החזון של האבות המייסדים בשנת 1968 היה נועז ואף פורץ דרך: להפוך את מדינת ישראל לגשר בין יבשתי שיקשר בין מזרח למערב באמצעות קצא"א – קו צינור אילת אשקלון (דאז). כבר באותם הימים היה מי שהבין כי מדינה קטנה וצעירה במזרח התיכון, חייבת להיות חלק מהחיבוריות האזורית. כיום, לאחר כשישה עשורים, החזון שלאורו הוקמה קצא"א רלוונטי יותר מתמיד.
מה שמתרחש סביב ישראל הוא שינוי שלא היה כמוהו מעולם. מדינות האזור נערכות באופן מאסיבי לפיתוח תשתיות חדשות וליצירת נתיבי אנרגיה חלופיים, במטרה לצמצם את התלות בנתיבים שנתונים להשפעות גיאופוליטיות, כמו למשל מצר הורמוז.
הבשורות המעודדות הן שלישראל יש כבר היום תשתית מוכנה, בטוחה וכלכלית באמצעות קצא"א, אבל המגבלות שהוטלו בשנת 2021 על פעילות נמל אילת אינן מאפשרות לממש את היתרון הזה.
בחודשים האחרונים אנו עדים ליוזמות אזוריות שמתקדמות דרך טורקיה, סוריה ומדינות נוספות. קצא"א היא נכס אסטרטגי חיוני, כאשר המהות היא מעמדה הבינלאומי של מדינת ישראל. אם לא נפעל עכשיו, אחרים יתחזקו על חשבוננו.
המלחמה מול איראן המחישה עד כמה ביטחון אנרגטי הוא גורם מרכזי בביטחון הלאומי. היתרון של קצא"א הוא שהתשתית כבר קיימת, מוכנה ואינה דורשת כל שינוי. היא נבנתה מראש כדי לשמש גשר בין-יבשתי, בנוסף למענה לשוק המקומי. בנוסף, הדגישה המלחמה את התלות של הכלכלה העולמית בנפט. על פי כל התחזיות הנפט ימשיך להיות חלק בלתי נפרד מהתעשייה ומהמערכת הביטחונית, ולכן האנרגיה המתחדשת אינה יכולה להחליף אותו באופן מלא.
שמירה על הסביבה, ביטחון אנרגטי ומעמד גיאו־פוליטי אינם סותרים זה את זה. אפשר וצריך לקדם את שלושתם יחד באמצעות חשיבה אסטרטגית ולא באמצעות תגובה טקטית לאירועים משתנים. הממשלה כבר קיבלה החלטה לבטל את המגבלות על נמל אילת, אך היא טרם יושמה, למרות השינויים הטקטוניים המתרחשים באזור.
למגבלות על נמל אילת יש השלכות רחבות. הן פוגעות במעמדה של ישראל במפת האנרגיה האזורית הנכתבת מחדש בימים אלה, וגם ביכולת להבטיח גיוון במקורות האספקה כאשר נמלי הים התיכון מאוימים.
התשתית קיימת והיתרון היחסי כבר נמצא בידינו. כעת נדרש להיות פרואקטיביים, לבסס את מעמדה של ישראל במזרח התיכון החדש ולפעול כדי להבטיח שישראל תהיה חלק מנתיבי האנרגיה והמסחר המתהווים בימים אלה.
בשיתוף קצא"א
