פגשתי את פרופ' עדה יונת במסגרת כנס שנערך במכון ויצמן לכבוד יום ההולדת ה-90 של פרופ' לסלי לייזרוביץ, חתן פרס וולף בכימיה. עדה, החוגגת השנה את יום הולדתה ה-85, היא סקרנית נצחית, כפי שהייתה בילדותה, חדה כתער, שופעת חוש הומור ובעלת זיכרון מעורר קנאה. בריאיון עימה היא פורשת בפני בהרחבה את קורות חייה, שהובילו אותה משכונת מאה שערים בירושלים המנדטורית לאולם הקונצרטים של שטוקהולם, שם העניק לה מלך שבדיה את פרס נובל לכימיה.
המגזין הזה עוסק ביזמות ובלקיחת סיכונים. ברצוני לספר לך על שיחה שהייתה לי פעם עם ג'ורג' וויטסיידס (פרופסור לכימיה מאוניברסיטת הרווארד, שהיה אז הכימאי המצוטט ביותר בעולם). ג'ורג' טען שהסיוט הגדול ביותר שמדען עלול לחוות, הוא להתעורר בגיל 45 ולהיווכח שהוא עדיין עובד על נושא הדוקטורט שלו...".
"מה ענית לו?"
"עניתי לו שמדענים רבים מעדיפים להימנע מסיכונים ולכן ממשיכים לעבוד בתחום הנוחות שלהם. הם כבר מקובלים בקהילה, מכירים את כל המדענים החשובים בתחום, מוזמנים לכנסים, המאמרים שלהם מתקבלים בקלות לפרסום וכך גם מענקי המחקר. ג'ורג' ענה מייד כי איננו מסכים מכיוון שהאדם חובב סיכונים מטבעו – בנהיגה, באתרי סקי וגם בהחלטה להינשא לאדם אחר. השבתי שכוונתי לסיכונים אמיתיים, כמו למשל, לזחול בשדה מוקשים ולחתוך גדרות תיל תחת אש. כמי שלא חי בישראל, חוויות כאלו לא היו מנת חלקו, אבל הוא שאל מייד מהי החוויה המקבילה בעולם המדעי-אקדמי. תשובתי הייתה קצרה: פרופ' עדה יונת. ג'ורג' חשב מעט לפני שענה: 'לא הייתי ממליץ לאף אחד מהסטודנטים שלי לקחת סיכונים כמו עדה'. כל זה מוביל אותי לשאלה: איך התפתחה הסקרנות הבלתי רגילה שלך והנטייה לקחת סיכונים? מה הביא אותך לעסוק במדע?
"מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי סקרנית ולקחתי סיכונים, לפעמים שילמתי עליהם מחיר יקר. בתקופת הילדות המוקדמת שלי גרנו בירושלים, בסמוך לשכונת מאה שערים. גרנו שלוש משפחות בדירת ארבעה חדרים בקומה השנייה, היה צפוף מאד בבית ורוב הזמן ביצעתי את הניסויים שלי בפינת המרפסת. בגיל חמש רציתי למדוד את המרחק מהרצפה לתקרה, גיבבתי במרפסת את כל הרהיטים שיכולתי להזיז, אבל לא הגעתי לתקרה, כי טיפסתי על ערמת הרהיטים שהתמוטטה ונפלתי לחצר. שברתי כתף ויד, ועברתי חצי שנה של ייסורים בגבס וטיפולים רפואיים מסובכים, כולל שבירה מחדש, עד שהחלמתי.
"בגיל שבע ניסיתי לבדוק את מהירות הדיפוזיה של נוזלים דרך חוטי צמר. הנחתי במרפסת שתי כוסות, אחת עם מים ושנייה עם נפט. הכנסתי לתוכן חוטי צמר שהובילו לכוסות ריקות. אבל גם הניסוי הזה נכשל. אבי יצא למרפסת לעשן והניסוי הסתיים בשריפה קטנה.
