לא בכדי התרחב בשנים האחרונות תחום הגישור ומקבל מעמד של כבוד כדרך המלך לפתרון מחלוקות וסיום סכסוכים מחוץ לכותלי בית המשפט, הן בתחומי המשפחה והן בתחום העסקי-אזרחי.
רשויות מקומיות מפעילות כיום מרכזי גישור קהילתיים; במרכז השלטון המקומי פועל "הבית לגישור ובוררות", שמנהל תהליכים בסכסוכים מול הרשות המקומית; תוכנית גישורים מקדמת דיאלוג ויישוב סכסוכים בקהילה; המוסד הארצי לגישור של לשכת עורכי הדין, עמותת מגשרי ישראל וגופים רבים נוספים עוסקים בעבודת הקודש של הצפת שפת הגישור למען השגת מטרה ממוקדת של פתרון מהיר ויעיל של סכסוכים והגשמת מטרה כלל-מערכתית על-חברתית שמבכרת הסכמות מהירות על פני הכרעות מתישות.
מעבר לחובה בקיום פגישת גישור אחת בטרם יפגשו בעלי הדין בשופט.ת, המניעים העיקריים של בעלי חברות, שותפים עסקיים ובעלי עסקים פרטיים להעדיף הליכי גישור, הם אלה: הליכים מהירים, חיסיון וסודיות, קיום הליך מתוך רצון ובחירה חופשיים, עלות נמוכה מניהול תיק בבתי המשפט, תוצאות טובות על בסיס Win-Win עם שליטה מלאה בתוצאות, שקט נפשי ועוד מניעים שניתן לקטלגם כרגשיים, כגון רצון להמשיך לעבוד יחד, נטרול שיקולי אגו, רצון בהתנצלות וקבלת אחריות וכיו"ב.
רשימת הנושאים המגיעים לבתי המשפט בהם קשורה הרשות המקומית ארוכה ומגוונת: תביעות נגד מחזיקי נכסים, תביעות על היטלים, תכנון ובנייה, תביעות בעלי עסקים, סכסוכי שכנים, תביעות נזקי גוף על פגיעה במרחב הציבורי, איכות הסביבה, חיובי ארנונה, תביעות ספקים ונותני שירותים ועוד.
להבדיל מאנשים פרטיים - לרשות המקומית אין רגש. אין לה מה להפסיד מניהול תיקים על פני שנים בבתי המשפט, יש לה מחלקה משפטית פנימית או חיצונית המנהלת את התביעות בבתי המשפט, ועל כן עלויות והשלכות ניהול התיק אינן מקזזות את המוטיבציה לנהלו.
מכאן, שנעדר המכניזם הבסיסי הנדרש להליך גישור והוא יציאה מנקודת אינטרס משותפת ומהותית לצדדים, אשר ברצונם לסיים את הסכסוך בדרך של הסכמות מרצון ולא בהכרעה שיפוטית.
יתרה מכך, לעתים קיימות לרשות המקומית סיבות הפוכות המייעדות תיקים להתנהל דווקא בבתי המשפט. כך למשל, בהנחיות היועץ המשפטי לממשלה 60.125 משנת 1999 (תיקון 2011) - תחת הכותרת "יישוב סכסוכים שהמדינה צד להם בדרך של גישור" - נקבעה רשימת נושאים ארוכה במסגרתה לא רצוי לרשות המקומית להעביר ניהולם לגישור.
בין היתר, בשל סכסוכים שהמדינה רואה צורך שייקבע בהם תקדים משפטי; מדובר בפושט רגל או בחברה בכינוס נכסים או בפירוק; בעל הדין אינו מסוגל לקבל החלטה חופשית ומרצון; קיים עניין ציבורי בגינוי ההתנהגות ובהטלת סנקציה; קיימות תביעות רבות מאותו סוג, והמדינה רואה לנכון לקבל הכרעה שיפוטית; המדינה זקוקה לפסק דין או לצו של בית המשפט כדי שתוכל לפעול; המדינה מבקשת לקבל סעד זמני; הנסיבות מצביעות שאין סיכוי סביר ליישוב הסכסוך מחוץ לבית המשפט; בסכסוך קיים חומר ראייתי סודי או רגיש שהמדינה אינה מעוניינת לגלותו; עיקרו של הסכסוך הוא היקף הסמכויות של רשות מוסמכת על פי דין; המצב המשפטי הוא, לדעת המדינה, ברור וחד-משמעי; הסכסוך הוא קנטרני.
