מי משלם את מחיר השוויון המאולץ?

דו”ח השוויון המגדרי של נציבות שירות המדינה לא לוקח בחשבון גורמים לגיטימיים רבים המשפיעים על בחירות הקריירה של הנשים ועל גובה השכר שלהן. נשים שבוחרות במשרה פחות תובענית בשעות על חשבון שכר לא בהכרח נמצאות בעמדה נחותה

מיכאל תבור
תוכן שיווקי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
איור של אנשים בחליפות רצים על פס צבע
מי משלם את מחיר השוויון המאולץ?צילום: Shutterstock
מיכאל תבור
תוכן שיווקי

בדו”ח השוויון המגדרי שפורסם על ידי נציבות שרות המדינה, עלה שנשים מהוות כ-44% מהסגל הבכיר בשירות המדינה, אבל כפי שנטען בדו”ח שקיבל תהודה בתקשורת, בדיקה מדוקדקת של הנתונים מעלה ממצאים “מטרידים” לדברי הכותבים ומפרשיהם בעיתונות, ואלה עיקריהם: קיים ריכוז גדול של נשים במקצועות הנחשבות נשיים, כגון עובדות סוציאליות ומשפטניות. יתרה מזו נשים מהוות כ- 62% מעובדות המדינה ובכל זאת חלקן בסגל הבכיר במחצית המשרדים לא מגיע ל-35%. כלומר יש משרדים בהם הייצוג גבוה יותר וכאלה בהן הייצוג נמוך יותר ויש ריכוז נשים במקצועות הנחשבים ‘נשיים’, כלומר המסקנה במשתמע היא כי הציפייה היא שההתפלגות תהיה דומה.

הטענות הללו מצטרפות למגמת ‘שוויון בכל מחיר’, שאינה לוקחת בחשבון את העדפות הנשים כל אחת כאינדיבידואל, ובמצטבר אולי כמי שמוצאות עבודות מסוימות המתאימות להן יותר, מבלי שיצטרכו להתנצל בשל יתרונות שהן מפיקות מאפשרויות שונות הפתוחות בפניהן או בשל התחומים בהם הן בחרו מלכתחילה להתמחות.

יש לקחת בחשבון גם שאיפות אישיות

חלק מהנחות הבסיס העומדות בפני מפיקי הדו”חות הם סוגיית השכר ברוטו ללא שום פרמטר נוסף. השכר ברוטו הוא האליל שבפניו מנסים כולם להתכופף. נשים שכקבוצה יכולות לגלות העדפה לתחומים מסוימים התואמים את שאיפותיהן, מאווייהן ותחושת הסיפוק שלהן. האם אנו שואלים כל מתמטיקאי בעל יכולות חישוב ואנליזה פנומנליים, מדוע לא בחר ללכת להיות מנהל בקרנות גידור ולהרוויח פי מאה מהכנסותיו הנוכחיות? האם איננו מכירים בעובדה שלאנשים שונים יכולות להיות שאיפות שונות ותחושת סיפוק מדברים אחרים? כשלימדתי במשך מספר שנים באוניברסיטת תל אביב קורסים לכלכלה בתואר שני של משאבי אנוש, הממוצע היה שלושה גברים על 50 נשים בכיתה. האם מישהו כפה על נשים לעשות תואר שני במשאבי אנוש, או אולי מנע מגברים להירשם?

מוכרים לעייפה סיפוריהם של הורים שניסו לקנות לילדות לגו, מכוניות וכלים טכניים וכעבור זמן גילו שהילדה עם הלגו הטכני, עומדת ליד המראה ומנסה את כלי האיפור של אמה. האם זה ימנע ממנה בעתיד להיות מאדאם קירי או עדה יונת? האם זה ימנע ממנה להיות גולדה מאיר או אסתר חיות?

