ירושלים אינה עיר קלה לאדריכלים. כל אבן בה נושאת היסטוריה, כל רחוב טעון במשמעויות, וכל תכנון חדש נדרש לנהל דיאלוג עם שכבות עבר שאינן מוכנות להרפות. זו עיר שדורשת מאדריכליה ידע טכני, אבל גם רגישות עמוקה למרקם האנושי וההיסטורי, יכולת לגשר בין שימור לחדשנות, בין מה שהיה למה שיהיה.
"הייתי בפריז וגם ברומא", אומר האדריכל מתי רוזנשיין, מייסד אחד ממשרדי האדריכלות המובילים בירושלים, ומילותיו מהדהדות את השיר "שלום לך ארץ נהדרת" של יהורם גאון, כנראה אחד הירושלמים המפורסמים ביותר בישראל. אחרי מסע מקצועי עולמי מרשים שכלל לימודים בשיקגו, שנה בפריז והוראה באוניברסיטה ברומא, הוא שב דווקא לכאן. "רבים שואלים אותי למה חזרתי לירושלים, ולא למשל לתל אביב", הוא מספר. "תל אביב היא דף חלק יחסית, עיר יותר צעירה שקל יחסית לתכנן בה. בירושלים יש הרבה יותר עומק היסטורי ורבדים, היא עיר מאתגרת לתכנון".
ואולי המורכבות של העיר היא זו שמשכה את רוזנשיין בחזרה אליה. הוא חיפש את השילוב בין מורשת עשירה לבין חדשנות אדריכלית, אתגר שמחייב יצירתיות בכל שלב.
ניגוד הרמוני בין ישן לחדש
רוזנשיין נולד בארה"ב, עלה לישראל בגיל 8 ובגיל 13 השתקעה משפחתו בירושלים. תחושת השייכות לעיר לצד סקרנות אינטלקטואלית בלתי פוסקת, הובילו אותו למסע אקדמי שכלל מחקר מעמיק על ויטרוביוס, האדריכל והוגה הדעות הרומי בן המאה הראשונה לפנה"ס.
"במשך כמעט עשור", הוא מספר, "עבדתי על מהדורה חדשה של ספרו של ויטרוביוס, הטקסט העתיק ביותר שקיים בנושא אדריכלות". ויטרוביוס היה אדריכל רומי שכתב על התקופה ההלניסטית כמה מאות שנים לפניו, מעין קאנון של איך צריך לעשות אדריכלות. כתביו על פרופורציה, הרמוניה והקשר בין אדריכלות לחברה, מהווים עד היום אבן יסוד לתפיסת המקצוע. "נגעתי באדריכלות הקלאסית כמו שמעטים נוגעים", הוא מספר, "פירשתי את המילים שלו, חקרתי כמעט בכל העולם העתיק, ביצעתי שחזורים".
העבודה הזו העניקה לרוזנשיין הבנה ייחודית בהתמודדות עם אתגרי העיר. "כאשר מסתובבים בירושלים", הוא אומר, "רואים אדריכלות שהגיעה מכל העולם - ממלוכית, עות'מאנית, ניאו-קלאסית, הסגנון הבין לאומי. ההתעסקות בעבר נתנה לי את היכולת להבין את השפה הזאת, וגם ביטחון להמשיך ולפתח אותה".
התפיסה האדריכלית של רוזנשיין התגבשה מתוך העבודה בירושלים, עיר רבת שכבות, סתירות וקונפליקטים. "אדריכלות צריכה להתפתח עם התרבות והחברה", הוא אומר, "כפי שספרות ושירה מתפתחות ולא נתקעות בעבר, כך גם אדריכלות חייבת להתפתח כדי לשקף אורח חיים וטכנולוגיה מתחדשים".
המושג המרכזי שמוביל את עבודתו הוא ניגוד הרמוני, מונח שטבע כדי לתאר את המתח הזה שבין ישן לחדש. "רבים מהפרויקטים האחרונים שלנו עוסקים בשימור מבנים היסטוריים תוך הוספת אלמנטים עכשוויים", הוא מספר. "בירושלים, הניגוד הזה מקבל משמעות מיוחדת, בין אבן ירושלמית מנדטורית לבטון חשוף, בין קמרונות עות'מאניים לקווים עכשוויים נקיים".
מתי אתה יודע שנוצר ניגוד הרמוני ולא התנגשות צורמת?
