במדינה שחווה יותר ויותר טלטלות ביטחוניות קשה להתעלם מהעובדה שהמרחב המוגן הפך לא רק לדרישת תקן – אלא לחלק חיוני בחיים של כל אחד ואחת מאיתנו. הטילים לא פוסחים על אף אזור, הבתים נעשים גבוהים יותר והציבור מבולבל, חושש ובעיקר תוהה האם המיגון הקיים אכן מציל חיים. אדריכלים, מתכננים ומהנדסים מעלים מגוון רעיונות: מהצבת המיגון סביב גרעין המבנה, דרך עיצוב ממ"קים קומתיים ומקלטים שכונתיים ועד חיזוק המבנה כולו בטכנולוגיות מתקדמות. הכיוון ברור: המיגון של העתיד ידרוש לא רק בטון ופלדה, אלא גם חדשנות, שיתוף פעולה ותפיסה מערכתית שלמה.
שלומית זלדמן, בעלת משרד לאדריכלות ועיצוב פנים, סבורה ש"הממ"ד הוא לא חזות הכול והגיע הזמן לחשיבה מערכתית". לדבריה הממ"דים, כפי שהם מתוכננים כיום, אינם נותנים מענה מושלם למציאות משתנה: "אמנם מדובר בתקן, אבל המציאות מלמדת שיש מקום לשינויים מהותיים גם בתכנון וגם בגישה".
מה צריכה להיות המגמה העתידית?
"יש להתרכז בכיוון של שילוב הממ"ד בתוך גרעין הבניין, במקום על קירות חוץ, כפי שנהוג היום. הבעיה הגדולה בממ"דים היום היא שהם חשופים מדי לפגיעה ישירה. הצבת המרחב המוגן סמוך לפיר המעלית ולגרם המדרגות, כפי שנהוג בבנייני משרדים, תוכל לספק מענה טוב יותר גם במקרי קצה".
עם זאת, זלדמן מודה כי המגבלה היא לא טכנית אלא עיצובית: "חדר פנימי לא עומד בדרישות לחדר שינה, ולרוב גם לא מואר או מאוורר כמו ממ"ד עם חלון כלפי חוץ, כך שבעייתי להשתמש בו ביום-יום. לכן הפתרון האפשרי הוא מעבר לחשיבה משותפת – יצירת ממ"ק (מרחב מוגן קומתי) משותף לדיירים, שממוקם בלב הקומה, קרוב לגרעין – למדרגות ולמעלית, וכמובן אינו סופג ראשון את המכה. ניתן כמובן לדאוג לפיר ורטיקלי, שמאוורר את הממ"ק וגם מאפשר פתח מילוט".
זווית חשובה נוספת שמעלה זלדמן היא חזרתם של המקלטים התת־קרקעיים לתודעה – דווקא כאפשרות ריאלית לפרויקטים קטנים. "בבניינים עם מעט קומות או צמודי קרקע, מקלט איכותי שמתוכנן מראש עם גישה נוחה, אוורור ויכולת שהייה ממושכת הוא לא פחות ממכריע. בפרויקטים מתקדמים אנחנו ממליצים ללקוחות לבנות מרחב תת־קרקעי.
"כפתרון לבתים ובניינים ללא מרחב מוגן ראוי, אני חושבת שנתחיל לראות יוזמה לעבודות פיתוח של מקלטים ציבוריים במרחב העירוני, במרחק הליכה קצר מכל בית".
מבנה חכם מציל חיים
"ניהול סיכונים – זה שם המשחק האמיתי", אומר אדריכל בני פרי, שותף ב-5V אדריכלים. לדבריו, הציבור נוטה לבלבל בין הגנה מוחלטת לבין הגנה מותאמת מציאות. "אין כזה דבר מרחב שמספק ביטחון מוחלט. גם ממ"ד תקני עלול להיפגע כשהפגיעה ישירה. אבל כשהשאלה היא סטטיסטית – ברור שהממ"דים מגינים ברוב המקרים, כפי שלמדנו בתקופה האחרונה".
לדבריו, המפתח הוא תכנון ריאלי וניהול סיכונים חכם. "אנחנו לא רוצים להפוך את החיים שלנו למסכת הישרדות מתמשכת. אי אפשר להפוך את כל הבית למקלט. לכן השאלה הנכונה היא לא איך נבטל את הסיכון – אלא איך ננהל אותו בצורה שתשאיר אותנו שפויים".
