כשאיילת לוי עדני נולדה, אבא שלה זכה בטוטו. בבית צחקו שהיא "ילדת מזל", אבל מבחינתה זו מעולם לא הייתה רק בדיחה משפחתית. "גדלתי בתחושה שהעולם מחכה לי. האמנתי שהכל ייפתח בפניי אם רק ארצה", היא מסבירה. "בדיעבד אני מבינה שזה היה סוג של 'מיינדסט', כי זה מה ששידרו לי מילדות. שכל מה שארצה, אוכל להשיג".
אולי זו הסיבה שגם כשגדלה בירוחם, במקום קטן והרחק מעולמות העיצוב, היא מעולם לא הרגישה שהחלומות שלה קטנים מדי. "יש לי זיכרון ילדות מהפעמים שאבא שלי הביא מהעבודה מגזינים אמריקאיים, מהם גזרתי צילומים של ספות, שטיחים, שולחנות וגופי תאורה", היא מספרת. "הייתי מסדרת ובונה מהם חללים שלמים על דפי נייר. היום קוראים לזה לוחות השראה, ואני עשיתי את זה בגיל צעיר, באופן טבעי".
השנים חלפו, והילדה שגזרה רהיטים מתוך מגזינים הפכה למעצבת פנים שמובילה פרויקטים פרטיים ומסחריים בארץ ובעולם. היא תכננה בתים ודירות יוקרה, עיצבה חללים מסחריים, זכתה בפרסים בינלאומיים ועבודותיה פורסמו במגזיני עיצוב בארץ ובעולם. בין היתר עיצבה סלון יופי במנהטן, פרויקט שהוביל להזדמנות נוספת לאחר שאשת השיווק של טום פורד נכנסה למקום, התרשמה מהעיצוב וביקשה גם היא את פרטיה. "אני מרגישה שברגע שמצאתי את הייעוד שלי, הדברים פשוט התחילו לקרות", היא אומרת. "כשאתה נמצא במקום הנכון שלך, אתה פועל אחרת וגם הלקוחות מרגישים את זה".
מהבנק הבינלאומי לקריירה בינלאומית
אלא שהדרך לשם הייתה רחוקה מלהיות מובנת מאליה. במשך שנים עבדה לוי עדני בתפקיד ניהולי בבנק הבינלאומי הראשון, לאחר שסיימה לימודי כלכלה ומינהל עסקים. היא אמנם אהבה את העבודה והצליחה בה, אבל הרגישה שחלק ממנה נשאר בצד. "תמיד חיפשתי דרך להביע את עצמי ולייפות את הסביבה", היא אומרת. "אבל באיזשהו שלב הבנתי שאני רוצה לעשות משהו משמעותי באמת ולא 'לבזבז' את הכישורים שלי".
היצירתיות שלה מצאה תמיד את דרכה החוצה. בצבא, למשל, ביקשה אישור מיוחד לצבוע את הארוניות האפורות במשרד שלה בוורוד. "פתאום אנשים אמרו שכיף להיכנס אליי לחדר", היא נזכרת. "הרגיש להם פחות בסיס ויותר מקום שנעים להיות בו". מבחינתה, זו לא הייתה רק בחירה אסתטית, אלא אמונה עמוקה שלסביבה יש השפעה אמיתית על התחושות, ההתנהגות ואיכות החיים.
כשהחליטה ללמוד עיצוב פנים, לא תכננה לעזוב את הבנק, אלא להעשיר את עולמה ולתת מקום ליצירתיות שתמיד בערה בה. אלא שכבר במהלך הלימודים הכול התחיל להתחבר: היא סיימה בהצטיינות והוזמנה לשתף פעולה בפרויקטים עוד לפני סיום הלימודים. "פתאום הבנתי שמצאתי את המקום האמיתי שלי", היא מספרת. "זו הייתה אחת ההחלטות הכי טובות שקיבלתי בחיים".
לדבריה, הרקע הכלכלי לא נשאר מאחור, אלא הפך לאחד היתרונות הגדולים שלה כמעצבת. לצד היצירתיות והחשיבה הקונספטואלית, היא מביאה לכל פרויקט גם ראייה עסקית, תכנון מדויק ויכולת לתרגם רעיונות לתקציב, ללוחות זמנים ולפתרונות ישימים. "אני לא בונה חלומות באוויר. אני יודעת לקחת רעיון, לתרגם אותו למספרים ולהפוך אותו למציאות שמתאימה ללקוחות שלי, מה יעמוד בתקציב ומה פחות. זה נותן להם הרבה ביטחון".
מה החזון שמוביל אותך?
"אני מאמינה שהבית צריך לספר את הסיפור של האנשים שחיים בו. לכן לפני שאני מתחילה לעצב, אני קודם כול לומדת להכיר אותם - מה מרגש אותם, מה עושה להם טוב, ואילו זיכרונות הם רוצים לקחת איתם. דייקנות חשובה לי מאוד ולכן התכנון מבוצע עד לפרטים הקטנים ביותר, הרבה לפני הביצוע. הרבה פעמים דווקא פרט קטן הופך ללב של כל הפרויקט. למשל, לקוח שרצה להיפרד מפסנתר ישן גילה מחדש את הקשר שלו למוזיקה, והפסנתר הפך ללב הבית החדש. משם כבר נולד כל הקונספט העיצובי והבית כבר התחיל לספר את הסיפור שלו".
לא התחרטת לרגע שעזבת קריירה בטוחה?
"אפילו לא לרגע. אני מרגישה שמצאתי את הסוד של החיים. ברגע שאתה עושה את מה שאתה באמת אוהב, אתה כבר לא רק עובד. אתה חי את הייעוד שלך. יש בזה תחושת הגשמה שקשה להסביר. הבנות שלי גדלות ורואות אמא שנהנית ממה שהיא עושה, ואני חושבת שזו אחת המתנות הכי גדולות שאני יכולה לתת להן. אני מקווה שהן ילמדו ממני שלא צריך לפחד לבחור בדרך שעושה לך טוב".
בשיתוף איילת לוי עדני
