"ציפוף" ו"בנייה לגובה" הפכו בשנים האחרונות למונחים טעונים בשיח הציבורי, אך עבור אנשי התכנון הם מייצגים מציאות בלתי נמנעת לצד הזדמנות. בעידן של מחסור חריף בקרקע, הקמת מערכות הסעת המונים, התחדשות עירונית רחבת היקף ותוכניות ארציות שמכוונות להעצמת הבנייה במרכזי הערים, השאלה האמיתית כבר איננה האם לצופף – אלא כיצד עושים זאת נכון. איך הופכים את הצפיפות ממגבלה תכנונית למנוף ליצירת איכות חיים, קהילה ומרחב ציבורי משמעותי.
איזון בין אינטרסים לצרכים ציבוריים
עדי אסיף, אדריכלית ושותפה במשרד גוטמן אסיף, רואה בצפיפות מנגנון שמאפשר דווקא שיפור של העיר כולה, כל עוד הוא מלווה בעבודה יסודית על המרחב הציבורי: "בראייה שלנו צפיפות היא ערך שצריך לשאוף אליו. הרבה מאוד אזורים בארץ סובלים מדלילות וממרחבים חד־גוניים – אזורים שעובדים בהם בלבד או ישנים בהם בלבד. צפיפות היא לא בעיה שצריך לפתור אלא סיטואציה מרחבית שצריך לנהל. המקומות שאנחנו נהנים להיות בהם הם בדרך כלל מקומות עם ריבוי פעילויות, מקומות בהם יש עירוב שימושים – וכאן נכנסת לתמונה הצפיפות. בתוכניות ההתחדשות העירונית שאנחנו מקדמים, לצד הגדלת מספר יחידות הדיור, אנחנו תמיד מחפשים איך לשפר את המרחב הציבורי לטובת הציבור הקיים והעתידי – אם דרך שילוב פונקציות ציבוריות בתוך מבנים, אם דרך תוספת שטחי קרקע לציבור ואם דרך שדרוג מערך התחבורה הציבורית. למשל, בתוכנית שאנחנו מקדמים עבור מנהל התכנון לאורך רחוב כצנלסון בגבעתיים, יצרנו הקצאה לשני בתי ספר חדשים ולפארק ליניארי חדש שלא קיים היום. בעיר מאוד צפופה, זו תוספת של ממש – אוויר לנשימה. העבודה שלנו היא לאזן בין אינטרסים שונים וצרכים ציבוריים שלא תמיד קל ליישב ביניהם, במיוחד סביב תחבורה עתידית כמו מטרו. אנחנו מתחילים תמיד בהיכרות עמוקה עם הסיטואציה המרחבית, אחר כך מגדירים עקרונות ברורים – קישוריות, פתחים, רצף ציבורי – ורק לאחר שהעקרונות מוסכמים, רותמים מחדש את כל בעלי העניין כדי להגיע לתוצאה שבה כולם מרוויחים".
עולים לגובה
בהמשך לכך מסבירה טלי דראל, אדריכלית שותפה במשרד 5V אדריכלים, כי העלייה לגובה הפכה לכלי הכרחי בישראל, אך היא חייבת להיות מלווה במדיניות ברורה של החזרת קרקע לציבור. "אין פתרון אחר מעבר לעלייה לגובה. בנייה לגובה מאפשרת לשחרר קרקע, ושם בדיוק מתחילה איכות החיים – בגינות, במבני ציבור ובחללים משותפים על הקרקע. אבל צריך לעשות את זה בתבונה, כי הציפוף במגדלים חוזר תמיד לאותה נקודה – הישראלי לא כל כך אוהב שכנים, ולא תמיד יש לו גם את היכולת הכלכלית לתחזק מגדל. לכן בתוכניות המתאר שמקודמות היום סביב המטרו והרכבת הקלה מאפשרים עלייה משמעותית לגובה, אבל מחייבים הפקעות גדולות של קרקע. לדוגמה, בתוכנית ההתחדשות של גבעתיים נקבע שכ־50% מכל מתחם יופקע ויוחזר לציבור. בציר בן גוריון, על התפר שבין רמת גן לגבעתיים, הצענו לעירייה לעלות עוד יותר לגובה – ובתמורה לפנות יחידת קרקע סמוכה שתישאר פתוחה לציבור. בפועל נוצר מגדל בודד, ובקרקע קיים שטח פתוח ומגרש למבנה ציבור. המדינה והרשויות מחייבות היום עלייה לגובה, אבל באותה נשימה גם מחייבות לתת מענה לציפוף האנושי, וזה בעיניי בדיוק הסיפור של איכות חיים". עוד אומרת דראל כי "הרשויות משתמשות היום גם בכלי של יחידות דיור קטנות מאוד – דירות זעירות, לרוב בלי חניה. זה כלי תכנוני שמאפשר מצד אחד להוסיף אוכלוסייה, ומצד שני להפחית עומס על תשתיות, כי אלה לא דירות למשפחות עם ילדים אלא לדיירים שצורכים פחות חינוך, פחות חניה ופחות שירותים עירוניים. כך העירייה גם נותנת מענה לצרכים החדשים של העיר, וגם מצמצמת מראש את ההעמסה שנוצרת מהציפוף".
