בשנים האחרונות עוברת החברה הבדואית שינויים משמעותיים באורח החיים. מנדידת מאהלים במדבר ליישובי קבע עירוניים, ועד חשיפה מהירה לעולם לא מוכר באמצעות התקשורת הסלולרית.
נשים חזקות ששימשו כעמוד השדרה של המאהל והשבט, תוך שהן ‘מייצרות’ במו ידיהן את מרקם החיים, מאריגים, אוהלים ובגדים ועד לאוכל, הפכו עם הגעתן ליישובי הקבע לנשים תלויות שאין להן ערך בבית, ללא השכלה, ללא זכויות, ללא כוח או ידע וללא היכרות עם עולם התעסוקה, ועם הרבה זמן פנוי. הן סבלו וסובלות מחוסר עצמאות כלכלית וחברתית, ממוגבלות בניידות, ומחוסר ביטחון.
אורח החיים השונה גרם, ועדיין גורם, לטלטלות רבות ולקונפליקטים בין עולם ישן לעולם חדש, במקביל לצורך ולרצון להתקדם תוך שמירה על מורשת האבות על מנת שזו לא תיעלם.
החוכמה הנשית המשותפת והרצון לעשייה ולהתפתחות, תוך השגת תגמול כלכלי, הביאו לשינוי. כך נולדו יזמויות עסקיות שונות ומגוונות שמטרתן להפוך את מלאכות היד המסורתיות להעצמה כלכלית לאותן נשים. באמצעות מיזמים אלה, משתמשות הנשים הבדואיות כיום במלאכות מסורתיות, שהיו מאז ומתמיד מלאכה נשית שעברה מאם לבת, כמנוף על מנת לפתח ולהתפתח. הן רוכשות מיומנויות מקצועיות, מקבלות ביטחון עצמי ומוטיבציה, ופרנסה מהיצירתיות שלהן.
למרות שבתפישה של החברה הבדואית כבוד המשפחה והקבלה של המוסכמות חשובים יותר מהרצונות או מהצרכים האישיים, כשהנשים מייצרות רלוונטיות למלאכות הנשיות המובהקות, הגברים, ברובם, מפנים להן מרחב. הם מתעלים מעל המחסומים התרבותיים, מאפשרים ומעריכים יותר את הנשים שעוסקות, גם אם בדרכים אחרות מאלו של אמהותיהם שעסקו במלאכות אלו, ונותנים להן את הכבוד המלא.
עיסוק תוך שימור המלאכות המסורתיות, גם בתחומי מלאכות היד, כמו גם בתחומי צמחי המרפא והמאכל, מאפשר לכל אישה לבחור ולהחליט על חייה וגורלה, תוך העלאת ביטחונה העצמי ויכולות הכלכלה שלה. שימור המלאכות המסורתיות עצמו הוא פועל יוצא של מיזמים אלה, אך חשוב ומשמעותי לשימור התרבות והמורשת.
מיזמים מקומיים באזור לקיה
מיזם האריגה של "סידרה" (sidreh.org) נולד בתחילת שנות ה–90 כעמותה מתוך הצורך של נשים בדואיות להתאים את עצמן לאורחות חיי הקבע אחרי שנים של נדודים במדבר, בניסיון להעניק לנשים בקהילות הבדואיות מסגרת תעסוקתית וחברתית שתבטיח להן עצמאות כלכלית.
הקבוצה משמרת את אומנות האריגה הבדואית העוברת מדור לדור ומספקת פרנסה לנשים. בפרויקט מייצרות הנשים באריגה ידנית אריגים המשמשים בעיקר טקסטיל לבית.
גם במיזם “רקמת המדבר”(desert-embroidery.com) נשים מאמינות שעליהן לעזור יחד לעצמן. באמצעות שמירת האומנות העממית שלמדו מאימותיהן, הן פיתחו מוצרי רקמה בעבודת יד מה שתורם להעצמה אישית. תפקיד הקבוצה הפועלת במשותף להביא תעסוקה מכניסה לנשים בסביבת לקיה, כשדגם הפעילות שלהן, הפך לדגם מצליח של תעשייה מבוססת בית.
