הבושה כמנגנון הישרדותי
בושה היא אחד הרגשות האנושיים הבסיסיים והחזקים ביותר. כבר באבולוציה המוקדמת של המין האנושי, בושה שימשה מנגנון חברתי שהבטיח הישרדות: מי שחשש להיות מנודה או מודר מהקבוצה, נזהר מלחרוג מהנורמות המשותפות. בקהילות קטנות של ציידים-לקטים, ההישארות בשבט הייתה תנאי לקיום פיזי, ולכן תחושת הבושה הפנימית שימשה כסוג של "אזעקה" שהתריעה מפני אובדן השייכות.
החוקר ג'וזף לרנר (Joseph Lerner) מאוניברסיטת אריזונה, תיאר כבר בשנות ה-80 כיצד רגשות חברתיים כמו בושה תורמים ליצירת סדר חברתי יציב. ברמה הפסיכולוגית, הבושה היא רגש שמכוון אותנו פנימה - אל הזהות שלנו, ומציף תחושה ש"אני לא מספיק טוב/ה".
ד"ר ברנה בראון (Dr. Brené Brown), החוקרת הבולטת ביותר בתחום, מנסחת זאת כך: "Shame corrodes the very part of us that believes we are capable of change" (בתרגום חופשי: "הבושה מכרסמת בחלק בתוכנו שמאמין שאנו מסוגלים להשתנות").
מה אנשים עושים כדי לא לחוש בושה?
כוחה של הבושה כה גדול, עד שאנשים מוכנים להרחיק לכת כדי לא לחוות אותה. במקום להודות בכישלון, הם משקרים. במקום לבקש עזרה, הם מסתתרים. במקום לשתף בכאב, הם מתחבאים מאחורי מסכות של כוח ושליטה. הבושה גורמת לנו לנתק קשרים עם אחרים, דווקא משום שהיא מונעת חיבור.
אדם שחווה בושה חוזרת עלול להימנע מיחסים אינטימיים, להתרחק מחברים, או להסתיר מאבק פנימי. לחלק מהחיילים והחיילות המשוחררים, לדוגמה, קשה לדבר על טראומות מלחמה מפני שהחשיפה עלולה להרגיש ככתם על זהותם. גם בזירות אחרות - כלכליות, משפחתיות או מקצועיות - בושה מחזיקה אנשים בשתיקה הרסנית.
הקשר בין בושה וכעס
אחד המנגנונים הנפוצים ביותר להתמודדות עם בושה הוא הפנייתה החוצה, בצורת כעס.
כאשר קשה מדי לשאת את התחושה שאני "לא מספיק טוב/ה", קל יותר להפוך את הכאב לפגיעה באחרים. במקום להרגיש פגיע, אני מגן על עצמי באמצעות התקפה. כך נוצרת לעיתים אלימות מילולית, פוליטית או פיזית, שנועדה להסתיר רגש בסיסי יותר של חוסר ערך עצמי. במובן זה, כעס הוא "מסכה" של בושה: הוא מעניק תחושת שליטה רגעית אך לא פותר את שורש הבעיה.
בחברה הישראלית כיום ניתן לראות את הדינמיקה הזו היטב. הוויכוחים הקשים, ההאשמות ההדדיות, והקיטוב הציבורי לעיתים נובעים פחות מתוקפנות מהותית ויותר מתחושת בושה קולקטיבית על כישלון וכאב. ההבנה שכעס הוא לעיתים תוצר של בושה עשויה לפתוח פתח לשיח רגוע יותר, שמזהה את מקור הרגש ומציע הקשבה במקום התקפה.
בושה וכעס בשיחות ער"ן
בקו הסיוע של ער"ן אנו פוגשים לעיתים קרובות את הדינמיקה בין בושה לכעס. פונים מספרים על התפרצויות כעס כלפי בני זוג, ילדים או עמיתים לעבודה, ולאחר חקירה עדינה מתברר שהכעס נובע מתחושת כישלון, השפלה או חוסר ערך עצמי. לעיתים הפונה אף אומר במפורש שהוא מתבייש בהתפרצות, דבר שמעמיק את המעגל: בושה שמובילה לכעס, וכעס שמייצר בושה נוספת.
בשיחות עם הפונים, אנו מנסים לעצור את המעגל הזה על ידי מתן לגיטימציה לרגש, זיהוי הכאב שמסתתר מתחת לכעס, והזמנה לשיח פתוח ולא שיפוטי. ברגע שהפונה מצליח לדבר על תחושת הבושה מאחורי הכעס, מתפנה מקום לחמלה עצמית ולהתקרבות מחודשת לסביבה.