איכות המרחב הציבורי והשלד העירוני
אדריכל עופר ארוסי, שותף במשרד "עדה כרמי מלמד אדריכלים" מבקש להרחיב את נקודת המבט מעבר לבניין הבודד ולראות את המגדל כחלק ממערכת עירונית וקהילתית. "כשמדברים על מגורים בצפיפות גבוהה, הייתי מייצר קודם כול חצר פנימית ציבורית – לא חצר פרטית של הבניין – מרחב שבו הולכי רגל ורוכבי אופניים יכולים לנוע בלי חיכוך עם הדרך הראשית. החזית שפונה לרחוב היא חזית רשמית, והחזית האחורית יוצרת דיאלוג עם טבע ועם שקט. בתוך הרצף האנכי של המגדל אפשר לייצר קומות ביניים פתוחות, בגובה כפול, עם שימושים קהילתיים – אזורי פעילות, מגרשי משחקים, חדרי כושר וחללים למפגש. כך הבניין הופך להיות קהילה, ולא רק אובייקט מגורים. קומת הקרקע שפונה לרחוב צריכה להיות ציבורית ברמה כלל־עירונית, כי בסוף אדם מחפש מקום שמרגיש בטוח, מקום שהוא יכול להתחבר בו לטבע, ושבו הילדים יכולים לשחק בלי להיכנס למכונית".
את התמונה משלימה תפיסתו של אדריכל יהושע גוטמן, שותף במשרד "גוטמן אסיף" המדגיש כי ליבת ההתחדשות העירונית איננה הגובה – אלא איכות המרחב הציבורי והשלד העירוני שמארגן את הפרויקט כולו: "לא משנה אם זה מגדל של 20 קומות או 40 קומות – מה שקובע הוא קומת הקרקע, המרחב הציבורי האמיתי. בפרויקטים שלנו אנחנו מתחילים תמיד מהשלד הציבורי – מהמעברים, מהכיכרות, מהגינות, מהחזיתות המסחריות ומההקצאות למבני ציבור – ורק אחר כך בודקים את הבינוי. למשל, בתוכנית שאנחנו מתכננים ברחוב דב הוז בחולון, בסמוך לתחנת מטרו, יצרנו פארק עירוני, חזית מסחרית, כניסות למטרו ולשכונה, וגם בתי ספר – אחד מהם אפילו יושב מעל רחוב מסחרי, עם טופוגרפיה שמאפשרת כניסות ישירות אליו. בתוכנית נוספת באזור רבי עקיבא בחולון, בתוך אזור תעשייה שהפך לשכונת מגורים, שימרנו מפעל קרח ומבנה מסור והפכנו אותם למבני ציבור. השימור יצר קנה מידה אנושי בין מגדלים והכניס עומק ואופי למרחב. מבחינתי, הסיפור של ההתחדשות העירונית הוא קודם כול הסיפור של הקרקע ושל המרחב הציבורי – ורק אחר כך של הבניינים".