פרי תומך בשימוש בשיטות אינדיבידואליות לאלו שאין להם ממ"ד ומתקשים להשיג הסכמה של השכנים למיגון כולל של הבניין המשותף. "אפשר לקחת חדר רגיל, לעבות את קירותיו בפלטות פלדה, להתקין דלת ממ"ד וחלון תקני – וליצור משהו שמציע הגנה טובה יותר, גם אם לא מושלמת. זה זול יותר מממ"ד, מהיר יותר ומתאים גם לבניינים ישנים. ברור שאם כל הדיירים בבניין ישתפו פעולה יהיה ניתן למגן אותו באופן יעיל יותר".
במקרים של פרויקטים חדשים, פרי קורא לחשוב על מבנים עם ממ"דים מורחבים – יחידה המשלבת חדר שינה עם חדר אמבט ושירותים צמוד. כך מתאפשרת שהייה ארוכה בנוחות רבה. "המרחב המוגן יכול וצריך להיות נוח ונעים לשהייה. כשהמרחב הזה מתוכנן מראש כחדר רגיל – עם ריהוט מלא ואפשרות לקיום שגרת חיים מלאה – השהייה בו הרבה יותר נסבלת, גם מבחינה נפשית".
פרי מציע להתבונן על פתרון המיגון מזווית אחרת – לא דרך חדר ממוגן בודד אלא כחיזוק כלל המבנה.
מה זה אומר?
"יציקה של בניין שלם מבטון, לדוגמה, משפרת מאוד את רמת המיגון שלו. שימוש בשיטות מתועשות בשילוב חיפוי חיצוני אינטגרלי, דוגמת שיטת ברנוביץ', יכול להציע פתרון מיגון יעיל יותר לבניין שלם. הבניין כולו נבנה כקופסה אחת מונוליטית וחזקה והודות לכך מסוגל להתמודד טוב יותר גם עם פגיעות הדף קשות ואף ישירות. שיטות המשלבות גימור סופי כחלק מתהליך יציקת הדפנות מייעלות את הליך הבנייה ומאזנות באמצעות קיצור המועדים את העלויות הגבוהות יותר שלהן. חשוב לציין שהפער הכלכלי בין שיטה זו לשיטות קונבנציונליות אינו גדול, אך הערך שהיא מביאה ברמת הבטיחות וגם בנוחות הביצוע גבוה לאין ערוך. במבנים שנבנו בשיטה זו, ועמדו במבחן פגיעה, הנזק היה מקומי בלבד והמבנה נותר יציב – עדות ליכולת של תכנון מבני חכם להציל חיים, הרבה מעבר לדרישות התקן הבסיסיות.
"השיפור ברמת הבנייה ובאיכותה ניכר בימים האלה של מלחמת טילים. הנזק הקל שנגרם לבניינים הבנויים בשיטות מודרניות, לעומת הפגיעות הקשות בבניינים ישנים, מעיד על כך. ועדיין יש עוד מקום לשיפור", מסכם פרי.
המיגון: חלק מתכנון עירוני
מדוע בעצם לא להפוך את כל הדירה לממ"ד? על כך משיב אדריכל עופר ארוסי, שותף במשרד "עדה כרמי מלמד אדריכלים", כי התשובה מורכבת. "אדריכלית והנדסית, זה כמעט בלתי אפשרי – הקירות הנדרשים עבים מאוד, הפתחים חייבים להיות קטנים ומוגנים, אי אפשר לייצר יציאה חופשית למרפסת והמשמעות היא פגיעה של ממש באיכות החיים, בתחושת המרחב ובקשר עם החוץ. גם כלכלית, העלויות אינן בנות קיימא. לכן הפתרון אינו בהפיכת כל דירה למבצר, אלא במחשבה על שילובים חכמים – מרחבים מוגנים פונקציונליים, שמשרתים את הדיירים גם בשגרה וגם בחירום".
ארוסי מציע לבחון מודלים חדשים לממ"ד, כאלה שמשתלבים טוב יותר בתכנון היומיומי של הדירה ולא נתפסים כ"תוספת חירום". אחת ההצעות היא תכנון ממ"ד פנימי שמשמש גם כחדר רחצה – עם שירותים, מקלחת ומבואה המובילה אליו. כך הופך הממ"ד מחלל פונקציונלי מוגבל לחלק בלתי נפרד מהמערכת הביתית. "מעבר לפרקטיקה של ניצול שטח חכם, מדובר גם בשיפור משמעותי של חוויית השהות בשעת חירום: השהייה בחדר כזה יכולה להיות ממושכת ונוחה יותר. זהו פתרון שמוריד סיכון ויכול להשתלב באופן טבעי בדירות חדשות, במיוחד אם הוא מובא בחשבון כבר בשלב התכנון הראשוני".