פריצת דרך לאמנית בדואית בעולם האמנות
האמנית הבדואית זינב גרביע (galleryzenab.com) עשתה דרך עצמאית וייחודית בכוחות עצמה. היא נולדה לאם לחמישה ילדים שהתאלמנה בגיל 24 ונותרה לבד לפרנס את ילדיה. האם הייתה האישה הבדואית הראשונה שיצאה לעבוד בחקלאות ביישובי הנגב המערבי, אך גם רקמה שמלות מסורתיות לנשים בדואיות אחרות, ולימדה את זינב הילדה לרקום את הרקמה המסורתית. בנעוריה של זינב לא היו בתי ספר ולבנות אסור היה לצאת מן הכפר, לכן כמו כל בנות הכפר היא לא זכתה להשכלה.
יחד עם זה קינן בה הרצון להתפתח ואחרי כעשור של עבודה בחקלאות החליטה זינב ללמוד ויצאה להשלים 12 שנות לימוד ובחינות בגרות, לא לפני שנאלצה לשכנע את המשפחה הענפה שתרשה לה לעשות כן.
לימודי אמנות במכללת קיי הביאו אותה לפתח גוף עבודות משלה, שמקורו באמנויות מסורתיות בדואיות. בפרויקט הגמר שלה היא שילבה כדי קרמיקה עם רקמה בדואית. היא הוזמנה להציג תערוכת יחיד בבאר שבע, שם ראה אותה חיים מאור, אושיית אמנות דרומית, ומשם תוך שהיא ממשיכה לפתח את האומנות הייחודית לה, הציגה בתערוכות בארץ ובעולם והקימה סטודיו בחצר ביתה.
השאיפות של זינב לא נעצרו והיא התקדמה במערכת החינוך לתפקידי ניהול, כשבמקביל היא מתחזקת את הסטודיו שלה וממשיכה להשתתף בתערוכות ואף למדה לתואר שני בחינוך לאומנות בבית ברל כשנושא עבודת התואר שלה “בין מסורת לחדשנות”.
זינב היא אמנית מצליחה ויוצאת דופן בין הבדואיות ושואפת ללמוד לתואר שלישי לחקור את עולם הנשים הבדואיות באמנות.
גם יוצרות ישראליות מעורבות במיזמים
יעל בית-אב היא אומנית ויוצרת מהדרום שלמדה ועדיין לומדת מנשים בדואיות מלאכות מסורתיות שונות, נחשפה לעושר המדהים של התרבות, ומנחילה אותן לנשים בדואיות אחרות. בית אב היא זו שהקימה את ע’זלה (ghazalaweaving.com) קואופרטיב לאריגה בדואית מסורתית שמוכר פרטים ארוגים לחו”ל, במטרה לשמר את מלאכת האריגה בנגב ולעודד נשים בדואיות להמשיך ולארוג. היא טוענת להפריה הדדית, ולהשראה שקיבלה ואימצה לאורך החיים מהנשים והמשפחות הבדואיות.
יעל רואה את החשיבות בשמירה על הידע של המלאכות המסורתיות והעברת מסר של שימור, על כל חוליות הייצור. “היעלמות של אחת מהן יכולה לגרור את היעלמות כל המלאכה כולה”, היא אומרת. במקביל, היא מדגישה, חשוב למצוא את הרלוונטיות להיום, שזה האתגר האמיתי.
יעל מעסיקה נשים שטוות צמר, צובעת את הצמרים בעצמה ומחזירה אותם לנשים לשזירה. בתקופה האחרונה, היא מספרת, גם נשים צעירות החלו לאחוז בפלך, מעצם הישיבה הארוכה יותר בבית בעקבות הקורונה, תוך שהן מוסיפות לעצמן גם תעסוקה וגם פרנסה.
האמנית גליה חי חברה אל מורת הדרך יעל מואב והפסיכולוגית ענת שראל ויחד הקימו את לוּעַבַּה חִילוֶּוה (פייסבוק: Lueba Heelwa ) - “בובה יפה”, מיזם משותף עם נשים ונערות בדואיות בנות שבט הג׳האלין מהכפר חאן אלאח’מר.
