עד לפני 2-3 עשורים, המסלול של חיינו נראה ליניארי, צפוי וברור: ילדות, תקופת למידה אקדמית או מקצועית, עשורים ארוכים של עבודה ופיתוח קריירה, בניית משפחה, ואז – פרישה לפנסיה. תקופת הפרישה, שזכתה לכינוי "הגיל השלישי", נתפסה לרוב כאפילוג קצר, תקופה של נסיגה טבעית, צמצום הפעילות, והמתנה פסיבית לבלתי נמנע. אך העולם השתנה ללא היכר. בזכות קפיצות הדרך העצומות ברפואה ובטכנולוגיה, אדם שפורש כיום לגמלאות צפוי, לחיות עוד 20 ואפילו 30 שנים.
בישראל, שבה תוחלת החיים היא מהגבוהות בעולם, במיוחד בקרב מדינות ה-OECD, המשמעות הדרמטית של הנתון הזה היא שפרק החיים שלאחר הפרישה כבר אינו סוף פסוק. מדובר במערכה חדשה ושלמה של חיים, ארוכה כמעט כמו תקופת הקריירה כולה. מערכה שדורשת תכנון מוקפד, תשתיות מותאמות, ובעיקר, הבנה מחקרית מעמיקה של איך לחיות אותה נכון. על רקע המציאות הדמוגרפית הזו, השיקה לאחרונה רשת מגדלי הים התיכון את "מכון המחקר הראשון מסוגו בישראל למדעי הגיל החדש", בשיתוף ייחודי עם המרכז הרפואי שיבא והמרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט.
המטרה המוצהרת של המכון היא להסיט את הזרקור הציבורי והמחקרי. במקום להמשיך ולהתמקד רק בשאלה איך להאריך את תוחלת החיים (השדה שבו הרפואה המודרנית כבר רושמת הצלחות אדירות), המכון מבקש להתחיל ולשאול איך להפוך את השנים הנוספות הללו לטובות, איכותיות, עצמאיות ומלאות משמעות.
מדידות טובות
אחד המהלכים המרכזיים של המכון החדש, ביחד עם ד"ר יוחאי שביט, ראש תחום מחקר Longevity באוניברסיטת סטנפורד היוקרתית הוא פיתוח "מדד הגיל החדש". המדד הלאומי הזה נועד לבחון מדי שנה את מוכנוּת האדם, הקהילה והמדינה לחיים שלאחר הפרישה.
"לצד ההיבט הבריאותי והחברתי, להזדקנות האוכלוסייה יש גם משמעות כלכלית והשלכות על המדיניות הציבורית", מסביר ד"ר שביט. "על רקע התרעות חוזרות בדוחות ציבוריים ובדיוני הכנסת בנוגע לאיתנותו האקטוארית של הביטוח הלאומי ולהיערכות המדינה להזדקנות האוכלוסייה, גובר הצורך בכלים מחקריים שיאפשרו למדוד לא רק תוחלת חיים. אנחנו צריכים למדוד עצמאות, תפקוד, מניעה, רמות של בדידות לעומת קשרים חברתיים, תחושת משמעות ומוכנות קהילתית. מדד הגיל החדש נועד בדיוק לשם כך: לייצר תשתית נתונים מוצקה שתסייע לנו לזהות פערים, להבין מגמות עומק, להשקיע במניעה נכונה, ולבסס מדיניות ציבורית על מחקר ועל יישום בשטח".
הנדל"ן בשירות האדם
אך השאלה המתבקשת היא מדוע שחברה עסקית פרטית, רשת דיור מוגן, המחזיקה כיום 8 בתים פעילים ונמצאת בתנופת הקמה של 4 פרויקטים גדולים נוספים תשקיע משאבים כה רבים, זמן יקר ואנרגיות ניהוליות במחקר אקדמי ורפואי טהור?
עו"ד עומר ברקין, המכהן כסמנכ"ל הפיתוח העסקי בקבוצת מגדלי הים התיכון ומי שמוביל מטעמה את יוזמת מכון המחקר, מסביר את הרציונל העסקי והערכי: "בהחלט לא טריוויאלי שגוף עסקי ישקיע במחקר, אבל הבנו מזמן שאי אפשר להתייחס למבוגרים כאל מקשה הומוגנית אחת. אין דין אדם בן 67 שזה עתה פורש לפנסיה ואולי גם מחפש קריירה שנייה, כדין אדם בן 100 שצרכיו שונים לחלוטין. יש לנו ברשת קרוב ל-2,500 דיירים, ורבים מהם, שכבר נושקים לגיל 100 או חוצים אותו, מפגינים רמות עצמאות וחיוניות מדהימות. כדי לתת להם את השירות הטוב ביותר ולוודא שהשנים האלו אינן שנות הישרדות אלא שנות פריחה, אנחנו חייבים ליישם תפיסות עולם מתקדמות. והתפיסות האלו לא מסתכמות בחיפוש פשוט ב-ChatGPT או ב-Google, הן נולדות מעבודת עומק מחקרית שיטתית, שמערבת את המומחים המובילים ביותר בארץ ובעולם".