מה בעניין המרחב הציבורי?
ארוסי: "בביקור מקצועי ביפן התרשמתי ממערכת תת־קרקעית מפותחת שמחברת בין תחנות רכבת, קניונים ומבני ציבור – עולם שלם שנמצא מתחת לפני הקרקע. שם המערכת הזו נולדה מהצורך להתמודד עם צפיפות אוכלוסין, ובמקומות אחרים בעולם אלו מערכות שמתמודדות עם אקלים קיצוני – קור עז, שלג וסופות – ולכן הן משרתות את התושבים ביום־יום, לאורך כל השנה. אצלנו, בישראל, ברור שזה לא אותו הקשר – כאן מדובר במענה למצבי חירום, שמן הסתם אינם רציפים. לכן צריך לשאול האם מערכת כזו מצדיקה את ההשקעה האדירה שהיא דורשת, גם כלכלית וגם תכנונית.
"האתגר האמיתי הוא לא רק בתוך הדירה – אלא במרחב העירוני. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו: איך ערים בישראל ייראו בעידן שבו השגרה מלווה באיומים? אם אנחנו רוצים שהמשק ימשיך לפעול, שאנשים יוכלו להגיע לעבודה, שילדים יוכלו לשחק בחוץ – אנחנו מוכרחים לייצר פתרונות מיגון זמינים, שקופים, מעוצבים כחלק בלתי נפרד מהמרקם העירוני. למשל, מקלטים תת־קרקעיים בתחנות הרכבת, קופסאות בטון מטופלות עיצובית בפארקים או בשדרות, פתרונות שמספקים מענה מהיר מבלי לפגוע באסתטיקה ובמרחב הציבורי. זה שינוי תפיסתי – לא רק תכנוני. המיגון העתידי לא יכול להתקיים רק במישור הביתי. הוא צריך להפוך לחלק בלתי נפרד מהתכנון העירוני".
מהמקלט הצפוף לממ"ד מרווח
אדריכל בועז שניר מדגיש את חשיבותו הקריטית של הממ"ד – במיוחד מאז אירועי 7 באוקטובר ופרוץ מלחמת "עם כלביא".
לדבריו, המודעות הציבורית והמקצועית לחשיבות הממ"ד עלתה באופן דרמטי: חלל מבטון המספק הגנה מיידית בזמן אמת, גם כשזמן ההתרעה קצר במיוחד. "אמנם החוק מחייב כל בנייה חדשה לכלול ממ"ד, אך רבים מהבתים הישנים בישראל נותרו ללא הגנה. ניתן להוסיף ממ"ד כמעט לכל דירה קיימת – פעולה שמשפרת גם את עמידות המבנה לרעידות אדמה. יתרה מכך, קיומו של ממ"ד מעניק תחושת ביטחון פסיכולוגית משמעותית בעתות משבר. שלא כמו תוספות בנייה אחרות, ניתן לתכנן את הממ"ד גם מחוץ לקווי הבניין, מה שמקל מאוד מבחינה תכנונית", אומר אדריכל שניר.
"המרחבים המוגנים עברו שדרוג של ממש: מהמקלטים הצפופים של פעם לממ"דים מודרניים, מרווחים (9 מ"ר ויותר), עם חלונות עמידים מפני רסיסים, דלתות הדף ומערכות אוורור וסינון מתקדמות. מתחילת מלחמת 'חרבות ברזל', נכנסה לתוקף הוראת שעה שמאפשרת הליך רישוי מזורז מול פיקוד העורף – ללא היתר בנייה רגיל וללא אגרות – בעיקר לבתים צמודי קרקע או מבנים עד שלוש קומות. העלות הממוצעת להוספת ממ"ד עומדת על כ-220,000 שקלים, ותוספת של חדר רחצה סמוך מייקרת בכ-60,000 שקלים נוספים". שניר מוסיף כי כיום מושם דגש על עמידות בפני הדף – בניגוד לעבר, שבו העיקר היה אטימות לגזים – והמיקום של פתחי הממ"ד מותאם לאזור בארץ ולסוג האיום הצפוי.