"מאוחר יותר, כאשר הייתי כבר חוקרת צעירה במכון ויצמן, החלטתי לנסוע לחוף הים בשבת בבוקר, באופניים, לבדי וללא קסדה. לא שמתי לב לבור בכביש, והסיפור הסתיים בזעזוע מוח קשה, אובדן הכרה ופגיעה רב מערכתית, שחייבה מספר ניתוחים בכל הגוף וטיפולים שנמשכו חצי שנה. התוכניות המדעיות שלי נדחו, כולל הנסיעה הקריטית להתחלת הניסויים על מבנה הריבוזומים במכון מקס פלאנק בברלין.
"מעל לכל עומדת ההתעקשות שלי לגבש את הריבוזום בשנות ה-70' של המאה הקודמת, בתקופה שאפילו גיבוש חלבונים קטנים היה אתגר לא פשוט. בתחילת דרכי כחוקרת זוטרה ללא קביעות, זה היה סיכון מטורף לחלוטין. עדיין לא היה ציוד מתאים במכון ויצמן וכולם אמרו לי שתור הקריסטלוגרפיה של חומרים ביולוגיים עדיין לא הגיע. זאת הייתה גם דעתו של גרהרד שמידט, מי שהיה מנהל מכון ויצמן למדע עד לסוף שנות ה-60' של אותה מאה וחלוץ המחקר בקריסטלוגרפיה בישראל. לא פלא שמכון ויצמן החליט לפטר אותי באותה תקופה".
ובעניין הסקרנות.
"בעניין הסקרנות, נראה לי שהקרדיט מגיע לגננת שלי, ואולי מעט גם להורים שלי. הם לא היו מאוד דתיים, למרות שגרנו בסביבה דתית. בצעירותו אבא היה רב, אבל בתקופת הילדות שלי לא עסק ברבנות והעדיף להיות חלוץ ולסלול כבישים בעמק הירדן. הוא סבל מאבנים בכליות וכל שנה עבר ניתוחים להוצאת האבנים. הרופא המליץ לו לעבור לירושלים בהנחה שכך יוקל לו. הוא נפטר בגיל צעיר, כאשר אני הייתי בת 11, ואחותי הצעירה הייתה בת שנתיים וחצי. אמא הייתה עקרת בית קלאסית.
"הגננת אמרה להורי שאני סקרנית מאד וחבל לשלוח אותי לבית ספר לבנות דתיות בשכונה, שם לא אלמד כלום חוץ מבישול ותפירה, ומגיע לי משהו טוב יותר. ההורים הסבירו שבתי הספר הכלליים ממוקמים רחוק ודורשים נסיעה והחלפת אוטובוסים, ועל כן מסוכן לשלוח אותי לבית ספר מחוץ לשכונה. אבל הגננת התעקשה והחליטה לפתוח עבורי כיתה א' בתוך הגן, ואני עדיין שומרת את תעודת הסיום של כיתה א' בגן. אחר כך היא שכנעה את ההורים לשלוח אותי לבית הספר בבית הכרם. היא לקחה אותי לבית הספר והכירה לי את המנהל, דוד בנבנישתי, שבדק את ידיעותיי והכניס אותי ישר לכיתה ב'. המורה הייתה זמרת האופרה רמה סמסונוב, והיא גילתה ילד אחר מוכשר בכיתה, בשם יהורם גאון. בכלל, זהו עולם קטן. הנכדה של הגננת היא העיתונאית ומגישת הטלוויזיה, דנה וייס".
המשרה כעוזרת למורה בשיעורי מתמטיקה
האם סיימת את הלימודים בירושלים?
"לא. אבי נפטר כשהייתי בכיתה ה' ואמי החזיקה מעמד עד הגיעי לכתה ז' ואז עברנו לתל אביב כדי לגור סמוך לקרובי משפחתה של אמי. השלמתי את החינוך היסודי בבית הספר 'לדוגמא'. אמא מצאה משרה ממשלתית בשכר נמוך שלא הספיק למחייתנו כולל שכר הדירה. נאלצתי להשלים את ההכנסה בעבודות שונות. משעה חמש בבוקר היו באים אליי תלמידים לשיעורים פרטיים, ואחרי הצהרים הייתי מנקה דירות בסביבה ומביאה קרח לבתים מבית החרושת לקרח.