התובנות של מכון המחקר לא נשארות רק במגדל השן האקדמי, אלא מיושמות הלכה למעשה בבנייה, באדריכלות ובתכנון של בתי הדיור המוגן החדשים של הרשת. "צריך לזכור שנדל"ן בא לשרת בני אדם ולא להפך", אומר עו"ד ברקין. "אנחנו לוקחים את התיאוריה והמחקר ומתרגמים אותם לפרקטיקה יומיומית בשטח: כיצד החללים הפיזיים בתוך הבית ישפיעו על התנועה הטבעית של הדיירים? איך מעודדים הליכה? איך בית הקפה שלנו יעוצב ויציע תפריט שיקדם תזונה עתירת חלבון שבונה שריר, במקום פחמימות ריקות שמובילות לדעיכה? אנחנו לא מתכננים את הבתים שלנו רק לפי מה שנראה טוב בברושור השיווקי או לפי מה שהיה מקובל עד היום, אלא בעיקר לפי מה שהמחקר מוכיח שמשפר את איכות החיים והתפקוד".
עבור עו"ד ברקין, המושגים "בית אבות" או "בית לגיל השלישי" הם כבר מושגים ארכאיים שזקוקים לעדכון גרסה דחוף. "כשיש תוספת של 20 או 30 שנות חיים, בית הוא לא רק קורת גג, מחסה או מקלט מוגן. מגורים למבוגרים לא יכולים להיבנות רק סביב הרעיון של 'להגן' על הדייר. לשכן אנשים מבוגרים במתחמים מוגנים מאחורי חומות גבוהות ועם 'כיפת ברזל' מטאפורית מעל הראש רק כדי לשמור עליהם בחיים, זה פשוט לא עובד ובעיקר לא מכבד את האדם. בית חייב להיות פלטפורמה אקטיבית לצמיחה, ללמידה מתמדת ולסקרנות. המבוגרים של ימינו הם לא העבר שלנו, הם לחלוטין העתיד".
כוחה הפיזיולוגי של המשמעות
חלק מרכזי ומרתק מפעילות מכון המחקר החדש מתמקד בהיבט הנפשי-קיומי של ההזדקנות. מדובר בתחום שזוכה בעשור האחרון להכרה מדעית ורפואית כגורם מכריע בתוחלת החיים. פרופ' פנינית רוסו-נצר, ממכללת אחוה ואוניברסיטת תל אביב, מומחית בעלת שם עולמי לתחומי המשמעות, החוסן וההתפתחות המיטבית במעגל החיים, משמשת כחוקרת מובילה במכון ומלווה אותו בהקשר החיוני הזה.
"הוספת שנים לחיים אינה מבטיחה בשום צורה הוספת חיים לשנים", קובעת פרופ' רוסו-נצר. "האתגר האמיתי של העידן שלנו הוא לא רק אתגר רפואי או כלכלי, אלא אתגר קיומי ממשי. צריך להבין שאדם מבוגר לא יתמיד בפעילות גופנית שוחקת או בתזונה נכונה, רק כי הרופא או הילדים אמרו לו שזה חשוב. הוא יבחר בהתנהגויות בריאות וישמור על עצמו אך ורק כשיש לו תשובה אישית ברורה לשאלה 'בשביל מה?'. בשביל מה לקום בבוקר? בשביל מה להתאמץ? בשביל מה להיות חלק מהקהילה?".
לדברי פרופ' רוסו-נצר, מחקרים מהעשורים האחרונים מוכיחים בצורה חד-משמעית כי לאנשים עם תחושת משמעות גבוהה יש סיכוי נמוך משמעותית לתמותה מוקדמת. הם חווים פחות אירועי לב ומחלות כלי דם, ויש אצלם ירידה דרמטית בסיכון לדעיכה קוגניטיבית, כולל דמנציה ואלצהיימר.
