העידן שבו נגיע ל-100 שנות חיים מציב יעד חדש בפני רפואת העיניים: לשמור על הראייה גם עשרות שנים לאחר שהטיפול הראשון, כמו למשל ניתוח קטרקט, הסתיים. במערך העיניים של המרכז הרפואי הדסה כבר מתמודדים עם האתגר הזה בכל שלביו, החל ממחקר פורץ דרך שנועד לעצור ניוון רשתית ואף לשפר ראייה שנפגעה, דרך ניתוחים מורכבים לקיבוע עדשות שהושתלו שנים קודם לכן, ועד טיפולים באזור העיניים שמחזירים למטופלים שדה ראייה, תפקוד ומראה שתואם את החיוניות שהם עדיין מרגישים.
המשותף לכל אלה הוא תפיסה רפואית שמביטה הרבה מעבר למחלה הנקודתית. העין ממשיכה להזדקן, הרקמות משתנות, טיפולים מוצלחים דורשים לעיתים תיקון נוסף, ומחלות שבעבר ניתן היה רק להאט את התקדמותן עומדות כיום במוקד מחקרים שמכוונים להתחדשות ולשיקום. בהדסה, היכולת הזאת מתאפשרת בזכות חיבור בין מעבדות מחקר, מומחים מובילים מתחומים שונים, טכנולוגיות מתקדמות וניסיון בטיפול במטופלים מורכבים גם בגילים מופלגים.
המטרה ברורה: לאפשר לאנשים להמשיך לקרוא, לזהות את פני הקרובים להם, לנהוג, לנוע בבטחה ולשמור על עצמאותם לאורך כל השנים שנוספו לחייהם.
ניוון רשתית: מהאטת המחלה אל שיקום הראייה
אחת המחלות שמאפיינות את הגיל המבוגר היא ניוון מקולרי תלוי גיל —AMD (Age Related Macular) Degeneration, זוהי מחלה שמתקדמת באיטיות אך מאיימת באופן ישיר על היכולת לתפקד באופן עצמאי. בסוג היבש שלה מתנוונים תאי האפיתל הפיגמנטרי במרכז הרשתית ובעקבות כך מתנוונים גם קולטני האור מעליהם, והפגיעה מקשה בהדרגה על קריאה, זיהוי פנים ותפקוד יומיומי.
כאשר המחלה מתקדמת בשתי העיניים, היא עלולה לגרום לאובדן משמעותי של הראייה המרכזית. לדברי ד"ר טארק ג'אעוני, רופא בכיר במערך העיניים ומנתח רשתית בהדסה, המחלה יכולה להתחיל כבר בגיל 55-60, וכ-30% מבני 75 ומעלה סובלים ממנה.
ד"ר ג'אעוני מספר על שני מטופלים בני יותר מ-80, שאצלם המחלה הייתה מתקדמת יותר בעין אחת. "טיפלנו דווקא בעין החלשה, וכעבור 5 שנים היא הפכה לעין הטובה. ראינו עיכוב בהתקדמות המחלה ולראשונה אפילו שיפור בראייה. כיום זו העין שמאפשרת להם לתפקד באופן עצמאי בחיי היומיום".
עד היום הצליחו רק להאט את המחלה. מה מאפשר הטיפול שפותח בהדסה?
ד"ר ג'אעוני: "עד היום אין בעולם טיפול טוב שעוצר את המחלה. יש טיפולים מאושרים שמאטים את ההתקדמות בכ-20%, אבל הם דורשים זריקות חודשיות ויש להם סיבוכים, ובסופו של דבר המחלה ממשיכה להתקדם. הטיפול שאנחנו חוקרים פותח בהדסה בידי פרופ' אייל בנין, מנהל יחידת מחלות ניווניות ברשתית, ופרופ' בנימין ראובינוף, חלוץ עולמי בחקר תאי גזע עובריים ומי שהקים את המרכז לחקר התחום בהדסה עין כרם. תאי גזע עברו במעבדה התמיינות לתאי אפיתל פיגמנטרי של הרשתית, שהם התאים שמתנוונים במחלה. לאחר שבדקנו את בטיחותם, השתלנו אותם מתחת לרשתית. המטרה היא לעצור את התקדמות המחלה ולשפר את הראייה".