כיצד מתמודדים עם בושה?
הדרך להתמודדות עם בושה אינה עוד הסתרה נהפוך הוא - שיתוף. ברנה בראון מדגישה שהאנטיתזה לבושה היא אמפתיה. כאשר אדם משתף בתחושותיו ומקבל הקשבה לא שיפוטית, הבושה מאבדת מכוחה.
כדי לפרק את הבושה דרושים כמה צעדים:
1. מתן שם לרגש - לזהות שמה שאני חווה הוא בושה ולא רק עצב או תסכול.
2. שיחה אמיצה - יצירת מרחב בטוח לשתף את מה שחשבתי שאסור לחשוף.
3. אמפתיה הדדית - מפגש שבו אדם אחר אינו שופט אלא מקשיב, מהדהד, ומזכיר לי שאיני לבד.
ער"ן כבמה להתמודדות
כאן נכנס לתמונה תפקידם הייחודי של קווי סיוע כמו ער"ן. אנונימיות השיחה יוצרת הזדמנות נדירה: הפונה אינו נדרש לחשוף את שמו, מעמדו, או זהותו, אלא רק את רגשותיו. כשהחסמים החברתיים מוסרים, נוצרת אפשרות אמיצה לדבר על הבושה עצמה.
בשיחה עם מתנדב ער"ן, אדם יכול לראשונה לומר בקול: "אני מרגיש שלא עמדתי בציפיות", "אני מתבייש שאני לא מצליח להתמודד". עצם ההקשבה האמפתית, בלי צורך לנהל דימוי חברתי, שוברת את המעגל שבו בושה מובילה לסודיות, וסודיות מעמיקה את הבושה. קו אנונימי מאפשר לפרק את המעגל הזה, ולעבור משתיקה להקלה.
השבעה באוקטובר והבושה הקולקטיבית
בהקשר הישראלי, אירועי השבעה באוקטובר יצרו לא רק טראומה אלא גם תחושת בושה ציבורית. רבים חווים תחושת כישלון: חוסר היכולת להגן, האובדן הקשה, הפער בין הציפיות לבין המציאות. בושה זו מקבלת ביטוי כפול, אישי ולאומי.
מצד אחד, משפחות ואנשים פרטיים חשים בושה על תחושת חולשה, על בכי, על קריסה רגשית. מצד שני, החברה בכללותה מתמודדת עם בושה קולקטיבית, על כך שהמערכות שנועדו להגן לא עמדו במבחן. בחברה הישראלית, שבה זהות קולקטיבית ותחושת עוצמה הן רכיבים מרכזיים, הבושה הזו עלולה לפרק אמון וליצור האשמות הדדיות.
בחירה באמפתיה במקום בהאשמה
כאן טמונה ההזדמנות: להפוך את הבושה הקולקטיבית לקריאה לחיבור. כאשר החברה בוחרת להקשיב זה לזה, ליצור מרחבים לשיחה ולכאב, היא מחזקת את עצמה במקום להתפורר. ההתנדבות ההמונית שפרצה אחרי השביעי באוקטובר, בישול לחיילים, סיוע למשפחות מפונים, תמיכה נפשית, היא ביטוי ליכולת להפוך בושה ובדידות לחיבור וערבות הדדית.
כמו ברמה האישית, גם ברמה החברתית האנטיתזה לבושה היא אמפתיה. רק הקשבה הדדית, בלי שיפוטיות, תאפשר להמיר את תחושת הכישלון הקולקטיבית בתחושת אחריות ושייכות.
הבושה היא רגש עוצמתי, שנולד ממנגנון הישרדותי קדום אך כזה שממשיך להשפיע על חיינו האישיים והחברתיים. היא יכולה להוביל לסודיות, להאשמה עצמית ולהרס קשרים, אך היא גם יכולה להפוך להזדמנות לצמיחה אם נבחר באומץ לשתף.
ברמה האישית, ההתמודדות מתחילה במתן שם לרגש ובשיחה אמיצה עם אדם אמפתי.
ברמה החברתית, היא מתבטאת ביצירת מרחבים של הקשבה וחיבור, כמו אלו שמאפשר קו ער"ן. ברנה בראון מזכירה לנו שבושה מכרסמת באמונה שאנו מסוגלים להשתנות, אך דווקא מתוך הפגיעות והאמפתיה צומח חוסן חדש.
הכותבת ענבר בהירי היא (MS ,MA), מנהלת ער"ן פלוס
בשיתוף עמותת ער"ן