הבעיה, לדבריה, היא שהפרישה לפנסיה מהווה פעמים רבות נקודת שבר קריטית וטריגר למשבר משמעות חריף. "הזהות שלנו נבנית לאורך עשרות שנים כמעט בלעדית דרך התפקידים שאנחנו ממלאים: אני מנהל בכיר, אני רופא, אני הורה במשרה מלאה", מסבירה פרופ' רוסו-נצר. "ופתאום, לעיתים ביום אחד, העבודה מסתיימת, הילדים עוזבים את הבית ומקימים משפחות משלהם, ונוצר חלל עצום. הפרישה אינה רק אירוע פיננסי שבו מפסיקים לקבל משכורת. העבודה נתנה לנו זהות, היא סיפקה הכרה, קשרים חברתיים, תחושת מסוגלות ואת הידיעה שמישהו זקוק לנו. כשאדם פורש, הוא מגלה שביום אחד היום שלו פתוח וגמיש לחלוטין, והריק הקיומי הזה יכול להיות מפחיד מאוד".
הפתרון, לדבריה, לא טמון בניסיון נואש לשחזר במדויק את העבר, אלא במה שהיא מכנה "מציאת מפות משמעות חדשות" וביצוע "עדכון גרסה" פנימי לערכים המובילים שלנו. "מי שהיה מורה לאורך שנים וערך הלמידה והעברת הידע היה מרכז חייו, אולי עכשיו יוכל לבטא אותו דרך עזרה פרטנית לנכדים או התנדבות כמנטור בבית ספר. אם ערך המשפחתיות התבטא אצל מישהו באירוח סעודות ענק ל-30 איש, וכעת היכולת הפיזית או התקציב השתנו, אולי יוכל להעביר את המסורת ואת תחושת הביחד דרך יצירת ספר מתכונים משפחתי או קיום טקס קטן ואינטימי. החוכמה היא לא לשאול: 'מה אני כבר לא יכול לעשות בגילי', אלא לשאול: 'איזה ערך היה יקר לי ואיך אני יכול לבטא אותו כעת בדרך חדשה ומותאמת'".
פרופ' רוסו-נצר מצביעה על "סקירת חיים" (Life Review) ככלי משמעותי בגיל המבוגר. "לעזור לאנשים לחבר נקודות מתוך העבר שלהם, לזהות מעגלים, קשרים וערכים חוזרים. מחקרים מראים שהתערבויות כאלה יכולות להפחית תסמיני דיכאון, לעזור לאנשים לזהות מטרות שעוד חשובות להם ולייצר השארת חותם בין-דורית".
לפי פרופ' רוסו-נצר, שלושת העוגנים המרכזיים שמנבאים איכות חיים טובה בגיל המבוגר, הרבה יותר מכל תרופה או התערבות רפואית הם: אוטונומיה – היכולת הקריטית להמשיך לבחור ולהחליט על חיי גם בגבולות המגבלה הפיזית או המחלה; קשרים אנושיים משמעותיים – התחושה שרואים אותי באמת ושאני עדיין חשוב למישהו, ותחושת משמעות ותכלית יומיומית. "גם הטכנולוגיה, שנכנסת חזק לחיינו, צריכה להיבחן דרך הפריזמה הזו", היא מדגישה. "הטכנולוגיה הטובה היא לא זו שעושה דברים במקום האדם ומנוונת אותו, אלא זו שמרחיבה את אפשרויות הבחירה שלו, שומרת על האוטונומיה ומחזקת את הקשר האנושי ולא משמשת לו תחליף זול או כלי שמבודד אותו".
מהפכת התנועה
לצד הרווחה הנפשית הקריטית, העצמאות בגיל המבוגר תלויה באופן מוחלט ביכולות הפיזיות. כאן נכנס לתמונה שיתוף הפעולה עם המרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט. פרופ' אילת דונסקי, ראש בית הספר למדעי הספורט והתנועה וראש המגמה לפעילות גופנית ובריאות בגיל המבוגר, מובילה את הזרוע התנועתית והפיזיולוגית במכון המחקר.
"כשאנחנו מדברים על איכות חיים כפי שרואים אותה בגיל המבוגר, הדבר הראשון, העליון והבסיסי ביותר הוא היכולת של אדם להיות עצמאי – לקום מהמיטה וללכת לשירותים בכוחות עצמו מבלי להיות תלוי באיש", אומרת פרופ' דונסקי. "כדי שזה יקרה ויישמר, פעילות גופנית מותאמת היא ממש בגדר תרופה טבעית חיונית. אגב, הציבור נוטה לחשוב שההזדקנות מתחילה בגיל 60, אבל כדאי לדעת שהשינויים במערכות התנועה של הגוף והירידה הפיזיולוגית מתחילים כבר בגילי 30-25. לכן, לעולם לא מוקדם מדי להתחיל להתאמן, ומנגד, ואת זה חשוב להדגיש למבוגרים, אף פעם גם לא מאוחר מדי. מערכת העצבים והשרירים האנושית מסוגלת ללמוד, להשתפר ולהסתגל בכל גיל".