11 מטופלים עברו עד כה בהדסה את ההשתלה במסגרת המחקר הניסיוני. "בעין שקיבלה את התאים ראינו עיכוב בהתקדמות המחלה בהשוואה לעין השנייה", אומר ד"ר ג'אעוני. "בפעם הראשונה ראינו גם התחדשות של הרקמה, קליטה והישרדות של התאים שהושתלו מתחת לרשתית ותמיכה בתאים האחרים של הרשתית. עד היום לא היה טיפול שיכול לשפר את המצב".
באיזה שלב של המחלה הטיפול עשוי להועיל בעתיד?
ד"ר ג'אעוני: "בתחילת המחקר טיפלנו באנשים שכבר סבלו מירידה משמעותית בראייה, משום שרצינו לבדוק קודם את בטיחות הטיפול. עכשיו, אחרי שראינו שהטיפול בטוח, אנחנו מתחילים לטפל גם באנשים עם חדות ראייה טובה יותר. המטרה היא להגיע למטופל כבר בתחילת המחלה, כשהראייה עדיין טובה, כדי שנוכל למנוע את הירידה, ואצל אנשים שכבר נפגעו לשפר את המצב".
"בעתיד", מוסיף ד"ר ג'אעוני, "רפואת הרשתית תשלב איתור מוקדם, טיפול מוקדם, מניעת התקדמות ושיפור הראייה". תוצאות המחקר הראשונות מעודדות: "זו פעם ראשונה שאנחנו מצליחים גם לעצור את התקדמות המחלה וגם לשפר את הראייה".
כשהעין ממשיכה להזדקן גם אחרי ניתוח הקטרקט
אחד הניתוחים השכיחים הוא ניתוח קטרקט, שנועד להשיב את הראייה באמצעות השתלת עדשה מלאכותית. העדשה הטבעית שהפכה לעכורה מוצאת מהעין, ובמקומה מושתלת עדשה אקרילית שנשארת שקופה לאורך שנים רבות. אלא שהעין, מצידה, ממשיכה להזדקן, ועם העלייה המשמעותית בתוחלת החיים נוצר סיבוך שדורש התערבות נוספת: העדשה עצמה נותרת צלולה, אך היא יוצאת ממקומה, נוטה הצידה ואף נופלת. בשנים האחרונות מגיעים יותר ויותר מטופלים כאלה אל ד"ר איתי לביא, מנהל יחידת ניתוחי מקטע קדמי של העין בהדסה.
"העדשה יושבת בתוך קופסית שמוחזקת באמצעות סיבים עדינים שנקראים זונולות", הוא מתאר. "עם השנים הזונולות נחלשות, ולעיתים מחלות נוספות מחלישות אותן עוד יותר". לדבריו, כשהזונולות כבר אינן מחזיקות את העדשה, היא מאבדת את המרכוז ועלולה ליפול ממקומה, ומי שנופלת לו העדשה אינו רואה. "במצב כזה, אנחנו תופרים את העדשה לגלגל העין באמצעות חומרים ושיטות ייעודיות, וכך מייצרים בעצמנו את מערכת התמיכה שאבדה".
עד לפני מספר שנים ביצע ד"ר לביא ניתוח קיבוע כזה פעם או פעמיים בחודש. כיום הוא מבצע לפחות שניים בשבוע, שינוי שממחיש עד כמה התופעה נעשתה שכיחה ככל שהמטופלים חיים זמן רב יותר לאחר הניתוח הראשון. בנוסף, בהדסה פותחו שיטות שקיצרו את ההליך שנמשך בעבר עד שעה וחצי לניתוח של כ-20 עד 40 דקות.
