לקראת סדר יום תכנוני חדש: ישראל 2048 כ"עיר-מדינה"

במדינת ישראל, על שטחה ואוכלוסייתה המצומצמים, אין כל הצדקה תכנונית לפיתוח מספר רב של מרכזים מטרופולינים. יש לשנות את המודל על-פיו פועלים מוסדות התכנון, השיווק והביצוע, למודל של "עיר-מדינה" ולהתייחס למרחב הישראלי כמרחב מטרופוליני אחד, תוך שימוש בערי השדה ליצירת פתרונות דיור עבור קהילות המחפשות סגנון חיים שיתופי וקהילתי יותר

יובל יסקי, ימית כהן
תוכן שיווקי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שיפוץ והתאמת תחנת קמח נטושה לפעילות עסקית וקהילתית בקיבוץ שער העמקים
שיפוץ והתאמת תחנת קמח נטושה לפעילות עסקית וקהילתית בקיבוץ שער העמקים צילום: הדמיה יסקי אדריכלים
יובל יסקי, ימית כהן
תוכן שיווקי

מראשיתה נעה הציונות המדינית על הציר שבין שני חזונות מכוננים דיכוטומיים שנהגו על-ידי שני האבות המייסדים של הרעיון הציוני. בקוטב האחד עמד החזון העירוני-תעשייתי של תיאודור הרצל, כפי שבא לידי ביטוי בחיבורו "מדינת היהודים" וברומן האוטופי "אלטנוילנד". בכתיבתו דחה הרצל מכל וכל את הרעיון של מדינת היהודים כמדינה של איכרים המתבססים בעיקר על עבודת האדמה, וקידם חזון של חברה עירונית פרוגרסיבית היוצרת ציוויליזציה תעשייתית המבוססת על רעיונות ליברליים של קידמה וקו-אופרציה. בקוטב הנגדי לחזון ההרצלייני, עמד חזונו האגררי של דוד בן-גוריון, שהטיף ליצירתה של חברה חקלאית המבוססת על אחיזה עיקשת בקרקע כמרכיב מהותי של הציונות. נימוקיו של בן-גוריון היו פרגמטיים. לגבי דידו האופן היחיד שיאפשר את כיבוש הארץ והאחיזה בה לאורך דורות היה יצירת אתוס חקלאי אנטי-אורבני. עבורו, תל-אביב, על תרבותה העירונית, הייתה תלושה וחסרת שורש ולפיכך חסרת יכולת להוות את הבסיס להקמת מדינת היהודים בארץ-ישראל.

עם הקמתה של מדינת ישראל וסיומו של המאבק הצבאי על עצמאותה, ניגש דוד בן-גוריון ליישם הלכה למעשה את חזונו. הכלי המרכזי שעמד לרשותו היה כלי התכנון הארצי ולצורך כך גייס בן גוריון את האדריכל אריה שרון, בוגר הבאוהאוס, והטיל עליו להקים צוות תכנון ולגבש את התוכנית הפיזית הראשונה לכלל המרחב הישראלי. תחת הנחות הבסיס האנטי-אורבניות של בן-גוריון, תוכנית האב המכוננת של שרון וצוותו, הידועה כ"תוכנית שרון", יצרה מנעד של יישובים בפרישה ארצית המבוססת על ספר חקלאי ורשת של ערי-שדה המשמשת עבורם מרכזי צריכה והפצה. התכנון היה מבוסס על רעיון פיזור האוכלוסייה, כחלק מהתפיסה התכנונית הרואה את החברה האזרחית כחלק מהכלים הגיאו-פוליטיים ואת התכנון הפיזי הארצי כמכשיר בידי השלטון המרכזי להשגת אותן מטרות גיאו-פוליטיות.

תפיסת פיזור האוכלוסייה והשימוש בתכנון הפיזי הארצי כמכשיר בידי השלטון המרכזי להשגת מטרות גיאו-פוליטיות, הן עד היום מהיסודות המוצקים ביותר של התכנון בישראל, גם בתקופה בה תפיסות ניאו-ליברליות הדוגלות בהפרטת הנכסים הציבוריים ובהעברת חלק גדול מהמשק לשליטת "היד הנעלמה" של השוק הפרטי.

