לא מעט תקרות זכוכית שברה פרופ' טובה הרטמן בחייה: בפמיניזם דתי פורץ-דרך, בסוגיות של דת ומגדר וגם בפתיחת שערי האקדמיה לאוכלסיות רחבות שהודרו ממנה במהלך השנים, מסיבות כלכליות וסוציולוגיות. כעת, כדיקנית הפקולטה למדעי הרוח והחברה בקריה האקדמית אונו, היא פועלת לפריצת תקרות זכוכית עבור אחרים באמצעות מערכת הלימודים הרב-תרבותיים שהיא והקריה האקדמית אונו בנו עבור הסטודנטים.
הרטמן, בתו של הרב האורתודוכסי-ליברלי פרופ' דוד הרטמן, עלתה עם המשפחה לישראל מקנדה בשנות השבעים. היא גדלה וצמחה באקדמיה, ועשתה דוקטורט בחינוך ופסיכולוגיה התפתחותית באוניברסיטת הרווארד היוקרתית.
כאישה דתייה פורצת דרך היא החלה לזהות עצמה כפמיניסטית, ובין מחקריה כתבה ספר על המפגש בין מסורת יהודית ופמיניזם מודרני – שזכה בפרס הספר היהודי הלאומי בשנת 2008 ותורגם ויתפרסם בקרוב: “כשהפמיניזם דורש את היהדות”.
הרטמן הייתה בין מייסדות "שירה חדשה" בירושלים, קהילה השואפת להגדלת השתתפות ומנהיגות של נשים בריטואל דתי, בתפילה ובהלכה יהודית מסורתית. "בתחילת הדרך, אנשים שונים ניסו להרתיע את הציבור וטענו שבית הכנסת המשותף ייצור מדרון חלקלק", היא משועשעת, ומדווחת שלמרבה הצער איש עוד לא התנצר או הפסיק להתפלל כתוצאה מהשתתפות במנייני "שירה חדשה".
"למרבה הפלא", היא ממשיכה, "האיומים לא התממשו והקהילה המשתפת שהחלה בירושלים התרחבה ליותר מ-25 קהילות בכל הארץ, עם קהילות נוספות בקנדה, באוסטרליה ובארה"ב. אצלנו נשים נספרות, והמניין תמיד צריך לכלול לצד עשרה גברים גם עשר נשים".
את אותם ערכי שוויון וגיוון התרבותי, לקחה איתה הרטמן בהמשך גם לקריה האקדמית אונו. "הקריה האקדמית אונו מקדמת אג'נדה רב תרבותית מובהקת", היא מספרת. "בית הספר לחינוך והמחלקה ליהדות מלמדים באמצעות רגישות רב-תרבותית. ישנו מגוון של אנשים ואוכלוסיות, והשקפות עולם שהיו חסרות באקדמיה.
"העיקרון שמנחה אותנו הוא לא רק ללמוד על אנשים אחרים אלא עם אנשים אחרים ומפי אנשים אחרים. ישנם לא מעט מקרים, שאנשים חוששים שאם הם רק ייחשפו לנרטיב של האחר – ולא משנה אם מדובר באישה, ערבי ישראלי או גבר חרדי – הם 'יידבקו' ויתערערו. אנשים מבלבלים לעתים קרובות לימוד על עולמות של אנשים אחרים, עם אובדן זהות מסוים, מה שמוביל לחשש מפני המפגש.
"לתפיסתי המפגש – ובמקרים מסוימים גם ערעור – מביאים אותנו להתעמקות בנרטיב של האחר ומשפיעים עלינו בתיקון סדרי החברה. הם אינם ולא אמורים לשנות אותנו, אלא רק לאפשר לנו להכיל זהויות אחרות. רק כך ניתן לתקן את החברה. אני מאמינה – וזה מוכח מדי יום – שאנשים לא יאבדו את זהותם אלא דווקא יוסיפו עליה רבדים חדשים ועמוקים יותר".
דוגמא טובה להפנמת הנרטיב האחר, למשל, אפשר למצוא בספר עיון שאותו היא מסיימת לכתוב בימים אלה, "מגורשים" העוסק בטראומת הגירושין של גברים בישראל. "בדרך כלל, באופן טבעי, נהוג להתייחס יותר לנרטיב של האישה שחווה את הפרידה", היא מסבירה. "דווקא כחוקרת מגדר, בחרתי בספר להתייחס לנרטיב של גברים – יהודים, מוסלמים, נוצרים, דתיים וחילוניים – שהאישה הייתה זו שיזמה את הפרידה והגירושין מהם".
הקריה האקדמית ידועה גם בזכות הקמפוס החרדי שלה. כפמיניסטית ולוחמת שוויון, ההפרדה בין נשים לגברים לא מפריעה לך?
"אני מצטערת שתוקפים את ההפרדה המגדרית, משום שבניגוד למקרים של כפיה במרחב הציבורי, ההפרדה בקמפוס החרדי לא פוגעת באף אחד. הרי אם לא היו מכללות נפרדות במודל הזה, התוצאה הייתה שציבור שלם לא היה זוכה להיחשף ללימודים אקדמיים מעשירים. הקמפוס החרדי העניק גם לנשים ולגברים מהחברה החרדית צ'אנס שווה בחיים. את הגברים החרדים מלמדים מרצים גברים, ואת הנשים מלמדות נשים, כך שזה נהנה וזה לא חסר. זו לא הדרך בה למדתי או הדרך שבה שלחתי את בנותיי ללמוד, אך לא מדובר בי, או בצרכים שלי, וכל אחד זכאי ללמוד על פי דרכו.
"לא פחות ואף יותר חשוב, צריך להסתכל על הסוגיה הזו גם בעיניים הרואות את האינטרס של החברה הישראלית כולה, והאינטרס של מדינת ישראל הוא שכמה שיותר חרדים וחרדיות ישתלבו בשוק התעסוקה. בזכות הקמפוס החרדי, החברה הישראלית כולה תרוויח לטווח הרחוק. הדרך לשינוי ותיקון חברתי, עוברת גם בשינוי פרדיגמות שהתרגלנו אליהן, ובמקרה הזה ההפרדה אינה פוגעת באיש".
"אחד האידיאלים שלנו הוא להנגיש השכלה גבוהה עבור סוגים רבים ושונים של סטודנטים", היא מסכמת. "כחלק מההנגשה הזו אין פשרה ברמת הלימודים, ההיפך. בסיום התואר, לא רק שהם יהיו אנשי חינוך טובים יותר או מנהיגים ערכיים יותר, הם בהכרח יהיו אזרחים טובים יותר".