"כשהישן והחדש לא מבטלים אחד את השני אלא מבליטים את המשותף והשונה זה בזה. כשמוסיפים חומר עכשווי לבניין לשימור, כמו בטון חשוף או זכוכית, והם לא מחפים אלא משלימים, מדגישים את מה שהיה שם קודם. זה דורש המון רגישות, אבל גם אומץ".
בכל זאת, לא לכולם יש את האומץ הזה.
"שאלו אותי פעם למה אני בונה בסגנון עכשווי במרקמים הסטוריים, אני חושב שאפשר לשאוב השראה מהסביבה וגם להרחיב את המעגל. בירושלים יש אינסוף סגנונות, ודווקא הפער ביניהם הוא שמאפשר יצירה חדשה. אני מאמין שאפשר ליצור אדריכלות עכשווית גם בשכונה מסורתית, כל עוד מבינים את ההקשר ופועלים בתוכו".
ובאיזה שלב בתהליך אתה בודק אם המבנה באמת עובד?
"אני משתדל לחזור לשם אחרי שהוא נבנה, לבחון ולהבין איך בפועל אנשים משתמשים בו. למדתי שאסור להסתכל על בניינים כאלמנטים בודדים, המכלול של כולם יחד הוא הדבר החשוב. לא הבניין עצמו, אלא מה הוא עושה לסביבה, לרחוב, איך הוא תורם למרחב הכללי ולציבור".
שימור מוקפד עם בנייה לגובה
אחד הפרויקטים שממחישים היטב את עקרון הניגוד ההרמוני הוא הבית בעין כרם. מדובר במבנה חקלאי מהמאה ה־19, שהיה מוזנח וחשוך, קירות אבן חשופים ללא תקרה ועם חלונות קטנים. "הבניין המקורי נראה קצת כמו מערה, חלק מהאדמה", מספר רוזנשיין, "האנשים שחיו בו עיבדו את הקרקע, והיה חשוב לנו לשמר את הקשר הזה".
במהלך השיפוץ שולבו האבן המקורית והקמרונות ההיסטוריים עם בטון חשוף, קווים ישרים ואלמנטים גאומטריים נקיים. "רצינו לחשוף את החספוס ואת האופי הבראשיתי של החומרים", הוא מסביר. הניגוד ההרמוני בבית בעין כרם נוצר מהמפגש בין האבן הירושלמית החמה, שמספרת את סיפור המקום, לבטון החשוף, שמביא קו מודרני וחד. התוצאה: בית מודרני שמעמיק את הקשר עם העבר ולא מוחק אותו.
הפרויקט האהוב על רוזנשיין הוא מרכז האירועים שתכנן בלב הגן הבוטני בבירה. בירושלים, שבה חוק מנדטורי מחייב בנייה באבן, זו הייתה הזדמנות נדירה לתכנן מבנה עשוי עץ. "ראיתי בזה אפשרות ייחודית להתייחס לקונטקסט של הגן, שמתמקד בצורות אורגניות ובחומרי גלם מן הטבע".
ההשראה העיקרית הגיעה מהיער שמסביב. "רצינו שבכניסה תיווצר תחושה של הליכה לתוך יער – שהאור והאקוסטיקה משתנים, הכול מרגיש אחרת". לדבריו, "מה שמרגש אותי במיוחד זה האופן שבו האור, בזכות הצורה הקעורה של הבניין, יוצר אפקטים שונים לאורך היום. אדריכלות, מבחינתי, זו קודם כול עבודה עם אור, לראות מה הוא עושה לחללים".
אבל הפרויקט שממחיש יותר מכל את התפיסה המקצועית של רוזנשיין הוא פרויקט עירוני בן 35,000 מ"ר, שבו שולבו שימור מוקפד עם בנייה לגובה. מדובר במתחם הכולל מגורים, מסחר, שימושים ציבוריים ומשרדיים, שנבנה על אתר היסטורי בלב ירושלים. "הרעיון היה לייצר רצף עירוני שלא יקטע את המרקם המקומי, אלא יזרים אליו חיים חדשים", הוא מסביר.
"שמרנו על מבנים לשימור מתקופות היסטוריות שונות, ובתוך כך שילבנו בנייה חדשה בגובה, שמתייחסת אליהם בכבוד, לא מחקה, לא מתנגדת, אלא יוצרת דיאלוג". התכנון כלל גם מעבר ציבורי המחבר בין הרחובות, שמזמין את הציבור פנימה ויוצר תחושת פתיחות. "כשמתכננים פרויקט עירוני כזה", הוא מסביר, "המבחן האמיתי אינו איך הוא נראה בהדמיה, אלא כיצד אנשים משתמשים בו".