על מנת להמחיש את האבסורד של שוויון בכל מחיר, נזכיר את הדיון ביחידות העילית בצה”ל. הוויכוח אם נשים מסוגלות למאמץ בסיירות העילית, והקומנדו הימי, הוכרע די מזמן. המאבק של נשים להצטרף ברמת הפרט, הוא מוצדק לכשעצמו, שכן לכל אדם צריכה להיות שמורה הזכות לביטוי עצמי בהתאם ליכולותיו ולא בהתאם למגדר, אבל האם מישהו מעלה על דעתו להתלונן על היעדר שוויון מספרי ביחידות אלה? האם לא ניתן להניח כי ההבדלים בין גברים לנשים במקומות עבודה, מייצרים גם העדפות תעסוקה שונות, הנגזרות ממגוון של סיבות מוצדקות?

אי אפשר לדלג על שלבי הצמחת עובד

הדו”ח מספר בין היתר כי רק 2% מהמועמדים לרשות הכבאות וההצלה הינן נשים. האם יש להכריח נשים להגיש מועמדות לתפקידים אלה? והאם לנוכח העובדה שרוב מכריע של המועמדים הינם גברים ולפיכך זו התפלגות העובדים, סביר להניח כי גם התפקידים הבכירים יהיו מאוכלסים על ידי גברים, או שיש להכריח בדרג ההנהלה 50% נשים? אני מעלה את השאלה הזאת מפני שהנציבות מציינת במפורש את העובדה שבחלק מהמשרדים הממשלתיים אחוז הגברים בתפקידים הבכירים גבוה יותר. הרי זה פועל יוצא מכמות הנשים שמוכנות לעבוד בתפקידים מסוימים. הרי ניתן לצפות שאם יש יותר גברים במשרד בכללותו, יהיו יותר גברים בתפקידי הנהלה.

מיכאל תבורצילום: יח"צ

צריך גם לזכור כי אם כניסת נשים למשרד החלה מאוחר יותר יחסית לגברים, כלומר הקליטה בפועל החלה רק בשנים האחרונות, גם אז, יהיו פחות נשים בתפקידי ההנהלה. לא ניתן לדלג על תהליכי הצמחת עובד שלוקחים זמן ואם ננסה להאיץ הקפצת נשים מעל גברים מנוסים יותר, רק כדי ליישר סטטיסטיקות, נקבל כישלונות ומפח נפש. כל סטטיסטיקה שמצלמת מצב קיים בלי להבין את ההתפתחות שקדמה לה, היא סטטיסטיקה פגומה.

העובדה שנשים מהוות 62% מעובדי המדינה, מהווה יתרון עצום לנשים כפי שנראה בתקופת הקורונה. בעוד שאחוז הגברים בין בעלי העסקים גבוה יותר, נשים המשיכו לעבוד בשירות המדינה ואילו גברים היו מובטלים מאונס וחלקם קרסו כלכלית, בגלל מעורבותם הגדולה ביותר בעסקים. הסטטיסטיקות הצביעו על יותר נשים המועסקות בעסקים פרטיים ש”נפגעו” מהוצאה לחל”ת. אולם לא מעט אימהות צעירות, ראו ביציאה לחל”ת הזדמנות ולא חיסרון להאריך זמן שהייה בבית עם ילדים קטנים תוך קבלת שכר מהמדינה, ולעיתים אף יזמו בקשה ממעסיקיהן להוציאם לחל”ת.

צריך להבין כי עם כל הסיסמאות, אנו עדיין חיים בעולם בו יש הבדלים ביולוגיים בין נשים לגברים ולכן בחירת נשים במקצועות נשיים כגון משפטים, היא ביטוי להעדפות הכוללות בתוכן מגוון של שיקולים לגיטימיים. זה היה התהליך בזמנו בהוראה, שבו נשים דחקו את הגברים החוצה מהמקצוע שהיה בעבר הרחוק גברי בעיקרו. הנתון לפיו רק מיעוט נשים עובדות במקצוע של האקרים/יות לעומת גברים, ייתכן ותייצר תחושה עלבון אצל נשים מסוימות, אולם עובדה היא שלנשים אין שום מחסום אפקטיבי בהשתלבות בלימודי מדעי המחשב כיום, בכל הרמות, ובכל זאת הן לא מיוצגות במקצוע הזה באופן יחסי למספרן האוכלוסייה. כלומר, מדובר בבחירה אישית שבוודאי לא נובעת ממגבלות שהוטלו על נשים. לעומת זאת בעולם המשפט, לאחר שחווינו כבר מספר פרקליטות מדינה ושתי נשיאות בית המשפט העליון, איננו מסתייגים מהעובדה שאחוז הנשים בתפקידי מפתח משפטיים נמצא במגמת עלייה על פני זמן עד כדי רוב בתפקידי מפתח. האם זה רע שעולם המשפט יהיה תחת דומיננטיות נשית? האם עלינו לעודד גברים לתפקיד על מנת שלא ייווצר רוב נשי מוחלט?