כישלון רעיון הפריפריה

אם נחזור לענייננו, תוכנית שרון יצרה בפועל את המבנה הבסיסי של המרחב הישראלי, אך מקומן של ערי השדה במערך היישובים ההירארכי לא התממש. ערי הפריפריה, או בשמן הנפוץ יותר לאורך השנים "ערי הפיתוח", לא הפכו להיות מרכזי צריכה והפצה עבור התוצרת החקלאית של היישובים החקלאים שסבבו אותן, אלא הפכו להיות מאגר עובדים ופועלים עונתיים לאותם יישובים, שחלקם הגדול כבר היה מאוגד בקואופרטיבים אזוריים או כלל-ארציים לצורך הפצת תוצרתם, כגון תנובה ותאגידים נוספים. כך, במשך שנים רבות מאז קום המדינה ועד לסוף שנות ה-70' של המאה הקודמת, ערי הפיתוח הוזנחו ברובן ואילו ההתיישבות החקלאית המשיכה לתפקד באופן עצמאי כשהיא משמרת את מעמדה כחלוץ ההולך לפני המחנה וככלי מרכזי להגדרת גבול הכיבוש וההתרחבות הישראלית לאזורי הספר החדשים. כך היה עם כיבוש סיני, רמת הגולן, בקעת הירדן ורצועת עזה.

מבנה תעסוקה, מלאכה ומסחר במרכז קיבוץ גת צילום: Studio Evolve

החל מסוף שנות ה-70' ואילך, עם עליית הימין לשלטון והאצת תהליכי הליברליזציה וההפרטה במשק הישראלי, חל שינוי מהותי ביחס למרחב הכפרי וההתיישבות החקלאית בארץ, היות וההתיישבות העובדת נתפסה כאחד ממרכזי הכוח של האליטה הישנה, בעיקר אמורים הדברים בקשר לקיבוצים, ממעוזי השמאל המובהקים ביותר ואחד מהמפעלים המפוארים והמקוריים ביותר שהוקמו בארץ מימי העלייה השנייה של תחילת המאה ה-20. עם זאת, המגמה של פיזור האוכלוסייה והקמת יישובים חדשים כמכשיר גיאו-פוליטי המשיכה ללא הפרעה, כאשר משנות ה-80' של המאה הקודמת ואילך דפוס ההתיישבות המועדף היה יישובים קהילתיים - אימוץ של הפרבר האמריקאי המבוסס על מגרשים ובתים פרטיים גדולים ביישובי שינה, ללא אמצעי ייצור הנסמכים על הערים לצורך פרנסה, שירותים וצריכה יום-יומית. כך הוקמו לאורך שנות ה-80' וה-90' של המאה הקודמת עשרות יישובים חדשים מתוקף פרויקטים ממשלתיים, שחלקם הגדול נועד לייצב את האחיזה היהודית בחבלי הארץ השונים, כגון פרויקט ייהוד הגליל והקמת המצפים בגוש שגב, תוכנית הכוכבים שהגה אריאל שרון ועוד.

במקביל, באותן שנים השתנה היחס לערי הפיתוח בהן הופרטה הקרקע והחל להשתרש דפוס הפיתוח של שכונות הווילות הידועות בשמן "בנה ביתך". בכך הייתה משום הודאה בכישלונן של ערים אלה למלא את ייעודן כערי תעשייה ושירות לספר החקלאי הסובב והן הפכו באופן רשמי לערי שינה, שעיקר הפיתוח בהן היה בבנייה פרברית צמודת-קרקע עבור משפרי דיור, שלא יכלו להרשות לעצמם לעבור ליישובים הקהילתיים המתפתחים בכל רחבי הארץ.

הווה מתמשך - ישראל 2020

החל מסוף שנות ה-70' של המאה ה-20 החל שינוי בשיח התכנוני העירוני בעולם ובעיקר בארה"ב, בה החל סוף מלחמת העולם השנייה היו הפרברים דפוס הפיתוח הדומיננטי ביותר. בשנות ה-80' החלה תנועה משמעותית של עירוניות חדשה לשלוט בשיח ובהתאם לרוח התקופה, הדחייה של מודלים עירוניים מודרניסטיים הביאה לגל של חזרה נוסטלגית לעיר המסורתית. שיח זה החל לחלחל לישראל בשנות ה-90', תחילה באקדמיה ומשם גם לגופי התכנון. בהקשר זה יש לציין את תוכנית "ישראל 2020" כאחד ממחוללי השינוי הגדולים. תוכנית אסטרטגית זו נערכה בטכניון על-ידי צוות רחב בהובלתו של פרופ' אדם מזור, בשיתוף פעולה בין האקדמיה לבין מינהל התכנון במשרד הפנים ומשרד הבינוי והשיכון, שני המשרדים האמונים על התכנון העירוני והביצוע.

