אוריינות איננה מסתכמת ביכולת לפענח מילים על הדף. היא היכולת להבין טקסט, לבטא מחשבה, לנסח רגש, לספר סיפור, וגם כלי מרכזי לבניית זהות אישית. אלא שבעולם של מסכים, הקלטות ובינה מלאכותית רמות האוריינות הולכות ונשחקות, בעיקר בקרב ילדים.
"בכיתות א' עד ג' לומדים לקרוא, אבל מכיתה ד' קוראים כדי ללמוד, והפערים ניכרים אצל מי שמפספס את השלב הראשון", מסביר עמר גבעתי, מנכ"ל סאסא סטון. לדבריו, המציאות הזו חדה במיוחד בישראל, שבה בבתי ספר רבים אין ספריות פעילות בשל מחסור בתקנים או בתקציבים, והמפגש עם ספר הפך לשולי.
פרס שהוא win-win
הרעיון לעסוק באוריינות דרך ספרות ילדים התגבש בארגון בהדרגה, עוד בתקופת הקורונה. פטירתו של פיליפ סטון, אבי המשפחה הפילנתרופית, ממחלת הקורונה, הובילה את המשפחה לחיפוש דרך הנצחה שתהיה לאומית ומתמשכת. כך נולד פרס סאסא סטון לספרות ילדים מאוירת, פרס שנתי המוענק לסופר ולמאייר על יצירה ישראלית מקורית לילדים. "רצינו לתת לספרות הילדים מעמד תרבותי משמעותי, ולחזק את השפה העברית בקרב הדור הצעיר", אומרת סוניה גומס דה מסקיטה, סגנית יו"ר דירקטוריון העמותה ונציגת משפחת התורמים בארץ.
כעבור זמן התחדדה ההבנה שפרס, חשוב ככל שיהיה, אינו יכול לעמוד לבדו. "ספרות ילדים צריכה מעטפת חינוכית כדי להפוך לכלי שמפתח שפה, חשיבה ויכולת ביטוי", מסביר גבעתי. מכאן נולד הרעיון לבנות מהלך חינוכי רחב, שלא מסתפק במחווה תרבותית חד־פעמית אלא מטפח שפה, זהות וחוסן רגשי כבר בגיל הרך.
"מי שקרא ספרים כילד לרוב יידע להציג את עצמו טוב יותר, לנהל שיחה, להתקבל לראיון עבודה ולהשתלב בעולם תעסוקתי מורכב", מוסיף פרופ' שי רודין, חוקר ספרות ילדים וראש המסלול לחינוך לגיל הרך במכללה האקדמית גורדון, שפיתח עבור סאסא סטון את תוכנית האוריינות. "במובן הזה אוריינות היא תשתית לחיים טובים יותר".
ספרות כבסיס לשפה, רגש וזהות
ארגון סאסא סטון, שהוקם בשנת 2009 בידי פיליפ (ז"ל) והילדה סטון, מעניק מדי שנה מענה חינוכי לכ־160 אלף ילדים ב־42 בתי חולים ברחבי הארץ, במציאות רב־תרבותית ומרובת זהויות. תוכנית האוריינות "לבנות עולם" נולדה מתוך הפעילות לקידום החינוך של ילדים המאושפזים בבתי חולים בישראל, בשותפות עם משרד החינוך. "בתי החולים הם בבחינת עולם מקביל", מסביר פרופ' רודין. "ילד מאושפז נמצא במצב רגשי מורכב, ולעתים באשפוז קצר או מתחלף, דבר שמקשה על בנייה של תהליך אורייני סדור ועמוק לאורך זמן".
אבל בתוך זמן קצר התברר שהמקום שבו התוכנית יכולה למצות את כוחה אינו דווקא שם, אלא במערכת החינוך הפורמלית ובבתי הספר בקהילה.
הניסיון רב־השנים שצבר הארגון במערכת החינוך הרפואית הוביל להבנה שהשאלה האמיתית אינה מסתכמת באיך מעשירים את עולמו של הילד, אלא היכן ניתן להשפיע מוקדם יותר, לפני שהפערים השפתיים והרגשיים מתקבעים.