"ככל שההליך קצר ופשוט יותר", אומר ד"ר לביא, "ומתבצעות פחות מניפולציות בתוך העין, ניתן להפחית טעויות וסיבוכים ולהשיג תוצאות טובות יותר. יש לכך משמעות גדולה במיוחד עבור מטופלים מבוגרים שמתקשים לשכב זמן ממושך על הגב ללא תזוזה". לדבריו, במקרים מסוימים אפשר גם לחשב ולתקן צילינדר ואסטיגמציה כחלק מאותו ניתוח.
יש גיל שבו כבר מאוחר מדי לתקן את הראייה?
ד"ר לביא: "אין דבר כזה מבוגר מדי לניתוח. אנחנו יודעים כמה הראייה חשובה לחיים עצמם, אנשים מבוגרים שרואים פחות טוב נופלים יותר, ושבר של צוואר הירך מעל גיל מסוים עלול להיות גזר דין מוות. בקרב אנשים עם דמנציה או אלצהיימר הבעיה עלולה להיות חמורה עוד יותר, כי לפעמים העדשה נופלת והם לא רואים טוב, אבל הם גם לא יודעים להתלונן".
ד"ר לביא מספר על מטופלת בת 102 שעברה השתלת קרנית, חזרה לראות והמשיכה לראות היטב עד שהלכה לעולמה בגיל 104. "היא לא רק הרוויחה עוד שנתיים", הוא מדגיש, "היא הרוויחה איכות חיים". גם מי שנוטלים מדללי דם או סובלים מבעיות בצוואר ובעמוד השדרה אינם נדחים אוטומטית, והצוות מתאים את התנוחה ואת מהלך הניתוח למגבלותיהם.
"אנחנו יודעים", מדגיש ד"ר לביא, "שבמקרים רבים אנחנו הכתובת האחרונה של המטופלים, הפתרון היחיד שלהם נמצא אצלנו. האחריות הזאת מחייבת את הצוות למצוא דרך לנתח גם כאשר המטופל אינו מסוגל לשכב בתנוחה הרגילה, אינו יכול להפסיק מדללי דם או מתמודד במקביל עם כמה מחלות עיניים".
כחלק מהאתגר, ביחידה לניתוחי מקטע קדמי בהדסה, משלבים במקרים מתאימים, קיבוע עדשה עם השתלת קרנית חלקית וטיפול בגלאוקומה, בקשתית או ברשתית, במהלך אותו ניתוח. כך נחסכים מהמטופל המבוגר ניתוחים נפרדים, אשפוזים חוזרים וכאב מיותר.
אסתטיקה ותפקוד סביב העין
עפעף אינו צונח ביום אחד. הוא יורד בהדרגה, מצמצם אט אט את שדה הראייה, עד שאנחנו מסתגלים לכך ולא מבינים עד כמה התפקוד שלנו משתנה. מי שסובל מצניחת עפעפיים מרים את הגבות, מתאמץ להביט קדימה, אבל ממשיך בשגרה כרגיל. רק לאחר הניתוח, כשהשיפור כמעט מיידי, מתברר כמה מאמץ נדרש קודם כדי לבצע פעולות פשוטות. הפער החד בין ההידרדרות ההדרגתית לבין השינוי המהיר הוא שמעניק לתוצאה את עוצמתה.
ד"ר צבי גור, מנהל יחידת האוקולופלסטיקה בהדסה עין כרם והר הצופים, מטפל במגוון בעיות תפקודיות ואסתטיות סביב העיניים. הטיפולים הניתוחיים כוללים הרמת עפעפיים וגבות, מתיחת עפעפיים ותיקון מנח העפעף, לצד טיפולים שאינם ניתוחיים ובהם הזרקות בוטוקס, חומרי מילוי וביו-סטימולטורים המעודדים יצירת קולגן ורקמת חיבור. באזור העיניים, עם זאת, ההבחנה בין אסתטיקה לתפקוד אינה חדה, ובמקרים רבים אותו טיפול משפיע על שניהם.