"מכיוון שהיו לי הציונים הכי טובים בכיתה בכל המקצועות, הודיעו לאמא שלי שאני יכולה לבחור כל בית ספר תיכון שארצה בו. היא ביררה ורשמה אותי לבית הספר עירוני א', אבל חלומי היה ללמוד בבית הספר 'תיכון חדש'. ידעתי שאין לי סיכוי, כי זה היה בית ספר פרטי שאיננו מתוקצב על ידי העירייה ושכר הלימוד שם היה מעבר ליכולות שלנו. באורח פלא, ביום האחרון של החופש הגדול, בדרכי הביתה מהעבודה, פגשתי ברחוב את המורה שלי מבית הספר היסודי, מאיר ויניצקי. הוא שאל בשפה מליצית, 'מדוע פנייך עגומות?' הסברתי לו שאני רוצה ללמוד ב'תיכון חדש', אבל אינני יכולה. הוא לקח אותי מייד לפגישה עם טוני הלה, המנהלת האגדית של התיכון.
טוני וגם המורים למתמטיקה ולתנ"ך בחנו אותי במשך שלוש שעות. כשטוני הודיעה לי שהתקבלתי, אמרתי לה שלא אוכל לשלם את שכר לימוד. טוני השיבה שהיא מצאה דרך לפטור אותי משכר לימוד. אמרתי שאני חייבת לעבוד אחרי הצהריים ומקומות העבודה רחוקים מבית הספר. היא הודיעה לי שאעבוד בבית הספר ונתנה לי לנהל את הספרייה וחדר העיון, במשכורת, וכן להיות חונכת אחראית על לימודיהן והתקדמותן של שלוש תלמידות, עולות חדשות מבולגריה. המורה למתמטיקה היה צביקטן, שנקרא כך מכיוון שהיה נמוך קומה, והמורה לכימיה היה זאב קרפ".
נראה לי שרוב המורים שלך לימדו גם אותי, כי גם אני למדתי ב"תיכון חדש", שמונה מחזורים אחריך. בזכותו של זאב קרפ בחרתי להיות כימאי. האם המשכת לעבוד גם מחוץ לבית הספר?
"המשכתי להתפרנס משיעורים פרטיים ומעבודות ניקיון ועזרה כל הזמן. בסיום כתה ט', הזדמנה לי עבודה זמנית בחופש הגדול. דודתי, שהייתה מבשלת בארגון אימהות עובדות, וגם במטבחים הגדולים של חברת 'סולל בונה', הכירה קופאית שהתכוונה לנסוע לחו"ל והציעו לי לעבוד שם כמחליפה זמנית. הכנתי והגשתי סנדוויצ'ים לפני הצהריים ועבדתי כקופאית בשעות ארוחת הצהרים. כשהעובדת חזרה, נפגע בנה בתאונת דרכים והיא רצתה לשבת לידו בבית החולים. היא ביקשה שאמשיך להחליף אותה לשישה שבועות נוספים. הסכמתי ללא ידיעתה של אמא, למרות ששנת הלימודים כבר החלה, ונעדרתי מהלימודים. כל בוקר הייתי לוקחת את אחותי הקטנה לבית הספר ומשם הולכת לעבודה. למרות ששילמו לי כנערה, השכר היה טוב יותר מכל מה שקיבלתי במקומות אחרים.
