המגפה העולמית גרמה לאובדן משרות ולירידות שכר וערערה את חייהם של מיליונים, אולם מי שנפגעו במיוחד הן הנשים. שיעורי המובטלים והעובדים שהוצאו לחל"ת בעקבות הקורונה הגיעו באפריל ל-34%. מ-1 במרץ עד 10 במאי 2020, 56% מהתביעות עבור דמי אבטלה שהוגשו למוסד לביטוח לאומי היו של נשים. יש לציין שלאחר הסגר הראשון נשים רבות חזרו לשוק העבודה, תופעה שחזרה על עצמה גם בסגר השני, ובסגר השלישי צופים שהמגמה תהיה דומה.
ערב משבר הקורונה כמעט מחצית מהמועסקים בישראל היו נשים, והן התקדמו מאוד בשוק העבודה בעשורים שלפני המגפה. שיעור התעסוקה של נשים בישראל בגיל העבודה עמד על 74%, גבוה מן הממוצע ב-OECD ג(66%). אלא שישראל בולטת גם בממוצע של כ-3 ילדים לאישה ועומדת בראש רשימת טבלת הילודה ב-OECD, בהפרש ניכר מיתר המדינות. האֵם העובדת בישראל היא הנורמה, וברוב המשפחות הכנסה כפולה היא כמעט בגדר הכרח.
השפעת הקורונה על נשים בשוק העבודה
כמו במדינות אחרות, גם בישראל משבר הקורונה מסכן את ההישגים שצברו הנשים בשוק העבודה. יציאתן של נשים משוק העבודה בגלל המשבר עלולה להשפיע על שכרן בעתיד, שכן בעקבות מיתון לפעמים עוברות שנים עד שמובטלים מצליחים להגיע לאותן רמות של שכר שהשׂתכרו לפניו. יתרה מזו, שיעורי התעסוקה, שעות העבודה והשכר מתבטאים בסופו של דבר בחיסכון הפנסיוני שיצברו הנשים לפרישתן.
אולם אחד הדברים המטרידים הוא ששיעורן של הנשים שהוצאו לחל"ת גדל בכל סגר. על פי נתוני שירות התעסוקה שהתפרסמו בעיתון "הארץ", בסגר הראשון היוו הנשים מעל 56% מן המובטלים החדשים, בסגר בספטמבר גדל שיעורן והגיע ל-60%, ובשלושת השבועות הראשונים של הסגר השלישי הוא התקרב ל-70%.
מספרן הגבוה של נשים שאיבדו את מקום עבודתן בעקבות המשבר הוא תופעה כלל עולמית, ובמידה רבה נובע מן הענפים שנפגעו. בעקבות הקורונה נפגעו בעיקר ענפים כמו התיירות והמסחר הקמעונאי, ששיעור הנשים המועסקות בהם גבוה במיוחד. ואולם בישראל מצטיירת תמונה שונה: מנתוני הסגר הראשון מתברר שב-18 מ-19 ענפים שיעור הנשים שהגישו תביעה לדמי אבטלה היה גבוה משיעורן בקרב העובדים באותו ענף. לדוגמה, נשים הן 76% מכוח העבודה בענף הבריאות, אך 83% מתובעי דמי האבטלה בענף בגל הראשון, ובאופן דומה, הן 41% מהמועסקים בענף טכנולוגיות המידע והתקשורת, אך 54% מתובעי דמי האבטלה בענף. נראה אפוא כי אין בקביעה שיותר נשים איבדו את עבודתן במשבר משום שהן נוטות לעבוד בענפים שנפגעו בו במידה הקשה ביותר כדי לספק הסבר מלא לתופעה.
ישנן סיבות אפשריות נוספות לאובדן המשרות הלא-פרופורציונלי בקרב נשים בימי הסגרים, למשל מעמדן הרעוע יותר בכוח העבודה – הן עובדות פחות שעות, במשרות זמניות ובתפקידים זוטרים יותר, והקביעוּת שלהן מתעכבת בגלל חופשות לידה – ועל כן, למרות ששכרן נמוך יותר, הן המועמדות הראשונות לפיטורים או לחל"ת. גורם נוסף הוא הצורך לטפל בילדים שנמצאים בבית ללא מסגרות חינוך וללא סיוע.