"בירושלים", מדגיש רוזנשיין, "אנחנו נדרשים מצד אחד לשמר מבנים היסטוריים לפי סטנדרטים נוקשים, ומצד שני להכניס לתוכם תשתיות כמו מיזוג, מעליות, ולעמוד בתקני בטיחות, נגישות וכו' אלה דרישות שסותרות זו את זו כמעט בכל שלב בתכנון".
מהו הקונפליקט המאתגר ביותר שאתה נתקל בו?
"איפה להתחיל?", הוא צוחק. "למשל, בפרויקט ציבורי, רשויות שונות רוצות דבר אחד, ועדת השימור דורשת ההפך, העירייה באמצע, והלקוח רק רוצה שיאשרו לו. זה מרחב עבודה שעלול לתסכל אם אין תיאום בין הרשויות. פעמים רבות אני מתווך בין גורמים כדי להגיע לתוצאה הרצויה".
כר פורה לסגנונות והשפעות תרבותיות
כחלק מהמודרניזציה של העיר, נדרש גם תכנון אקלימי, חשיבה על בנייה ירוקה, חומרים טבעיים, אוורור טבעי, ואז היזם מתלונן שזה יקר מדי. "זה מאבק מתמיד", הוא מודה, "אבל ברגע שאנחנו רואים את המבנה מתמלא חיים, אנחנו מבינים עד כמה המאמץ משתלם".
רוזנשיין גאה לחלוק את הקרדיט להצלחה עם צוות המשרד, שמונה כ-20 אדריכלים ואדריכליות בגילאים שבין 20 ל-60. ההרכב הקוסמופוליטי, המזכיר את הרבגוניות של ירושלים עצמה, יוצר מפגש בלתי פוסק של נקודות מבט, סגנונות והשפעות תרבותיות. סביב שולחן השרטוטים מתקיימים דיונים נמרצים, סקיצות נבחנות, מתפרקות ונבנות מחדש, עד שנבחר הפתרון המדויק והטוב ביותר.
לצד פרויקטים רחבי היקף, רוזנשיין רואה ערך גם ביוזמות מקומיות בעלות השפעה רחבה. כך למשל, גלריה קטנה שתיפתח בקרוב בגן הבוטני אינה רק חלל תרבותי חדש, אלא הזדמנות לבחון כיצד אדריכלות יכולה לטוות חוטים דקים בין טבע, קהילה ומרחב ציבורי.
לאורך עשרות שנות עשייה בעיר, הבין רוזנשיין שאדריכלות לבדה אינה מספיקה כדי להציע מענה אמיתי לאתגרים הייחודיים של ירושלים. ב־2016 סיים תואר שני בעיצוב אורבני בבצלאל, במהלכו חקר את תופעת המובלעות העירוניות בעיר והציג בתזה שכונתה Enclave Urbanism עקרונות לתיקון המגמה. התזה מציעה לחבר שכונות מנותקות דרך מרחבים ציבוריים משותפים, שיהפכו את ירושלים לעיר מחוברת יותר, מבלי לאבד את צביונה ההיסטורי. לדבריו, הבנייה בירושלים מתרוממת לגובה, והדבר יוצר אתגרים תכנוניים משמעותיים מאוד.
"האתגר", הוא אומר, "אינו רק לשמר את הרוח והצביון הייחודיים של העיר ההיסטורית, אלא גם לחבר בין חלקיה, בין קהילות, בין שכונות, בין נוף לבינוי. ירושלים פרוסה על פני שטח עצום, והמרקם שלה מנותק, גם בגלל הטופוגרפיה וגם בגלל מגמות תכנוניות עוד מימי המנדט. הגיע הזמן לשנות את זה".
ואם לחזור רגע לשיר של יהורם גאון, הבחירה של רוזנשיין לחזור מפריז ומרומא אל "צריחי המגדלים של ירושלים וסמטאות השוק הצבעוני" אינה ויתור אלא ייעוד. "אדריכלות טובה בירושלים", הוא מסכם, "נמדדת ביכולת להקשיב לעיר ולענות לה, מבלי להפר את האיזון העדין שהיא מציבה".
לאתר >>> מתי רוזנשיין אדריכלים
בשיתוף מתי רוזנשיין אדריכלים
