בגיל 77 ד"ר זאב דגני הוא לא בדיוק הפנסיונר הקלאסי. מי שניהל במשך 17 שנים את המוסד המיתולוגי גימנסיה הרצליה בתל אביב ופרש מתפקידו רק ביוני האחרון (עשור וחצי אחרי גיל הפרישה הרשמי) עדיין מתעורר בכל בוקר לעשייה. "הקהילה ביקשה ממני יותר משביקשתי מעצמי", הוא מסביר את ההישארות הארוכה בתפקיד. כשהביט לאחור ביום עזיבתו, הוא ראה מוסד שצמח מ־800 תלמידים ל־2,000 ומורשת של הכלה וסובלנות שחיברה בין ילדי פליטים, תלמידים מיפו וילדים מצפון תל אביב.
כעת, ממרומי שנות ניסיונו עם תואר שלישי בפילוסופיה והכנה לדוקטורט בגנטיקה, דגני מתפנה להביט קדימה. כשהוא נשאל כיצד תיראה מערכת החינוך בעוד עשור, הוא מציג חזון מורכב, שבו הטכנולוגיה והאנושיות נמצאות בדו קרב מתמיד, והמורה הוא שובר השוויון.
שלושת הממדים של הבוגר העתידי
"מערכת החינוך היא העתיד הגדול ביותר של החברה הישראלית", קובע דגני. "אם אנחנו רוצים לשרוד כחברה הומנית ורגישה לבני אדם, אנחנו חייבים להסתכל עשר שנים קדימה ולהבין שהאתגרים השתנו".
לשיטתו, החינוך העתידי חייב להישען על שלושה עוגנים מרכזיים, שבלעדיהם הבוגר יילך לאיבוד בעולם החדש: הראשון הוא הממד הביקורתי. "הטכנולוגיה שמגיעה לפתחנו היא אדירה, אבל יש בה סכנה של צריכת ידע אוטומטית. אנחנו חייבים לחנך תלמידים שלא הולכים עיוורים אחרי ה-ChatGPT, אלא יודעים להטיל ספק, לשאול שאלות ולזהות מתי הטכנולוגיה 'משקרת' או משרתת את עצמה. בעולם שבו כל תשובה זמינה בלחיצת כפתור, המיומנות הקריטית היא דווקא היכולת לשאול את השאלה הנכונה ולפקפק בתשובה המתקבלת".
הממד השני, לדבריו, הוא היצירתי – חידוש הדמיון והיצירתיות האנושית, שהם המותר היחיד של האדם מול המכונה. "היכולת ליצור יש מאין, לחבר בין עולמות תוכן שונים ולדמיין מציאות חדשה – זה משהו שבינה מלאכותית עדיין מתקשה לחקות וזה מה שיהפוך את הבוגרים שלנו לרלוונטיים", הוא אומר.
הממד השלישי הוא הממד החברתי, וזהו אולי הדגש המפתיע והחזק ביותר בדבריו. "אני רואה שילדים שמסיימים בית ספר עם חברים הם ילדים יציבים ובטוחים יותר. הטכנולוגיה מייצרת אשליה של 'אלף חברים בווירטואליה', אבל זו אשליה מסוכנת שמתנפצת ברגעי מצוקה. בית הספר חייב לחזור להיות המקום שבו נוצרים קשרים אנושיים אמיתיים, פנים אל פנים".
מלכודת "הכיתה השקטה" והחרמות
דגני מוטרד מאוד מתופעת הבדידות והחרמות, שלדבריו אינה חדשה אך עוצמתה גברה דרמטית. "גם אני כילד עולה חדש חוויתי לעג על העברית שלי ועל שגיאות הכתיב, אבל היום ההשלכות קשות הרבה יותר, עד כדי התאבדויות", הוא אומר ומנתח את התופעה בהקשר רחב יותר: "אנחנו חיים בעידן של אי ודאות גלובלית – משטרים מתפרקים, מלחמות, חוסר יציבות. אי הוודאות הזו מחלחלת לילדים ויוצרת אצלם חרדה, שמתורגמת לכוחנות כמנגנון הגנה. החרם הוא פעמים רבות ניסיון של ילד לחזק את עצמו על חשבון האחר".
הפתרון, לתפיסתו, נמצא אצל המורה הרגיש והמתבונן. "מורה שנכנס לכיתה", הוא אומר, "חייב להיות קודם כל 'מפענח חברתי'. הוא צריך לזהות את הילד השפוף, את הילדה שנשארת לבדה בהפסקה כשכולם רצים החוצה. זה לא מספיק ללמד חומר, צריך לראות את הנפשות הפועלות. מורה שמשדר בכיתה יחס שווה ואוהב לכולם, גם לילד הלא מקובל, מדביק את התלמידים בהתנהגות הזו. התלמידים מצפים מהמורה להיות המגדלור הערכי. אסור לנו להסתנוור מ'מלכי הכיתה', היפים והמקובלים, אלא לראות את כולם ולתת לכולם מקום".