במשקי הבית בישראל שכרן של הנשים נמוך על פי רוב משכר הגברים, אם בגלל עיסוקן ושעות העבודה שלהן (23 שעות שבועיות בממוצע של אם עובדת לעומת 36 שעות של אב עובד, לפי נתוני מרכז טאוב) ואם מסיבות אחרות. נשים גם עוסקות יותר בעבודות הבית, ולפיכך ההיגיון מכתיב שהנשים הן שיוותרו על העבודה כדי לטפל בילדים ולשהות בבית בזמן שבתי הספר סגורים.
נוסף על אובדן משרות גרם המשבר גם לקיצוצים בהיקפי משרות ובשכר לשעה של מי שהמשיכו לעבוד. המוסד לביטוח לאומי מצא שמתוך כ-1.4 מיליון שכירים, שכרם של 42% ירד בתקופה זו, אולם עם אלה נמנים מקבלי השכר הגבוה, עובדים מבוגרים וגברים. חשוב להביא בחשבון גם את השפעת המשבר על עובדים שהתייאשו ונפלטו לחלוטין ממעגל העבודה. מספר המשתתפים בשוק העבודה בסוף שנת 2020 היה קטן בכמעט שלוש נקודות אחוז ממספרם בתחילת השנה. זהו סימן מדאיג – לגבי נשים וגברים כאחד – לאפשרות של התנתקות ארוכת טווח מכל עבודה בשכר.
העומס על האימהות: פעולות הממשלה (ומחדליה)
בשל השיעור הגבוה של נשים שעובדות מחוץ לבית והמספר הרב של ילדים, הנשים בישראל נתונות ללחץ כבד מאוד. השחיקה היומיומית והלחץ שכרוכים בהתמודדות בו זמנית עם בתי ספר סגורים, דירות קטנות, תקנות ריחוק חברתי, דרישות של מקום העבודה ואילוצים כלכליים – הם חסרי כל תקדים.
בסקר שערך מרכז טאוב במסגרת היוזמה לחקר הגיל הרך, עלה כי במהלך הסגר השני, 60% מהאימהות שענו (כ-800 משיבות) דיווחו שהן חשות תשושות, כמחציתן אמרו שחוו לחץ, וכחמישית חוו עצב ו/או ייאוש על בסיס יומיומי, או כמעט יומיומי בשבוע שלפני עריכת הסקר. משיבות רבות העידו גם על קשיי שינה ואובדן תיאבון. אחת מארבע נשים דיווחה שאין לה כל עזרה בזמן הסגר (גם לא מבן הזוג) בטיפול בילד הצעיר ביותר שגילו מעל שנה, ו-40% מהנשים דיווחו על התגברות הדאגות הכלכליות והתעסוקתיות מאז תחילת המשבר.
כמה מהצעדים שנקטה הממשלה הועילו מאוד להורים עובדים, בעיקר לאימהות, שעליהן מוטל בדרך כלל נטל הטיפול בילדים: ההכרה בימי הבידוד, גם של הילדים, כימי מחלה שהמעסיקים והממשלה נושאים בעלותם; תשלום מענק לידה לנשים שאיבדו את מקום עבודתן בגלל הקורונה; הפעלת החינוך המיוחד בימי הסגר; הפעלת גני ילדים ומעונות יום לילדים של עובדים חיוניים בימי הסגר; ומענקים אוניברסליים למשפחות עם ילדים. בנוסף, אין ספק שמבצע החיסונים החלוצי של ישראל הוא צעד ענק לקראת פתיחה נרחבת יותר של הכלכלה ושל בתי הספר. ההחלטה לתעדף במתן החיסון את המורים ואת התלמידים בני 16–18 היא סימן מבשר טובות שמעיד על החשיבות שמייחסים לחזרה המהירה לבתי הספר.