שכונה בקיבוץ חצרים צילום: הדמיה יסקי אדריכלים

במרכז התפיסה התכנונית של "ישראל 2020" עמד הרעיון של שימור השטחים הפתוחים, צמצום תופעת הפרבור וחיזוק הערים על-ידי פיתוח צמוד דופן ויצירת עירוניות ברוח תנועת העירוניות החדשה. עקרונותיה של תוכנית "ישראל 2020" באו לידי ביטוי בתוכנית המתאר הארצית 35 (תמ"א-35), שאושרה באמצע שנות האלפיים, אם כי בשפה מדוללת ומצומצמת המאפשרת לממשלה לחרוג מממנה כשמתעורר הצורך.

העקרון המסדר המרכזי של תמ"א-35 הוא עקרון ארבעת המטרופולינים: חיפה כמטרופולין הצפוני, תל-אביב כמטרופולין המרכזי, ירושלים כמטרופולין המזרחי ובאר-שבע כמטרופולין הדרומי. עקרון זה מנוגד במידה רבה לעקרון הרשתי שהנחה עד אז את התכנון הארצי כפועל יוצא של תוכנית שרון. לכאורה, בוטל עקרון הפיזור לטובת עקרון של ריכוז וציפוף, אך בפועל נוצר עקרון של פיזור מרוכז, שאיפשר המשך פיתוח של יישובים חדשים ופיזור אוכלוסייה בהתאם לצרכים גיאו-פוליטיים משתנים בחזקת עסקים כרגיל. בנוסף, תמ"א-35 הנחילה שפה חדשה לעולם התכנון הישראלי - שפת המרקמים, שמטרתה הייתה החלפתה של שפת האזור (zoning) שהייתה מקובלת עד אז. הצלחתה של השפה החדשה היא עד היום חלקית בלבד היות ועדיין קיים בלבול רב בין המרקמים לבין ייעודי הקרקע המקובלים.

במקביל, וכתוצאה מתהליכים וטרנדים כלל-עולמיים, הושם דגש הולך וגדל על "עירוניות" ובעיקר על מודל אידיאלי נוסטלגי של העיר המסורתית, הטרום-מודרנית, כמודל היחיד הקביל עבור פיתוח עירוני. הדגש הרב על העירוניות בא במידה רבה על חשבון היישובים הלא-עירוניים בארץ ובעיקר היישובים החקלאיים. הקרקעות החקלאיות, בעיקר אלה הסמוכות לערים, הפכו להיות כר פורה לרובעים חדשים, תופעה שהואצה עם הסכמי הגג, התמ"לים ותוכניות "מחיר למשתכן" למיניהן. כך קמו רובעים חדשים כגון כרמי גת, ההרחבה המערבית של מגדל העמק ועוד, על חשבון השטחים החקלאיים המקיפים אותם, ועוד היד נטויה.

לקראת סדר מרחבי חדש

במדינת ישראל, על שטחה ואוכלוסייתה המצומצמים, אין כל הצדקה תכנונית לפיתוח מספר רב של מרכזים מטרופולינים. יש לשנות את המודל המחשבתי על-פיו פועלים מוסדות התכנון, השיווק והביצוע, למודל של "עיר-מדינה." יש להתייחס למרחב הישראלי כמרחב מטרופוליני אחד ובו מרכז כובד אחד ברור ומובחן, זה הקיים בפועל - גוש דן, בו קיים ההון האנושי, מערכת השירותים התומכים וכל שאר התנאים להמשך התפתחותה של כלכלה מתקדמת. במקביל, יש לסייע לערי השדה וליישובים המקיפים אותן לבדל עצמן מהמרכז על-ידי חיזוק זהותן המקומית, ההיסטוריה שלהן והתרבות המקומית שלהן.

יובל יסקי וימית כהן צילום: לילך עמית הולצר

ערי השדה הן הכר הפורה בו ניתן לאפשר מגוון פתרונות דיור מעורבים ולעודד התפתחות קהילות כוונה (intentional communities) ומגורים בצפיפויות שונות, החל מצפיפות עירונית גבוהה וכלה במגורים צמודי קרקע בצפיפות גבוהה ובינונית מטיפוסים שונים, במקום להפכן לשממה פרברית גנרית במתכונת של ערים תאגידיות בהן המרוויחות העיקריות הן חברות הבנייה הגדולות.