"לאחר היעדרות של עשרה ימים מבית הספר, דווחו לטוני שנעלמתי מבית הספר. יום אחד מישהי הגיעה לביקור, וכשאמא פתחה את הדלת וראתה שזאת טוני היא התעלפה במקום. טוני ביקשה הסברים וסיפרתי לה את האמת, כולל עבודת הקיץ והחלפת האם שמטפלת בבנה בבית החולים. הבטחתי לחזור לבית הספר כשהילד יבריא. טוני הייתה אישה מדהימה. היא שאלה מהו השכר שאני מקבלת ב'סולל בונה', ואז הודיעה שתיתן לי שכר כפול מזה בבית הספר. היא נתנה לי לנהל את הספרייה, להעביר שיעורי דקדוק בחדר העיון ובנוסף סידרה לי תלמידים לשיעורים פרטיים. כך שאוכל לעשות את הכול בבית הספר בהפסקות וגם אחרי הלימודים. היא אפילו מצאה אחות שתשב בבית החולים במקום אותה אמא, כך שלא אצטרך להחליפה בעבודה. עבדתי גם כעוזרת למורה בשיעורי המתמטיקה בכיתה שבה למדתי, ועזרתי לתלמידים שהתקשו במקצוע. כולם עברו את הבחינות והאימהות שלהם התאהבו בי וסרגו לי סוודרים".
הזדמנות בלתי צפויה
אני מדלג כמה שנים קדימה ושואל את עדה יונת איך התחילה ההרפתקה שלה על מבנה הריבוזום. "יצאתי לשנת שבתון בשיקאגו והייתה לי הזדמנות להשתתף בכנס על מבנה של מולקולות ביולוגיות", היא משחזרת. "הכנס התקיים בפברואר 1977, בפרק הלאומי באנף, בקנדה. כולם באו להרצאות הבוקר בבגדי סקי, כי אחר כך יצאו לסקי, ובשעה 16:30 נמשכו ההרצאות. מרצה אחד משך את תשומת לבי מכיוון שהיה לבוש בבגדים רגילים ולא יצא לסקי. היה זה היינץ-גינטר ויטמן, ממכון מקס פלאנק לגנטיקה מולקולרית בברלין, וזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו. הוא נתן הרצאה מקסימה, סקירה נהדרת וממצה על כל מה שהיה ידוע אז בתחום הריבוזום. הוא סיפר על ניסיונות רבים שלא צלחו לגבש ריבוזום, חלקם בשיתופי פעולה בכל העולם. הוא תיאר אפילו את פקטור האתחול מספר 3, חלבון שאת המבנה שלו ניסיתי לפענח. הוא הסביר איך מבודדים את הריבוזום, ואמר שחלום כולנו להבין את המבנה ואופן הפעולה שלו.
"הייתי מוקסמת ורציתי מאד לדבר אתו, אבל הייתי צעירה ובלתי מוכרת, ולא היה לי אומץ. באותה תקופה הוא היה מנהל מוסד המקס פלאנק בברלין עם 120 עובדים שהיה בו אפילו ציוד X-ray משלו. אבל ביום האחרון של הכנס נוצרה הזדמנות בלתי צפויה. ירד שלג, אתר הסקי היה סגור, והמארח הקנדי שלנו הציע לי להצטרף אליו ברכב לטיול ושחייה במעיין הגיאותרמי שבו הטמפרטורה קבועה כל השנה. ויטמן שהיה שם, וגם מייקל רוסמן מאוניברסיטת פרדיו, שאלו אם גם הם יכולים להצטרף. כך נסענו ארבעתנו למעיין ונכנסנו למים החמים.
"להפתעתי, ויטמן, הגרמני המאופק, השתכשך במים כמו ילד קטן. קיבלתי אומץ, פתחתי בשיחה וסיפרתי לו שאני מנסה לגבש חלבונים שנקשרים לריבוזום, או מעורבים בתרגום הקוד הגנטי, ויש לי חלום לפענח גם את מבנה הריבוזום עצמו. שאלתי אם יהיה מעוניין לשתף פעולה בנושא. הוא שמח על הרעיון והתלהב כאשר שמע שאני ממכון ויצמן. הוא הציע שכאשר אטוס חזרה לישראל, אנצל את חניית הביניים באירופה, ואבוא לביקור בברלין. כך אוכל להכיר גם את האנשים שעובדים איתו. אחרי שבועיים הגיעה אלי בדואר חבילה ענקית מברלין עם כל המאמרים שלהם. לפני תקופת האינטרנט, זה היה אוצר.