ואולם מבחינות רבות ישראל לא השכילה לאמץ מדיניות שתשפיע ישירות על הורים בשוק העבודה בימים של סגר. כפי שנטען בדוח של קרן ברל כצנלסון (דצמבר 2020) על קשייהן של משפחות ישראליות בזמן המגפה, הממשלה לא סיפקה מתווים שיאפשרו להורים לצמצם את שעות עבודתם או לצאת לחופשה כדי לטפל בילדים תוך הגנה על משרותיהם – בטח שלא במימון המדינה – דבר שהתאפשר במדינות אחרות. היו מעסיקים שאף המשיכו לדרוש מעובדיהם להתייצב במקום העבודה גם כאשר המסגרות היו סגורות וכשהעבודה הייתה יכולה להיעשות מהבית.
ואם לא די בכך, ההחלטות על סגירת בתי הספר או פתיחתם התקבלו ברגע האחרון, והשאירו את ההורים והילדים מבולבלים ואובדי עצות, ולא פותחו אמצעים שיאפשרו לפתוח את בתי הספר בבטחה.
אתגרים והזדמנויות
ההשלכות ארוכות הטווח של המגפה על נשים ישראליות עדיין אינן ידועות. סביר שיהיו נשים שיבחרו לוותר במידה מסוימת על שאיפות הקריירה שלהן. אחרות אולי ינהיגו דפוס חדש בביתן – הן יהיו המפרנסות העיקריות, ובן זוגן ישתתף יותר בטיפול בילדים. ויהיו גם נשים שישקלו מחדש את גודל המשפחה שהן מתכננות או את דפוסי הטיפול בילדים.
הוויתורים והפשרות שנשים נאלצות לעשות הם גדולים – והם הולכים וגדלים ככל שהמשבר נמשך. ניסיון החודשים האחרונים מלמד שכל עוד הילדים אינם מחוסנים קרוב לוודאי שלא צפויה לנו שגרת לימודים סדירה. אין לדעת אם הנשים שאיבדו את מקום עבודתן בסגרים ישובו לעבודתן או יישארו מחוץ למעגל העבודה באופן קבוע, ובעוד שאת השינויים בתעסוקה ובשכר קל לאמוד, קשה יותר להעריך את השפעתה השלילית של הקורונה בתחומים מעורפלים כגון קידום מקצועי או הזדמנויות לשינוי מקום העבודה.
עם זאת, בעקבות המשבר נפתחו לנשים אפשרויות חדשות שנוצרו בזכות השינוי שחל בתפקידים המגדריים בחלק ממשקי הבית ובפרקטיקות העבודה בכל ענפי הכלכלה. מחקר של אוניברסיטת חיפה מראה שגם גברים הגדילו במידה ניכרת את מספר השעות שהם מקדישים לטיפול בילדים, ואף במידה רבה יותר מן הנשים בחלק ממשקי הבית, למרות שנשים הן עדיין המטפלות העיקריות. יש משפחות – גם אם מעטות – שבהן בני זוגן של עובדות חיוניות כגון רופאות או אחיות אף נעשו המטפלים העיקריים בילדים. ניצנים אלו של שינוי בתפקידים המגדריים בעקבות המשבר אולי יניעו תמורות ארוכות טווח.
תחום נוסף שחלו בו שינויים חיוביים הוא העבודה מרחוק. חברות וארגונים רבים במשק מיישמים טכנולוגיות ופרקטיקות ארגוניות להקלת העבודה מרחוק, ויוצרים נורמות חדשות של גמישות בשעות העבודה ושילוב של עבודה ומשפחה. שינויים אלו מבשרים טובות מבחינת האפשרות למשוך נשים לענפים שהשכר בהם גבוה יותר ולקדם את הצלחתן. הגמישות ההולכת וגדלה במקום ובזמן שבהם אנשים עובדים תאפשר לנשים וגברים כאחד לבנות חיים שהמשפחה והעבודה הן יסודות מרכזיים בהם.
וירוס הקורונה ערער באופן זמני את ההישגים המרשימים של הנשים הישראליות בשוק העבודה בעשורים האחרונים. ההשלכות של הטלטלה הזאת – השינויים הכלכליים, הלחץ, הרחבת ההזדמנויות לעבודה מרחוק והגברת מעורבותם של אבות בגידול הילדים – הן כבירות, ורק ימים יגידו לאן הן יובילו אותנו.
הכותבת היא חוקרת וסמנכ"לית מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל
