לפני כשלוש שנים זכינו, במשרד קרופניק מאירוביץ אדריכלים, במכרז של האוניברסיטה העברית לתכנון מגורי חוקרים אורחים בשכונת בית הכרם בירושלים. המיוחד במכרז הזה? הוא יועד לאדריכלים צעירים בלבד. הזכייה העניקה לנו דריסת רגל אמיתית והוכיחה שכשיש רצון – אפשר אחרת. הפרויקט, שדרש יצירת פתרון שישתלב במרקם השכונה וישמר מבנה קיים וגינה קסומה, נמצא כעת בשלבים מתקדמים של רישוי לקראת ביצוע.
מכרז זה היה חריג. בעוד שיזמות פרטית בשוק החופשי הולכת ונפתחת למשרדי אדריכלים צעירים, התחום הציבורי בישראל נותר סגור, כמעט הרמטי, בפני מי שמבקש להשתלב בו בראשית דרכו. במקום שהמגזר הציבורי, שאמור להוות מנוע לשוויון הזדמנויות, יהווה נקודת כניסה טבעית לאדריכלים בתחילת הדרך, הוא הופך למועדון סגור למשרדים גדולים ומבוססים בלבד.
בפרויקטים בשוק החופשי, ובעיקר במגורים, משרדים צעירים מקבלים לא פעם הזדמנות אמיתית. יזמים פרטיים מזהים את הפוטנציאל הטמון ביצירתיות, במוטיבציה וביכולות הגבוהות של משרדים צעירים, ובוחרים להיעזר בהם כדי להשיג תכנון איכותי וחדשני. לצד החדשנות והאיכות, למשרדים צעירים יש גם יתרון כלכלי – הם מביאים יעילות, גמישות ועלויות תפעול נמוכות יותר, לצד מוטיבציה גבוהה להוכיח את עצמם.
לעומת זאת, בבנייה הציבורית - בתי ספר, גני ילדים ומרכזים קהילתיים - הדרך חסומה כמעט לחלוטין. המכרזים מנוסחים כך שרק משרדים גדולים עם מחזור כספי גבוה, כוח אדם רב וניסיון מוכח במספר רב של פרויקטים דומים, או כאלה שיכולים להציע הנחות משמעותיות מאוד במחיר מבלי להיפגע מהותית, יכולים לגשת. התוצאה היא שמשרדים קטנים מודרים כבר בשלב הכניסה, ונוצרת ריכוזיות לא בריאה בשוק הבנייה הציבורית.
תחום התכנון הציבורי סובל גם מפיחות מתמשך במעמדו: למרות שחלקו היחסי של התכנון בתקציב הכולל של פרויקט הוא קטן, הוא המרכיב המשפיע ביותר על איכותו ואיכות השימוש בו. במקום להבטיח משאבים שיאפשרו עבודה איכותית ושעות רבות ומאומצות על מבנים שדינם להישאר שנים רבות, נדרשים האדריכלים להוריד מחירים לרמות שפוגעות ביכולת לבצע את המשימה כראוי – ומשרדים צעירים, הזקוקים לתזרים מזומנים יציב ומשמעותי כדי להתקיים, אינם יכולים להציע הנחות עמוקות כמו משרדים גדולים שמפזרים סיכונים על פני עשרות פרויקטים.
בהיגיון הבריא, המגזר הציבורי היה צריך להיות זה שנותן את ההזדמנות הראשונה לאדריכל צעיר בשם השוויון, ההוגנות ולעיתים גם ההעדפה המתקנת. בפועל, לא פעם היזם הפרטי הוא זה שפותח את הדלת ומרוויח מהיתרונות שבמשרד צעיר: רעיונות טריים, שיטות עבודה רעננות, יחס אישי ופתרונות חדשניים. המגזר הציבורי, לעומת זאת, נצמד לכללים נוקשים שמותירים רבים בחוץ ובכך הוא מאבד את דור האדריכלים החדש.
המלכוד: בלי ניסיון אי אפשר לצבור ניסיון
התוצאה היא מלכוד קלאסי: כדי לגשת למכרז ציבורי נדרש ניסיון קודם בבנייה ציבורית, ואת הניסיון הזה אפשר להשיג רק דרך השתתפות במכרז ציבורי. כך נוצר מעגל סגור שמונע מדור חדש של אדריכלים לצבור את ההישגים הראשוניים הדרושים לו.