במסגרת עבודת המכון, נערכים בימים אלו סקרי בסיס מקיפים, המוגדרים כ"צ'ק-אפ" גופני, בקרב הדיירים של מגדלי הים התיכון שמסכימים להשתתף. הדיירים עוברים סדרה של מבדקי יכולת תפקודית הבוחנים יציבות, כוח מתפרץ, גמישות ויכולת אירובית, לצד בדיקות מדדים רפואיים קפדניות המבוצעות על ידי מומחי בית החולים שיבא. בהמשך, המכון יבצע מחקרי התערבות ארוכי טווח לבחינת ההשפעה של תוכניות אימון ייחודיות על איכות החיים.
פרופ' דונסקי חושפת את אחת המגמות החשובות ביותר כיום במחקר הפיזיולוגי של הגיל המבוגר: המעבר מהתמקדות בהליכה להדגשת חשיבותם של אימוני הכוח (התנגדות). "בעבר, רופאים ומומחים חשבו שמספיק שאדם מבוגר פשוט ייצא להליכה של חצי שעה ביום, וזה ייתן מענה להכל. היום אנחנו יודעים בוודאות מחקרית שזה ממש לא מספיק. הירידה תלוית-הגיל במסת השריר, המכונה 'סרקופניה', פוגעת קשות בתפקוד היומיומי. אדם שלא עובד בצורה יזומה על כוח השריר שלו, ימצא את עצמו מהר מאוד מתקשה פשוט לקום מהכיסא, שזה, כאמור, הבסיס לעצמאות. ולכן, היום זו פשוט חובה לשלב בתוכנית האימונים תרגילי התנגדות, וזה לא חייב להיות בחדר כושר מפואר. אפשר לעשות זאת אפילו בסלון הבית על ידי הרמת בקבוקי מים קטנים. מרכיב קריטי ונוסף באימונים של הגיל החדש הוא אימוני יציבות (שיווי משקל), שנועדו למנוע נפילות. אנחנו יודעים שנפילה קטנה בגיל מבוגר היא הרבה פעמים הגורם המרכזי לאשפוזים ארוכים, הידרדרות מהירה ואובדן מוחלט של עצמאות".
אלא שהאימונים הגופניים תורמים לא רק לשרירים ולשלד. פרופ' דונסקי מצביעה על קשר ישיר בין תנועה למוח: "כשאנחנו עובדים על מרכיבי הכושר ומשפרים תפקודים, אנחנו רואים גם שיפור משמעותי בתפקודים קוגניטיביים. האדם צלול יותר, קשוב יותר, ויש לו יכולת למידה גבוהה יותר. אלו מרכיבים שמעודדים אותנו להמשיך להמליץ על התמדה בפעילות גופנית".
הסוד הגדול, מסכימות פרופ' דונסקי ופרופ' רוסו-נצר, הוא למצוא את ההנאה ואת השגרה, ולא לכפות פעילות שנואה רק בשם הבריאות. "הדבר יכול להיות אימון כושר אישי, שחייה בבריכה, או אפילו חוג לריקודי עם שמשלב באופן מושלם פעילות אירובית, קואורדינציה אדירה, קשר חברתי ומוזיקה", מסכמת פרופ' דונסקי. "ברגע שהפעילות הופכת לחלק מהשגרה השבועית ולמשהו שמצפים לו, בדומה לאותה תחושת משמעות קיומית בחיים, המבוגרים של ימינו מוכיחים שוב ושוב שמערכת העצבים שלהם יכולה להסתגל, ללמוד דברים חדשים, ולחיות חיים מלאים, בריאים ופעילים הרבה יותר ממה שהיה מקובל לחשוב אי פעם בעבר".
מכון המחקר למדעי הגיל החדש יוצא כעת לדרך ארוכה, עם מטרה ברורה ושאפתנית: לשנות מהיסוד את הנרטיב הציבורי בישראל כלפי אוכלוסיית המבוגרים. במקום להביט על הזדקנות דרך הפריזמה הצרה, המאיימת והשלילית של חולי, עלויות כלכליות כבדות למשק ודעיכה בלתי נמנעת, המכון שואף לייצר מציאות שבה החברה משכילה ליהנות מחוכמת המבוגרים, משלבת אותם באקטיביות בקהילה, ומעניקה להם את התשתיות הפיזיות והנפשיות הדרושות כדי שימשיכו לפרוח, ליזום ולתרום גם בגיל 90 ו-100.
בשיתוף מכון המחקר למדעי הגיל החדש
