במשך רוב ההיסטוריה האנושית, הזקנה הייתה פרק קצר יחסית. אדם שהגיע לגיל 80 נחשב לחריג סטטיסטי, ומי שחצה את גיל 90 היה מושא לסיפורי משפחה. כיום, המציאות השתנתה מן היסוד. תוחלת החיים בישראל עומדת על כ-83.8 שנים, מהגבוהות בעולם, והטיפול בבני 80 ו-90 הפך לחלק שגרתי מעבודתו של כל רופא. אם קצב ההתקדמות ברפואה המונעת, בגנטיקה, באבחון המוקדם ובטכנולוגיות ההתערבות יימשך, ייתכן שבעוד דור בלבד תוחלת החיים הממוצעת תתקרב ל-100 שנים.
שאלת החיים
אלא שהארכת החיים אינה רק הישג רפואי, היא מהפכה חברתית. השאלה כבר אינה כמה שנים נוסיף לחיים, אלא איזה חיים יהיו בשנים שנוסיף.
הרפואה של המאה העשרים התמקדה בעיקר בהצלת חיים. אנטיביוטיקה, חיסונים, ניתוחים, צנתורים וטיפולים רפואיים מגוונים הפכו מחלות קטלניות למחלות כרוניות או בנות טיפול. הצלחתה הגדולה של הרפואה יצרה אוכלוסייה חדשה: אנשים שחיים שנים רבות לאחר אירועי לב, שבץ, סרטן או אי-ספיקת כליות, לעיתים עם מספר מחלות כרוניות במקביל, אך גם עם רצון עז להמשיך לחיות חיים מלאים.
זהו האתגר הגדול של רפואת "קשישים פלוס": לא עוד טיפול ב"זקנים", אלא טיפול באנשים הנמצאים בעשור התשיעי והעשירי לחייהם, שמצבם הבריאותי מגוון בהרבה מכפי שהגיל הכרונולוגי מרמז. בן 92 עשוי לצעוד חמישה קילומטרים ביום, בעוד שאדם בן 75 עלול להיות שברירי ותלוי לחלוטין בזולת. הגיל, לבדו, חדל להיות מדד מספק. המשמעות עבור הרפואה היא דרמטית.
במשך שנים רבות נשענה הרפואה על מחקרים שבוצעו בעיקר באנשים צעירים יחסית. דווקא האוכלוסייה הצורכת את מרבית שירותי הבריאות, בני ה-80 וה-90, הייתה מיוצגת בחסר בניסויים קליניים. כתוצאה מכך, רופאים נדרשו לא פעם לקבל החלטות טיפוליות על בסיס ראיות שאינן מותאמות לאוכלוסייה המבוגרת ביותר.
בעתיד יהיה צורך ברפואה מותאמת-גיל במובן הרחב ביותר: לא רק התאמת מינוני תרופות, אלא בחינת מטרות הטיפול עצמן. האם נכון לבצע ניתוח מורכב באדם בן 95? האם יש טעם בטיפול אונקולוגי אגרסיבי? האם יש מקום להשתיל מסתם, קוצב או מפרק מלאכותי בגיל מאוד מבוגר? התשובה לא תהיה "כן" או "לא" על בסיס הגיל, אלא תיגזר מהתפקוד, מהעדפות המטופל, מאיכות החיים הצפויה ומהסיכוי האמיתי להפיק תועלת מהטיפול.
התוספת בעלת הערך
במובן זה, רפואת העתיד תהיה פחות פטרנליסטית ויותר שותפות. הרופא לא רק יתלבט בשאלה "מה אפשר לעשות?", אלא גם "מה חשוב למטופל?". עבור חלק מהאנשים, הארכת חיים בכל מחיר היא מטרה עליונה; אחרים יעדיפו פחות התערבויות, גישה שמרנית ומתן העדפה לעצמאות תפקודית, שימור ניידות ו/או היכולת להמשיך לחיות בביתם. הצלחת הטיפול לא תימדד רק במספר השנים שנוספו, אלא במספר השנים שחיו במלואן ובאיכותן.
אך השינוי אינו נעצר בין כותלי בית החולים. חברה שבה רבע מן האוכלוסייה יהיה מעל גיל 65, וחלק גדל והולך יחצה את גיל 85, תידרש להגדיר מחדש מושגים בסיסיים כמו עבודה, פרישה, דיור ומשפחה. גיל הפרישה שנקבע בעידן שבו אנשים חיו עד שנות ה-70 לחייהם אינו בהכרח מתאים לעידן שבו רבים חיים עד מאה. ייתכן שנראה קריירות ארוכות יותר, הסבות מקצוע בגיל 70 ולימודים אקדמיים גם בעשור השמיני לחיים.
גם המשפחה תשתנה. ילדים בני 60 יטפלו בהורים בני 90, ובמקביל יסייעו לנכדים צעירים. ארבעה ואף חמישה דורות יחיו במקביל. מערכת היחסים הבין-דורית תהפוך מורכבת יותר, אך גם עשירה ומגוונת יותר. הארכת החיים אינה מוסיפה רק שנים; היא מוסיפה מערכות יחסים, זיכרונות ואחריות.
מן הצד השני, אסור להתעלם מן המחיר. מערכת הבריאות תידרש להתמודד עם עומס הולך וגדל של מחלות כרוניות, שבריריות, ירידה קוגניטיבית ודמנציה. ההוצאה הלאומית לבריאות צפויה לעלות, והמחסור ברופאים, באחיות, במטפלים וברופאים מומחים בגריאטריה עלול להפוך לאחת מנקודות התורפה המרכזיות של המערכת. אם לא נשנה את סדרי העדיפויות כבר היום, נמצא את עצמנו מצליחים להאריך חיים, אך מתקשים להעניק להם את האיכות הנדרשת.
כל מניעה לטובה
בהקשר לכך, השקעה חשובה ביותר אינה בהכרח רק בעוד רובוט ניתוחי או בעוד תרופה ביולוגית, אלא גם ובעיקר במניעה. פעילות גופנית, תזונה נכונה, מניעת עישון, איזון מחלות כרוניות, חיסונים, שמירה על קשרים חברתיים ומשפחתיים ושימור יכולת קוגניטיבית, כל אלה הם טיפולים אפקטיביים ביותר לעשורים האחרונים של החיים.
ייתכן שהמהפכה הגדולה ביותר אינה הארכת החיים עצמה, אלא שינוי היחס לזקנה. במקום לראות בה תקופה של דעיכה בלתי נמנעת, נתחיל להתייחס אליה כאל שלב חיים נוסף, עם מטרות, שאיפות, תרומה ומשמעות. כשם שילדות, בגרות והורות השתנו לאורך ההיסטוריה, כך גם הזקנה משתנה לנגד עינינו.
הרפואה הצליחה להוסיף שנים לחיי האדם. כעת מוטלת עליה, ועל החברה כולה, המשימה הקשה יותר: להבטיח שהשנים האלה יהיו שנים של עצמאות, כבוד, בחירה ומשמעות. אם אכן נגיע בעתיד הקרוב לתוחלת חיים המתקרבת ל-100 שנים, השאלה החשובה ביותר כבר לא תהיה כמה זמן נחיה, אלא כיצד נוכל לשפר משמעותית את שליש החיים האחרון שלנו.
פרופ' רן קורנובסקי הוא מנהל מערך הקרדיולוגיה ע"ש הסופר עמוס עוז, מרכז רפואי רבין, בתי החולים בילינסון והשרון, פ"ת, שרותי בריאות כללית, והפקולטה לרפואה ע"ש גריי, אוניברסיטת תל אביב