"לקח לי זמן עד שסיימתי את השבתון בשיקגו באביב 1978, ואז עברתי דרך ברלין, ביקור שלא היה קל, כי אינני דוברת גרמנית. אבל ראש הקבוצה שעבדה על פקטור האתחול מספר 3, היה איטלקי והסגנית שלו סינית, כך שהתקשורת הייתה באנגלית משובשת. סיכמנו שהם יתחילו את הבידוד של החלבון, אני אבוא בזמן הקרוב יחד עם אחד הסטודנטים מישראל, נצטרף אליהם, ואני אקבל שליש מהתוצרת. בשבילי זה היה חלום, כי עבודה כזאת בארץ הייתה יכול להימשך שנתיים. לרוע המזל, לא הצלחתי לבוא לברלין בזמן שנקבע עקב תאונת האופניים שלי".
שנת החורף של דובי הקוטב
אני בטוח שהיו לך כמה חוויות של תגלית, מה שנקרא "אאורקה". ספרי על אחד מהם.
"הייתי אמורה להגיע לברלין בחודש מאי, אבל כאמור תאונת האופניים שעברתי בארץ גזלה ממני חצי שנה של ניתוחים וטיפולים רפואיים. הגעתי לברלין בסוף נובמבר וסידרו לי מקום לגור בדירת אורחים. אבל כל הקבוצה יצאה לחופשה ונשארתי לבדי במעבדה. לא רציתי וגם לא יכולתי לתפעל את המעבדה לבדי, ונאלצתי לבלות את רוב זמני בספריה, אבל את רוב החומר הלא מדעי לא יכולתי לקרוא כי הוא היה בגרמנית. מצאתי שם מאמרים מדעיים בשפות אחרות, וגם מגזינים כלליים, כולל בענייני אופנה ותיירות. נתקלתי שם בחוברת באנגלית שהציעה חבילות תיור חורף לקוטב הצפוני, כולל תצפיות על דובי קוטב לבנים בעת שנתם. משם הגעתי למאמרים באנגלית על שנת החורף של הדובים, ומאמר אחד עורר את סקרנותי. באותו מחקר נמצא כי הריבוזומים בתאי הדובים, מצטופפים על הדפנות הפנימיים של התאים בתקופת שנת החורף, אבל לא היה הסבר לכך. אני חשבתי שעקב שנת החורף של הדובים, הם כמעט לא צריכים לייצר חלבונים חדשים ועל כן הריבוזומים שלהם אינם פעילים ועלולים להתפרק. הבנתי כי האריזה הצפופה מגינה עליהם מפני פירוק. המאמר הלהיב אותי מכיוון שהבעיה המרכזית בגיבוש ריבוזומים הייתה חוסר יציבות. הם התפרקו לנו ולכל שאר המדענים בכל ניסיונות הגיבוש ואף אחד לא הצליח לגבש אותם לפני שהתפרקו. הריבוזום הוא גוף ענק שמכיל 85 חלבונים שונים ומולקולות ענקיות של RNA, ונוטה להתפרק בתמיסה. הדובים התגברו על הבעיה על ידי ציפוף הריבוזומים בתאים שלהם בתחילת החורף. כך, כשמגיע האביב, יש להם ריבוזומים פעילים זמינים והם יכולים לחזור מייד לפעילות מלאה. זה היה רגע התגלית. לא התכוונתי לרדוף אחרי דובים לבנים, אבל הבנתי כי אם אמצא אורגניזמים אחרים שחיים בתנאי עקה, ייתכן שגם אצלם הריבוזומים נוטים להצטופף כדי להיות מוגנים, ומשם הדרך לגיבוש יכולה להיות קצרה.
"הבנתי שזאת הדרך לגבש ריבוזומים, צריך למצוא חיידקים שחיים בתנאי עקה, כמו למשל במי הקירור של כורים גרעיניים, במעיינות חמים, במי ביוב ובמקומות אתגריים אחרים. שיערתי כי גם חיידקים החיים בים המלח, שזה מקום נורא לחיות בו, יגנו על הריבוזומים שלהם על ידי הצטופפות".