המפגשים המשותפים המתקיימים כבר מעל שנתיים נערכים במתכונת של עיצוב משותף Co-Design. “כלים של עיצוב וקראפט משמשים כדי לייצר שינוי חברתי וכלכלי משמעותי בחיי הנשים השותפות”, אומרת גליה.
במסגרת המיזם יוצרות נשות הכפר השותפות בובות בדואיות לבושות שמלות רקומות הנמכרות במסגרות שונות. תוצאה מבורכת של המפגשים והעשייה היא חידוש מסורת הרקמה הבדואית שאבדה מן הכפר. נשים שלמדו כנערות לרקום, חזרו לרקום ולימדו גם את בנותיהן הצעירות. חלק מהנשים התגלו כבעלות יכולות אומנותיות ויצירתיות גבוהות.
הבובה היא המצאה חדשה, אך היא גם מזכרת מאורח חיים הולך ונכחד ומשמשת לו עדות. הפלטפורמה השיתופית מאפשרת צמיחת ידע תרבותי והעשרת השותפות והקהילה דרכו, וההנאה מהעשייה וההמצאה רבה. הנשים מקבלות תמיכה ועידוד ליצור מוצר שהן גאות בו, להתחבר מחדש למסורת שלהן וליצור לה פרשנות חדשה כאשר חלקן ממציאות דגמי רקמה מקוריים ובובות מיוחדות.
מיזם נוסף הוא עג’ראם (ajram.co), מיזם נשים בדואיות המקדם באופן אקטיבי את העצמתן הכלכלית והאישית של נשים בדואיות מאזור ירוחם על ידי יצירה ומכירה של מוצרים מקוריים. הנשים תופרות ורוקמות, משלבות אלמנטים מודרניים מחייהן, ותוך כדי רוכשות מיומנויות בעלות ערך, דימוי עצמי משופר ומשאבים ליצירת הזדמנויות להן ולנשים נוספות בקהילה.
לרפא את הנפש ולהחזיר משמעות לחיים
לאות הערכה לנשים הרוקמות, המשמרות עבר, הוקמה לפני כשנתיים ‘טיילת הרקמה’ בקאסר א-סיר, טיילת עם יסודות מן התרבות הבדואית, ועם מוטיבים של רקמה, שמעניקים לה אופייה: לאורך 800 מטר ממערב ומדרום לכביש 25 מתנשאים שבעה עמודי מתכת גבוהים וצבעוניים שעל כל אחד מהם מוטיב של רקמה בדואית. פרגולת מנוחה בנויה משלטי הסבר על המוטיבים תוך תקווה שהטיילת תהיה מנוף להתפתחות תיירותית בכפר כמו גם לחיבורו לעולם המודרני המתקדם.
הנשים השותפות בפרויקטים השונים מרגישות שהצליחו להחזיר לעצמן משמעות לחייהן. הנשים לא רק יוצרות אפיקים להעצמה כלכלית אלא גם מביאות את יכולותיהן וכישרונותיהן לידי ביטוי בהשראת הנשים מהעבר. סלימה, למשל, היא אישה בדואית מעניינת עם ידע וניסיון במלאכות מסורתיות כמו גם רצון עז להתקדם וללמוד. היא רואה את המלאכות המסורתיות כמנוף לקדם את הנשים, ללמדן ליצור עיצוב מודרני תוך שימור ושימוש במלאכה הישנה. העיסוק במלאכה המסורתית מבחינתה מרפא את הנפש, מלמד סבלנות, מחבר לשורשים ומאזן את השינוי המהיר והעצום באורחות החיים.
הכותבת מפיקה ומובילה מפגשים, סיורים וסדנאות בסטודיואים
של בעלי מלאכה, אוּמנים, אוֹמנים ויוצרים בארץ ובעולם.
בעלת הבלוג: HodvHadar.co.il.
פייסבוק: Hadar MaRom.
אינסטגרם: hadar_marom