מורה הוא לא טכנאי ידע, הוא אינטלקטואל
אחת הנקודות המרכזיות בחזון של דגני היא הצורך בשינוי רדיקלי במעמדו ובהכשרתו של המורה. לשיטתו, בעולם שבו כל הידע נמצא בכף היד, תפקיד המורה כצינור להעברת אינפורמציה כבר לא רלוונטי. "הרבה מאוד מקצועות ייעלמו בעשור הקרוב", הוא מתריע. "משפטנים, רופאים – ה-AI יחליף חלקים נרחבים מהעבודה שלהם. המעמד היחיד שלא ישתנה, ושרק יתחזק, הוא מעמד המורה. הוא יישאר המעוז האחרון. המכונה לא יכולה להחליף את המבט בעיניים, את האמפתיה ואת החינוך לערכים".
אבל כדי שזה יקרה, דגני טוען שעל המערכת להפסיק להתפשר. "מורה חייב להיות אינטלקטואל", הוא מדגיש שוב ושוב. "זה לא ביטוי גס. מורה צריך להיות אדם שבקיא בתרבות, בספרות ובמדע, אדם עם עולם רוחני עשיר ורחב אופקים. היום, לצערי, ההכשרה מתמקדת בטכניקה ולא ברוח. אם המורה לא יהיה שתי דרגות מעל הידע שיש בצ'אט, הוא יהפוך ללא רלוונטי בעיני התלמידים שלו".
למורים קורא דגני לא לפחד. "הפחד הוא האויב הגדול ביותר של החינוך. אנחנו צריכים מורים שלא מפחדים – לא מהמנהל, לא מההורים ולא מהתלמידים. מורים עצמאיים, ביקורתיים, שיודעים לעמוד על שלהם ועל האמת שלהם".
כדי לשקם את מעמד המורה, הוא מציע משולש שווה כוחות: מודעות עצמית של המורים לחשיבותם, ארגוני מורים לוחמניים יותר שנלחמים על מהות החינוך ולא רק על תנאי שכר וממשלה שתבין שההשקעה במורה היא השקעה בביטחון הלאומי והחברתי של ישראל.
חינוך לבריאות ואקולוגיה
גם כשהוא מדבר על חדשנות טכנולוגית, דגני נשאר עם רגליים על הקרקע ומבט מפוכח. הוא מברך על הפיתוחים שיכולים להגדיל את כמות המזון בעולם ולמנוע רעב, אך מזהיר מהמחיר האקולוגי. "הטכנולוגיה לא משחררת אותנו מהאחריות לניהול החיים", הוא אומר. "אנחנו רואים את הפגיעה בדבורים, את זיהום הקרקע. החינוך העתידי חייב לכלול את אהבת האדמה ואת ההבנה שהיא המזון שלנו".
לדבריו, בית הספר צריך לבחון מחדש את הדיסציפלינות הנלמדות. "החלוקה הנוקשה להיסטוריה, גיאוגרפיה ותנ"ך היא מיושנת. אנחנו צריכים ללמד נושאים רוחביים כמו בריאות, אקולוגיה וקיימות. הילדים צריכים להבין איך לשמור על הגוף שלהם ועל הסביבה שלהם כחלק בלתי נפרד מתהליך הלמידה, ולא כשיעור העשרה צדדי".
היום, כשהוא "לא בפנסיה" כהגדרתו, דגני ממשיך ליצור ולפעול. הוא עוסק בפיסול ("אני יוצר כל הזמן") ומנחה קבוצת חשיבה ייחודית של אינטלקטואלים, אנשי דת, מדע ורוח. "אנחנו נפגשים אחת לשבוע ומנסים לשרטט חזון אוטופי לישראל בעוד 20 שנה", הוא מספר. "אנחנו שואלים את עצמנו שאלות קשות על דמותה של המדינה, על היחסים בין הקבוצות השונות, ומנסים לייצר מסמך שישאיר מעט אופטימיות לעתיד".
ובסופו של דבר, המסר שלו הוא של תקווה המותנית בעבודה קשה: "החינוך הוא הכלי החזק ביותר שיש לנו לעצב חברה. אם נשכיל לגדל דור של מורים שהם אנשי רוח, ודור של תלמידים שהם חברים האחד של השני ולא רק עוקבים ברשתות – יש לנו עתיד".