מה מביא אנשים בגיל מבוגר לעבור טיפול אסתטי?
ד"ר גור: "יש מי שרוצים להיראות צעירים יותר, אבל זו לא תמיד הגישה הנכונה. בדרך כלל נוצר פער בין איך שאדם נראה לבין איך שהוא מרגיש. אדם בן 70, 80 ואפילו 90 יכול להיראות עייף, עם עפעפיים או גבות צנוחים, בזמן שהוא מרגיש חיוני ומתפקד. המטרה היא לצמצם את הפער ולאפשר לו להרגיש טוב יותר עם עצמו, לא להפוך אותו לבן 30. כשאדם מרגיש טוב יותר ומקבל משוב חיובי מהסביבה, גם התפקוד עולה, מצב הרוח משתפר והקשרים החברתיים מתחזקים".
לעיתים, רק אחרי הטיפול, מתברר עד כמה צניחת העפעף או הגבה השפיעה על התפקוד. מטופלים שהגיעו לניתוח לצרכים אסתטיים, חוזרים ומספרים לד"ר גור שקל להם יותר לנהוג, לקרוא, לכתוב ולצפות בטלוויזיה. פתיחת שדה הראייה מפחיתה את המאמץ שנדרש קודם כדי לראות, והשינוי מורגש לאורך היום כולו.
יש גיל שבו כבר מאוחר מדי לעבור טיפול או ניתוח אסתטי?
ד"ר גור: "אני לא מטפל בגיל, אני מטפל בבן אדם. אם הוא תפקודי, מסוגל לעמוד בניתוח, מרגיש טוב עם עצמו והמניעים שלו הגיוניים, הגיל אינו פקטור. טיפלתי גם באנשים בני 90 ומעלה. בגילים מתקדמים טיפולים שאינם ניתוחיים פחות יעילים, משום שחידוש הרקמות פוחת, ולכן קיימת לעיתים נטייה גדולה יותר לטיפול ניתוחי, שמעניק תוצאה ברורה ומהירה יותר. זה לא אומר שכל אחד צריך לעבור ניתוח, ההחלטה מתקבלת לפי האדם ולא לפי גילו".
"הטכנולוגיה כל הזמן ממשיכה לצעוד קדימה, הלייזרים נעשים מדויקים יותר, וביו-סטימולטורים מעודדים יצירת קולגן ורקמת חיבור. בכל שנה נכנס לשוק מוצר חדש, יעיל יותר ועם פחות תופעות לוואי". לדבריו, הניתוחים עצמם הם הליכים שקיימים עשרות שנים, וההתפתחות מתרחשת בעיקר בטכניקות. "הכיוון היום הוא להיות כמה שפחות אגרסיביים. היקף הניתוחים הגדולים והמורכבים יורד, ההתערבויות נעשות מינימליות יותר, ואנחנו שומרים על תוצאה טבעית".
במרכז הרפואי הדסה, גם מי שמגיע לטיפול אסתטי, עובר הערכה רפואית ופונקציונלית של העין. לצד המראה נבדקים גם שדה הראייה ותפקוד העין, והבחירה בטיפול מתקבלת על סמך התמונה הרפואית המלאה.
"היתרון הגדול של בית חולים אוניברסיטאי הוא שקיימת הסתכלות מדעית על הרפואה האסתטית", אומר ד"ר גור. השאיפה היא להתערבות מדויקת ומצומצמת ששומרת על זהותו ועל מראהו הטבעי של המטופל: "לא לשנות את הבן אדם, רק לתת לו את הגרסה המשופרת שלו – ובכל גיל".
בשיתוף המרכז הרפואי הדסה