"אני לא מאשים את המערכת החינוכית, ברור לי העומס", אומר המנכ"ל. "אבל לא ייתכן שילדים יקראו שוב ושוב את אותם סיפורים שהופיעו גם במקראה שממנה אני למדתי כתלמיד בבית הספר היסודי. ברגע שמפגישים ילד עם ספר שמדבר על העולם הפנימי שלו, בכריכה קשה ומכובדת, ובליווי חוברת פדגוגית ורסטילית שנותנת לו מענים דרך כתיבה וציור – נפתח הרצון לקרוא".
לדבריו, המפגשים עם יוצרי הספרים הנלמדים הם נקודת שיא עבור הילדים, שבעיניהם הסיפורים "מתעוררים לחיים" ברגע. השיח מעורר ההשראה בין הילדים ליוצרים מסייע לילדים גם בנרמול רגשות ובהנגשתם, דרך הבעה מילולית וחזותית. "זה מעודד ילדים להבין את העולם ומאפשר להם לבטא את עצמם טוב יותר, בכתב ובעל פה".
נתוני הירידה באוריינות אחרי הקורונה, לצד המציאות שנוצרה בצפון הארץ לאחר אירועי 7 באוקטובר, האיצו את ההחלטה לצאת לבתי הספר. "ילדים מפונים, מסגרות שהתפרקו, נתק רגשי ולימודי, כל אלה הפכו את בתי הספר בפריפריה לזירה שבה הצורך באוריינות אינו רק לימודי, אלא קיומי", מדגישה גומס דה מסקיטה. "השטח 'קרא לנו'. הבנו שאם רוצים לחזק קהילה, חשוב להתחיל בילדים ובשפה".
סוף טוב דיו
התוכנית, שמיועדת לתלמידי ראשית קריאה בכיתות ב'־ג', מבוססת על עשרה ספרי ילדים ישראליים עכשוויים, שנבחרו בקפידה וכולם נכתבו ואוירו בידי יוצרים מקומיים. סביב כל ספר נבנית מעטפת חינוכית רחבה: קריאה דיאלוגית בכיתה, חוברת פדגוגית ייעודית, פעילות כתיבה ויצירה, שיח רגשי ומפגש בלתי אמצעי עם הסופר או המאייר.
הפיילוט הראשון יצא לדרך בבתי ספר בשלומי, קריית שמונה, טבריה, בבית הספר אסיף שבבית החולים אסף הרופא, ובבית הספר דקלים במרכז לבריאות הנפש נס ציונה. כל תלמיד מקבל מארז ספרים אישי בכריכה קשה, שלעתים מהווה את מדף הספרים הראשון בבית. "זו חוויה מכוננת, במיוחד בבתי ספר בפריפריה", אומר המנכ"ל. "ברגע שילד מחזיק ספר שמדבר על העולם הפנימי שלו הוא מרגיש שרואים אותו באמת, שהסיפור שלו מקבל מקום ומשמעות".
עבור פרופ' רודין הבחירה בספרות ילדים עכשווית איננה מקרית. "ספרות ילדים לא חייבת להסתיים ב'חיו בעושר ובאושר'", הוא אומר. "יש דבר כזה 'סוף טוב דיו', סוף שמכבד את מורכבות החיים: עצב, פרידה, כישלון, בריונות או קושי חברתי".
לדבריו, ילדים חשופים היום למציאות מורכבת הרבה יותר ממה שמבוגרים נוטים להאמין, וספרות שאינה משקרת להם מאפשרת להבין שהם לא לבד ומעניקה להם כלים רגשיים להתמודד עם הצלחה וכישלון, קנאה וחרדה, בלי לטשטש ובלי לייפות. "דווקא ספרות ילדים מקורית, מונחית ומלווה, כזו ש'יוצאת מהכריכה' ונכנסת לחיי היום־יום של ילדים, יכולה להיות מפתח לצמצום פערים ולחיבור מחודש לשפה העברית", הוא מסכם. "לא כהבטחה לאושר מושלם, אלא כהצעה צנועה, כנה, לסוף טוב דיו".
לאתר > סאסא סטון
בשיתוף סאסא סטון
