סודות המקצוע גם בנו יהודה. לימים עבד אצל קסטלר, הקונדיטור ההונגרי האגדי מהכרמל, ובמשך שנתיים אף התמחה בתחום בשווייץ.
את המתכונים שעוברים מדור לדור, וכפי שיהודה בן ה־83 מגדיר "500 שנה אחורה", תירגמה המשפחה לסניף המצליח שפועל משנת 1969 ברחוב ארלוזורוב בשכונת הדר. הסניף הוא עדות להיסטוריה של עולים שהגיעו לישראל, והקימו עסקים שנתנו ביטוי למסורת המשפחתית. בקונדיטוריה המשפחתית שומרים על הטעמים הייחודיים: הפחזניות המפורסמות במילוי פטיסייר, גביניות, סברינות, עוגות פרג, ריגו יאנצ'י, קרמשניט, דובוש הונגרי, בורקסים במגוון מילויים, סהרוני פרסבורגר ממולאים באגוזים או בפרג.
בכל בוקר ב־6:00 מגיע יהודה למאפייה. יחד איתו עובדים הנכדים בן ואיתי, שהתאהבו במקצוע וסוגרים יחד שישה דורות של אופים, ולצדם תומר יצחקי שעובד במקום כבר 18 שנה והפך לבן משפחה. "גם במלחמה היינו כאן, כשהיו פיצוצים ונפלו טילים. הכול בסדר, אנחנו תמיד כאן לרשות הלקוחות. הנכדים מאוד אוהבים את המקצוע, הם יודעים שזו עבודה קשה אבל באים אליה מאהבה ונשארים", אומר סבא יהודה. "אני מאמין שעצם הימצאותם של הנכדים מבטיחה את קיומו של המותג לעוד עשרות שנים קדימה. אנשים אוהבים את הביתיות, את החמימות, את היחס האישי. אני ממלא את הפחזניות בידיים שלי, והטעמים הם טעמי הילדות של חיפאים רבים, ובטח של מי שהגיע מהונגריה".
בשיתוף עיריית חיפה
