החקלאות הישראלית היא הרכיב המרכזי בפאזל המרכיב את ביטחון המזון בישראל. "ביטחון מזון" - ביטוי שאוהבים מאוד להשתמש בו במחוזותינו - אומר את הדבר הפשוט הבא: הממשלה אחראית לתכנן, לתקצב ולאסדר כדי לייצר את התנאים המבטיחים אספקת מזון סדירה וקבועה לכל הציבור בישראל, בכל מצב ביטחוני ובכל מזג אוויר. חזון משרד החקלאות ופיתוח הכפר אומר כי המשרד "יפעל לפיתוח חקלאות ישראל וביסוס ההתיישבות, להבטחת אספקה של מזון טרי ואיכותי לאזרחי מדינת ישראל ולמינוף היתרון היחסי של החקלאות הישראלית".
האתוס המקורי בחברה הישראלית צמח מתוך "ציונות השרירים" בנוסח מקס נורדאו, או "האומה והעבודה" מנוסח א.ד גורדון. בחברה כזו, זוהי מוסכמה מובנת מאליה, עובדת יסוד שאיש אינו מערער עליה, שיש לנו ותמיד תהיה נגישות מלאה לתוצרת חקלאית טרייה מייצור כחול-לבן. מן החי - החלב, הביצים והבשר, ומן הצומח - מגוון פירות וירקות בשפע שרק ארץ זבת חלב ודבש יכולה להעניק. כל כך מובן מאליו היה העניין, שקשה היה לשים לב כיצד בעשורים האחרונים הפכה מדינת ישראל ממשק מוטה ייצור למשק מוטה ייבוא.
תהליכי הגלובליזציה החלישו את גורמי הייצור המקומיים במדינות המפותחות, שאנחנו ביניהן, והן עברו להתבסס על ענפי שירותים, כשאת חומרי הגלם הבסיסיים וחלק ניכר מן המזון מייבאים ממקומות זולים יותר. כך אתוס החקלאי-החלוץ שמיישב את גבולות הארץ ו"יצמיח לנו לחם", ברוח "שיר מולדת" של להקת כוורת, פינה את מקומו לאתוס של יזם ההיי-טק החבר באומת הסטארט-אפ, שייקח את הידע והחדשנות פורצי הדרך שלמד ביחידות הטכנולוגיות של צה"ל ויצמיח לנו אקזיט שיימכר לתאגיד רב-לאומי.
ואז הגיע נגיף הקורונה. לפני אותה התפרצות עולמית, חיינו בעולם גלובלי שבו תנועת הסחורות מובטחת ומתקיימת בו לרוב תיאוריית ה"יתרון היחסי" של המסחר הבינ"ל, על-פיה מייצרים כאן את מה שזול ופשוט לייצר, ומייבאים את השאר ממקומות זולים יותר. אחרי התפרצות המגיפה העולמית כבר ברור לכל שאנו חיים בעולם בו מדינות צריכות לעשות מאמצים עילאיים כדי להבטיח את צרכיהם הבסיסיים של אזרחיהן. לעתים, פשוט אין היכולת להסתמך על משאבים מבחוץ. עוד לפני משבר הקורונה, ידענו כי ישנם תחומים בהם זה ברור שהמדינה אינה הולכת למיקור חוץ - ההשכלה גבוהה, הביטחון, הרפואה, החינוך. מזון טרי הוא צורך לא פחות חשוב מכל אלה, ואנחנו נדרשים לספק אותו, כאמור, בכל מצב ביטחוני ובכל מזג אוויר.
תוכניות פיתוח מקיפות
החקלאות איננה אקורדיון שניתן למתוח ולכווץ ברגע אחד של אירוע משברי. משק חקלאי דורש השקעות, ודאות כלכלית ותכנון ארוך טווח. נזכור כי השתיל במטע היום, יצמיח פרי איכותי רק בתוך מספר שנים. גם השקעות פרטיות גדולות בענפי בעלי החיים לא ניתן לעשות בלי אופק כלכלי ברור. לכן נדרשת אסטרטגיה לאומית לנושא ביטחון המזון, שהחקלאות, כאמור, תהווה רכיב עיקרי בתוכה.