בעבר, תחרויות אדריכלים פתוחות היו קרש קפיצה למשרדים צעירים. ההיסטוריה האדריכלית של מבני הציבור בישראל משופעת דוגמאות: אברהם יסקי היה בן 25 בלבד כאשר זכה בתחרות לתכנון כיכר רבין בתל אביב, שנה אחר כך זכה בתכנון כיכר העצמאות בנתניה ובגיל 28 בלבד תכנן את בניין הפקולטה לכלכלה ומדעי החברה בגבעת רם. את בניין עיריית תל אביב המפורסם תכנן האדריכל מנחם כהן בגיל 26 בלבד; אריה שרון, מהאדריכלים המוערכים והמפורסמים, תכנן את בית חולים בלינסון בהיותו בן 35; האדריכלית המוכשרת ג'ניה אוורבוך זכתה בתחרות לתכנון כיכר דיזנגוף בשנת 1934 בהיותה בת 25 בלבד; יהודה מגידוביץ תכנן את בית הכנסת הגדול באלנבי בהיותו בן 36 בתחרות פתוחה של ועד בית הכנסת. וישנן גם דוגמאות מאוחרות יותר כמו של משרד מייזליץ כסיף רויטמן אשר עשה את צעדיו הראשונים בבנייה הציבורית עם זכייה בתחרות לתכנון גני הילדים בשכונת רמז–ארלוזורוב בתל אביב.
ולא רק בישראל: אנטוני גאודי היה בן 26 כשהתחיל לתכנן את בניין וינסנס במדריד ובן 37 בלבד כשארמון גואל המפורסם נחנך; משה ספדיה היה בן 29 בלבד כשהציג את "הביטאט 67" באקספו במונטריאל; בגיל 27 ביארק אינגלס הקים את PLOT ולאחר מכן את BIG ותכנן פרויקטים שהם נכסי צאן ברזל כמו VM House ו-Mountain Dwellings; רנצו פיאנו החל לתכנן את מרכז פומפידו בגיל 34 בלבד יחד עם ריצ'רד רוג'רס שהיה מבוגר ממנו רק בארבע שנים; רם קולהאוס, בראשית דרכו, כבר זכה בתחרויות רעיוניות ופרסם את "Delirious New York" ששינה את השיח האדריכלי. לאורך ההיסטוריה, אדריכלים צעירים חוללו שינויים חיוביים ועצומים במרחב – כשהיו להם הזדמנויות אמיתיות.
הפרדוקס מובהק: אדריכלים צעירים מתכננים בשוק החופשי מגדלים ומתחמי מגורים מורכבים עם מרתפי תת-קרקע, התמודדות עם מגדלי ממ"דים, שילוב של מסחר, תעסוקה ומגורים, שילוב של תשתיות ורטיקליות, התמודדות עם קונסטרוקציה מורכבת ועוד – אך אינם מורשים לתכנן גן ילדים חד-קומתי בשטח של 150 מ"ר. רבים מוותרים מראש על ההתמודדות במכרזים ציבוריים כדי לא לבזבז זמן ומשאבים על הליכים שתוצאתם כמעט ידועה מראש.
הפתרון אפשרי ופשוט: להקצות חלק מהמכרזים לאדריכלים צעירים בלבד, עם תנאי סף ריאליים. אפשרות נוספת בפרויקטים מורכבים יותר היא לייצר מכרזים הדורשים שילוב בין אדריכל צעיר לבוגר ללא הצורך בהתקשרות מול שותפות עסקית אחת אלא בשיתוף פעולה ייעודי לפרויקט. אלו יאפשרו כניסה אמיתית לדור החדש, לבנות ניסיון ולגוון את שוק הבנייה הציבורית.
לא רק המדינה יכולה לשנות – כל רשות מקומית או גוף ציבורי יכולים להחליט שהם משנים את חוקי המשחק בתחומם, בלי להמתין להתערבות מלמעלה. המכרז של האוניברסיטה העברית שבו זכינו הוכיח שאפשר אחרת – וכשיש רצון, משרדים צעירים יכולים להביא לבנייה הציבורית את החדשנות והאיכות שהיא זקוקה להן.
אם כך, המגזר הציבורי אמור להיות מנוף לשוויון הזדמנויות, לא מחסום. אם נמשיך להותיר את הדלת סגורה, נפסיד לא רק את האדריכלים הצעירים – נפסיד את החדשנות, את המגוון, ואת הפוטנציאל להוביל מרחב ציבורי טוב יותר לכולנו.
אדריכלית מריאן מאירוביץ היא שותפה מייסדת במשרד האדריכלים קרופניק מאירוביץ. המשרד בהובלת יניב ומריאן זכה במספר תחרויות אדריכלים ומבקש לאתגר את דיסציפלינת אדריכלות המגורים בישראל בכל קני המידה - מדירת המגורים, דרך תכנון הבניין ועד לעיצוב העירוני. בנוסף, היא דוקטורנטית בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון, חוקרת התחדשות עירונית של סביבות מגורים ואת תפקיד הארכיטקטורה ביצירת איכות.