מרכיב חשוב במודל "עיר המדינה" הוא מרחב הביניים, אותו מרחב בין עירוני הכולל את רשתות התשתית הגדולות, השטחים הפתוחים המרכזיים ומערכת יישובית ענפה. יישובים אלה חייבים להיות חלק ממרחב בחירה מגוון ויש לחזור ולהעניק לו תשומת לב תכנונית בהתאם. תהליכים גלובליים, שהשפעותיהם ניכרות גם בישראל, צריכים להנחות את החשיבה התכנונית העתידית כדי לאפשר דפוסי חיים שונים ומגוונים בעקבות שינויים טכנולוגיים, כלכליים, סוציולוגיים ואקולוגיים, שזכו להאצה משמעותית בשנה האחרונה עם פרוץ מגפת הקורונה, שעוצמת השלכותיה עדיין לא לחלוטין ברורה.

מה הם אם כך אותם שינויים, מדוע הם מחייבים חשיבה שונה ומה הוא הכיוון האסטרטגי שאותו חזון חדש מבקש ליישם?

אחד מהנושאים המעסיקים מתכננים ומקבלי החלטות בכל העולם בעשור האחרון הוא נטישת הכפר והתעצמות תופעת העיור. בעוד בארץ, בדומה לשאר העולם המערבי, עסקו בעירוניות נוסטלגית, תופעת העיור המואץ (אורבניזציה, להבדיל מאורבניזם) דיללה את המרחב הכפרי עד כדי סכנת קריסה. באירופה לדוגמה, ניסו במדינות מסוימות להילחם בתופעה על-ידי מכירה "סיטונאית" של נכסים במרחב הכפרי במחירי רצפה, כל זאת על מנת לנסות ולתחזק את היישובים הכפריים ולהזרים אוכלוסייה חדשה כדי לתמוך במערכת הצריכה והשירותים של אותם אזורים.

בארץ, התופעה של נטישת החקלאות התגברה מאוד בשלושת העשורים האחרונים ולא נוצרו תמריצים לעצירתה. במהלך שנות ה-80' וה-90' של המאה הקודמת, בעיקר בקיבוצים, תופעת הנטישה של אוכלוסייה צעירה ויצרנית איימה למוטט יישובים שלמים. תופעה זו הייתה נחותה בעוצמה במושבים, אבל היא ניכרה בעיקר בהפיכת המשקים החקלאיים לנחלות גדולות לבעלי הון ונטישת החקלאות לטובת עיסוקים לא-חקלאיים והפיכת היישובים החקלאיים לפרברי שינה לאוכלוסייה הומוגנית במהותה. הפתרון המערכתי מטעם גופי התכנון למצוקת נטישת היישובים החקלאיים והעיסוק בחקלאות היה בהאצת הפיתוח הפרברי על-ידי עידוד הפשרת קרקעות לבניית שכונות הרחבה במתכונת של היישובים הקהילתיים, עד כדי הפיכת הקיבוצים והמושבים ליישובים פרבריים בניגוד לאופי המקורי שלהם. בנוסף לשינויים באופי ובפרישת המגורים ביישובים אלה, הערימו גופי התכנון ורמ"י (רשות מקרקעי ישראל) קשיים רבים על פיתוחם של פתרונות תעסוקה בתוך היישובים והאיצו את תהליכי היוממות של תושביהם, כל זאת בנימוק של חיזוק הערים על חשבון המרחב הכפרי.

מודלים משולבים עבור קבוצות וקהילות

בעשור וחצי האחרונים, בעיקר מאז המשבר הפיננסי של סוף העשור הקודם, אנחנו עדים לשינויים חברתיים משמעותיים בתפיסה של דורות הצעירים הנכנסים למעגל העבודה. להבדיל מהדורות שלפניהם, ישנה דחייה של האינדיבידואליזם הקיצוני וחיפוש אחרי סגנון חיים שיתופי וקהילתי יותר בכל היבטי החיים - בנכונות לוויתור על הקניין הפרטי, בחיפוש אחרי סביבות עבודה שיתופיות ובאימוץ סגנון חיים קהילתי, שמאפשר איזון בין פרטיות ושיתופיות. אין בכך חזרה לקולקטיב הסוציאליסטי של המאה הקודמת, כי אם יצירה של מודלים משולבים התפורים למידות של קהילת מטרה בפני עצמה. כיום קיימות בישראל עשרות קבוצות בגילאים שונים המחפשות לבנות את ביתן בשכונות ומתחמים התפורים לפי מידותיהן ורצונותיהן. הפתרון המתבקש לקבוצות אלה הוא ביישובים בהם ערכי הקרקע נמצאים בהישג ידם ואשר אופיים מותאם לסגנון החיים המבוקש - בעיקר בערי השדה ובשכונות הרחבה ביישובים החקלאיים-קהילתיים.