ואם העובדה שנשים רבות יותר נמצאות בתפקידי יועצות משפטיות ולא במשרדים פרטיים, מהווה חיסרון? הרי כל אחד שישווה את שעות העבודה במשרד פרטי ואת הביטחון התעסוקתי במשרדי ממשלה עם משכורות של 5 ספרות ופנסיות נדיבות, אל מול העבודה הקשה במשרדים הפרטיים כאשר רק מעטים מתעשרים ממנה באמת, יבין שאולי מרבית עורכי הדין היו שמחים דווקא לאכלס יותר מקומות בשירות המדינה, במשרות ייעוץ משפטי ושופטים.

להילחם על מקצועות שיש בהם כשל שוק

הריטואל השנתי הוא ריטואל פערי השכר. הטענה החוזרת שעבודה שווה אינה מקבלת שכר שווה. הנתונים כבר נותחו לעייפה. הגברים בממוצע עובדים יותר שעות מנשים. אם נחשב את התמורה לשעה נטו, נקבל כי הגבר בממוצע מקבל על משרה זהה שכר נמוך יותר. כאשר מועלה הטיעון כי דווקא הגברים מקופחים בגלל שעות עבודה רבות יותר, נאמר כי נשים יעילות יותר. האמנם אפשר לייחס לנשים כקבוצה, יעילות גבוהה יותר מאשר גברים? אם כך, אולי כדאי בכלל להדיר גברים מתפקידים בשרות המדינה, נוכח יעילותם המופחתת?

שיח מכבד פירושו כיבוד בחירת הפרט, בלי קשר למגדר. האבחנה בין נשים וגברים אינה תמיד נכונה ורלוונטית למצב האמיתי בשטח. אין שום מכנה משותף בין גבר שעובד כלבלר במשרד ובין מנכ”ל משרד. הלבלר במשרה הנמוכה אינו נהנה מהעובדה שהוא משתייך לקבוצה של גברים ולכן כל ההשוואות האלה מעוותות את התמונה. כל אדם זכאי לבחור לעצמו את המשרות המתאימות לו כשהוא לוקח בחשבון את היתרונות והחסרונות. הנשים שבוחרות במשרה פחות תובענית בשעות על חשבון שכר או מוכנות לעסוק במשרה בעלת יתרונות אחרים מבחינתן, לא נמצאות בהכרח בעמדה נחותה: החלטות קריירה ועיסוק הם תמיד החלטות מורכבות.

השיח הקיבוצי חייב להיפסק והיחס לכל אישה או גבר, שחור או לבן, נמוך או גבוה, חייב להיות רק על בסיס האינדיבידואל העומד מולנו ולא על פי שייכות קבוצתית שאינה תמיד רלוונטית. יש מקצועות, בעיקר כאלה שאין להם כמעט ביטוי בשוק החופשי (עובדות סוציאליות למשל) שמקבלות שכר נמוך מדי, אבל זו בדיוק מהות ההקצאה הכלכלית. עורכות הדין בשירות הציבורי מרוויחות היטב, מורות התקדמו מאוד יחסית למצבן לפני עשור, המלחמה צריכה להיות על מקצועות שאין להם ביטוי טוב בשוק החופשי ויש בהם כשל שוק, ולא על פי מגדר.

הכותב הוא כלכלן, חוקר ומנתח. יו”ר ומנכ”ל קבוצת תבור כלכלה ופיננסים. www.tavor.biz