כדי לאפשר למשק החקלאי בישראל להיות ערוך למשבר ולתפקד היטב בשגרה, יש לעשות צעדים ברורים שיחזקו אותו כבר היום. גורמי הייצור המרכזיים של התוצרת החקלאית לא השתנו והם עדיין הקרקע, ההון, המים וכמובן בני האדם, העובדים. אסטרטגיה נכונה של ביטחון מזון לאומי לישראל תבטיח את זמינותם, ובשפע, לטובת ענפי החקלאות השונים.
לשם כך, המשרד בראשותי ובהובלת מנכ"ל המשרד ד"ר נחום איצקוביץ', פועל מול משרד האוצר כדי לגייס תקציבים משמעותיים לטובת תוכניות פיתוח המקיפות את שלל גורמי הייצור הללו.
משרד החקלאות ופיתוח הכפר מתכוון להיות שחקן מרכזי בגיבוש התוכניות לפיתוח משק המים בישראל; בתהליכי התכנון ובנייה בות"ל (הוועדה לתשתיות לאומיות), בוותמ"ל (וועדת התכנון למתחמים מועדפים לדיור) ובוועדות המחוזיות, כדי להבטיח שהתהליכים המתנהלים בהן, וממוקדים לרוב בפיתוח ובנייה בערים, לוקחים בחשבון גם את אינטרס השמירה על הקרקעות החקלאיות ופיתוח הפרנסה בכפרים; במעקב, ניטור ובקרה על פערי התיווך שמעלים את מחירי התוצרת החקלאית הטרייה לצרכן; ובהשפעה על מדיניות ייבוא המזון הטרי של מדינת ישראל.
במשך שנים רבות סבל משרד החקלאות ופיתוח הכפר ממחסור משמעותי בהשקעות הון, בגלל מדיניות אגף התקציבים של האוצר והתפיסה השגויה שייבוא פותר הכל. הייבוש התקציבי תרם לצמצום מספר החקלאים בישראל, לעליית הגיל הממוצע שלהם, מנע מהפריון החקלאי לגדול בעשור האחרון ויצר מציאות של חוסר וודאות לגבי עתידה של החקלאות בישראל. פה ושם התבצעו השקעות נקודתיות, אך אלה, חשובות ככל שתהיינה, אינן יכולות לקדם את החקלאות לעידן הבא.
השקעות הון ושדרוג טכנולוגי
במידה ויועברו לכך התקציבים הנחוצים ממשרד האוצר, משרד החקלאות ופיתוח הכפר מתכוון להעמיד תוכניות השקעה במחקר וידע חקלאי, השקעות הון ושדרוג טכנולוגי של בתי אריזה ומרכזי עיבוד של תוצרת חקלאית, פיתוח של חקלאות ורטיקלית (אנכית), חקלאות מדייקת וטכנולוגיות חדשניות נוספות, שיגדילו משמעותית את הפריון החקלאי, הכשרת והשבחת קרקע בערבה, בנגב ובצפון, הטמעת תמריצים למעסיקים לקליטת עובדים ישראלים, שיפור תשתיות ביישובי הפריפריה וקידום רפורמה מקיפה בענף הלול שתעביר את הענף ללולי מעוף וחופש.
יחד עם כל ההשקעות הנחוצות הללו, בדרכנו להצעיד את החקלאות הישראלית אל עידן חדש, עלינו לחבר לאתוס אחד את החקלאי-החלוץ, עובד האדמה המוציא לנו מזון טרי מן הארץ ואת אתוס יזם ההיי-טק החדשני עם הפיתוחים הטכנולוגיים פורצי הדרך. כל זה במגמה להבטיח שעתיד המפעל המדיני של העם היהודי בארצו, לא יהיה מנותק מעברו ושצמרתו המאמירה תמשיך לינוק משורשיה.
דור חדש של חקלאים צריך לצמוח כאן, וזה יקרה רק אם יוקרתה של החקלאות תחזור להיות חלק מרכזי כפי שהייתה באתוס המכונן של החברה הישראלית. זו לא תהיה החקלאות של הדורות המייסדים, של טרומפלדור עם הפרד והמחרשה, אבל זו תהיה חקלאות שמבטיחה תוצרת מזון טרי לעם ישראל, שמירה על מדינת ישראל כמוקד עולמי של ידע וטכנולוגיות חקלאיים, ואת הנופים המרהיבים שרק קרקע חקלאית יכולה לספק בכל עונות השנה.
הכותב הוא שר החקלאות ופיתוח הכפר