סגנון חיים זה נתמך על-ידי השינויים בהרגלי הצריכה והעבודה, שמאפשרת הטכנולוגיה החדשה ואשר זכו לתאוצה אקספוננציאלית בעקבות מגפת הקורונה והמגבלות שהיא יצרה. כיום הצריכה המקוונת, העבודה והלימודים מרחוק הפכו להיות עובדת חיים של חלק גדול מאוכלוסיית העולם. הפלטפורמות המאפשרות זאת הולכות ומשתכללות וככל שהמצב יימשך כך לאורך זמן יותר ויותר אנשים יאמצו הרגלים אלה כשגרת חייהם. כבר כיום מתחילות להתרבות הראיות להאטה בגידול הערים ובחזרה ליישובים מרוחקים מריכוזי העבודה והצריכה המסורתיים בליבות המטרופולינים. הצפי הוא שגם עם דעיכת המגפה, תהליכים אלה ימשיכו ואף יואצו ומתפתח שיח תכנוני חדש ושפה חדשה המבוססת על רעיונות של "חיים בריאים" בערים וביישובים בהם הנגישות והמרחקים בין מרכזי מגורי האדם לבין אזורים פתוחים נרחבים היא מיידית. מושגים כמו "עיר 15 הדקות", המתארים את רדיוס ההליכה בין מרכזי המגורים לבין השטחים הפתוחים המקיפים אותם, הפכו תוך זמן קצר למושגים הדומיננטיים בזרם המרכזי של התכנון העירוני.

נדרשת חשיבה תכנונית חדשה

השינויים המתוארים בהלכי הרוח ותפיסות העולם מחייבים שינויים מרחיקי לכת בתפיסת התכנון המרחבי בישראל. אם לאורך השנים המרחב הישראלי התאפיין במנגנוני שליטה מרכזיים, שמטרתם העיקרית הייתה פיזור אוכלוסין ושימוש בהתיישבות כמכשיר גיאו-פוליטי לצרכי העם והמדינה - תחילה תחת האתוס הבן-גוריוני ולאחר מכן תחת אידיאולוגיית העירוניות - הרי שסדר היום החדש בתכנון המרחב הישראלי צריך לחזור לאחד המודלים שנבחנו ונדחו על-ידי צוות התכנון של תוכנית "ישראל 2020" - מודל הרואה במרחב הישראל מרחב בחירה אחד במתכונת שאנחנו נרצה להגדירו כעיר-מדינה. הרי שטחה המצומצם של ישראל וגודל אוכלוסייתה הם כשל עיר בינונית בגודלה. התכנון העירוני בארץ חייב לעבור שינוי מושגי - משיח העירוניות מבית המדרש של תנועות העירוניות החדשה של שנות ה-80' לתכנון גמיש יותר, המאפשר סגנונות חיים, התארגנויות חברתיות ואפשרויות תעסוקה מגוונים יותר עם נגישות גבוהה לשטחים פתוחים נרחבים, עם שימור של החקלאות והיזמות המקומית בכל חבלי הארץ.

השינוי המדובר צריך לחתוך דרך כל קני המידה - החל מהתכנון הארצי וכלה בתכנון שכונות ובתווך מתחמי מגורים המותאמים לפרקטיקות החיים של המתיישבים הפוטנציאליים. לשם כך נדרשת חשיבה תכנונית חדשה וגיוס של המוסדות והבירוקרטיה להפנמת השינויים והסרת חסמים בדרך ליישום החזון.

יובל יסקי וימית כהן הם אדריכלים שותפים (יחד עם שאול יסקי) במשרד יסקי אדריכלים, משרד המתמחה בתכנון ואדריכלות במרחב הכפרי והעירוני, תוך חיפוש ויישום מודלים חדשניים של מורכבויות המרחב, שיתופיות, טכנולוגיה, אקולוגיה ואיכות חיים. למשרד פרויקטים בתחום המגורים, בנייה רוויה, תב"עות כוללניות, תעסוקה, מבני ציבור וחינוך, מחקר ואסטרטגיה. הם פעילים גם באקדמיה. יובל יסקי כיהן כראש המחלקה לארכיטקטורה בבצלאל, ירושלים, והינו מרצה בכיר במחלקה. ימית כהן שימשה כמרצה בטכניון בחיפה

Yasky Architects@ office@yaskyarch.com |

בחזרה למדור