בכך, לכאורה, מתאפשר שיקול דעת רחב לכל רשות ולכל ראש רשות להחליט באופן עצמאי לנהל את התיק בבית המשפט. וזאת מבלי לציין שיקולים נוספים ששמעתי בעבר כגון - השתתפות בגישור מחייבת פשרה ורשות מקומית או תאגיד עירוני, האמונים על שמירת כספי ציבור, אינם רשאים לעשות ויתורים מיוזמתם אלא מתוקף הכרעה שיפוטית. או השיקול שאין לרשות צורך למהר לקבל הכרעה בתיק שיכול להעיב על התקציב, בעוד שההכרעה השיפוטית תגיע ממילא אחרי מערכת הבחירות שאז כבר תהיה הצרה (אולי) של ראש העיר הבא.
מתי כן סביר שיהיה לרשות התמריץ לגשת לגישור? כאשר מדובר בתביעות ענק או בתביעה שעלולה ליצור תקדים רוחבי שאז מעדיפה היא או תאגיד עירוני הכפוף לה, לנהל את התיק בשקט מחוץ לכותלי בית המשפט.
נשאלת השאלה האם יש להותיר את שיקול הדעת ואת רשימת הנושאים בהנחיות היועמ"ש כה נרחבים, במיוחד בימים אלה, והאם אין בכך כדי להפסיד את הגשמת מטרות העל הכלל חברתיות לפתרון סכסוכים בטרקלין הגישורי.
כבר נודע, כי כאשר ראש רשות מקומית מאמין בהליכי הגישור ומקפיד על רמת החיים בעירו, הוא ישקיע בקידומם ויפעל לממש את האינטרס הציבורי המובהק להפחית בסכסוכים ולהעצים את הדיאלוג בין התושבים ובין הרשות המנהלת את חייהם. וההיפך - ללא "החלטת מפקד" של ראש הרשות המקומית צלחו פחות היוזמות להקמת מרכזי גישור קהילתיים, והכרה בצורך להעדיף פתרון סכסוכים בדרכי שלום על פני קיום הליכים משפטיים מייגעים, לא פגשה את יושבי העיר.
את הליך הגישור הצדדים למחלוקת צריכים לרצות, גם אם הופנו על ידי בית המשפט וגם אם התקנות מחייבות. אם אין שוויון במנח הבסיסי הרי שלצדדים אין את אותו האינטרס להתחיל בהליך גישור, כל שכן להתמיד בו, להתמסר ולהיות מחויבים אליו.
הגופים העסקיים כבר משלבים את הליך הגישור במסלול עבודתם העסקי. נותר למקד חשיבה כדי לאפשר למקיימים קשרים עסקיים עם השלטון המקומי, קרי, כל אחת ואחד מאיתנו, לפנות לגישור כדי ליישב מחלוקות או סכסוכים מבלי להיזקק כלל לפניה לבתי המשפט.
כך, ההכרה בעדיפות שיש ליישוב תביעות באמצעות הליך גישור יכולה להיעזר בדחיפה וגיבוי מלמעלה. בין אם בחתימת ואשרור אמנות ראשי רשויות להתחייב לנושא ולקדמו בעירם, ובין אם בעדכון תקנות היועץ המשפטי לממשלה לעיל, גם בהתייחסות למשבר הקורונה, וגיבוש רשימה של מקרים שבהם תונחה הרשות לבקש מלכתחילה להעביר את הסכסוך למסלול גישורי.
התגייסות והתחייבות מערכתית שכזאת לפעול במטרה להרחיב את השימוש בגישור בעניינים שבין התושב לרשות בה הוא חי או עובד, תקדמנה את המגזר העסקי והציבורי ותשחרר בהם חסמים, במיוחד לאחר שנה עם שלושה סגרים כלליים במשק.
הכותב עורך דין, מגשר עסקי ומשפחה, דובר מרכז השלטון המקומי לשעבר ומייסד "אָהֲוָה רפואה במילה" (חל"צ) לקידום שיטת גישור אָהֲוָה