מה קרה לאחר התגלית הזאת?
"בזמן הביקור הראשון בברלין, דיברתי עם כל 13 ראשי הקבוצות במכון. מצאתי קבוצה אחת שעבדה על ריבוזומים של חיידקים שגדלים בטמפרטורות של 50 מעלות. היו להם כמויות אדירות של ריבוזומים וזאת הייתה נקודת המוצא. לא חשבתי אז שאוכל לפתור את מבנה הריבוזום, אבל אחרי שדיברתי עם ויטמן על הרעיון של הריבוזומים שנוטים להצטופף בתנאי עקה, הוא התלהב מאד והעמיד לרשותי קבוצת מחקר של 40 איש אצלו בברלין. בנוסף, הוא תמך גם במעבדה שלי במכון ויצמן, וכך ניהלתי במקביל את שתי המעבדות. אחר כך המשכתי במכון מקס פלאנק בהמבורג, כי שם היה סינכרוטרון (מאיץ חלקיקים מעגלי שחלקיקים טעונים מואצים בו באמצעות שדות חשמליים משתנים, וסיבוב קרן החלקיקים מתבצע באמצעות שדות מגנטיים - א"ק) ואפשר היה למדוד את הגבישים.
"ויטמן היה שותף להתחלה של המחקר, אבל הוא נפטר מסרטן בגיל 63, ולכן לא היה שותף לפרס הנובל על מבנה הריבוזום. לפני שנפטר היו כבר גבישים של ריבוזום, אבל עדיין לא היה מבנה. עברו כמעט 20 שנה מרגע הגיבוש עד שפתרנו את המבנה. הייתי צריכה לשנות את כל השיטות כי מה שהיה ידוע לא התאים לתהליך פתרון מבנה מסובך ולא יציב של הריבוזום".
מה היה הדבר הראשון שגילית במבנה הריבוזום?
"הגיבוש לקח חמש שנים, ובשנת 1985 התחלנו לקבל את הגבישים הראשונים של ריבוזומים מחיידק קשוח במיוחד, בשם רדיודוראם, ששורד במים חמים שיוצאים מכורים גרעיניים. היה לי ברור שהמכשיר במעבדתו של ויטמן היה חלש מדי מכדי לפענח את המבנה ונזקקתי לקרינת סינכרוטרון חזקה. הסינכרוטרון היחידי הנגיש באותה תקופה היה בעיר המבורג. הגבישים הראשונים היו קטנים מדי, וכדי לפתור את המבנה נדרשו מיליוני נקודות על לוח הצילום. התוצאות הראשונות היו מתסכלות, כי הגביש התפרק לנו תחת הקרינה החזקה וכל מה שקיבלנו היו נקודות בודדות. בנוסף, היו לנו המון בעיות לוגיסטיות. למשל, בשנות ה-80' של המאה הקודמת, כדי להגיע מברלין להמבורג היה צריך לעבור בדיקות קפדניות של אנשי הביטחון המזרח גרמנים. התחננתי שלא יטלטלו ולא יהפכו את הדוגמאות המקוררות, אבל הם הרסו לי בכוונה את הגבישים. כדי להימנע מטיסות, קניתי רכב בברלין ונסעתי עם הגבישים המקוררים כמה שעות עד להמבורג. בנוסף להתפרקות הגבישים, לוחות הצילום לא מוקמו במרחק הנכון והמתקן הקיים לא התאים לגבישים המיוחדים שלה. הצלחתי לשכנע את מנהל הסינכרוטרון לבנות עבורי תחנת עבודה עצמאית, עם אפשרויות קירור על פי הדרישות שלי. בנוסף, אימצתי טכנולוגיות של קירור פתאומי של הגבישים לטמפרטורות של חנקן נוזלי והמצאתי כמה שיטות בעצמי. נאלצתי לעבוד כמה ימים ולילות באופן רצוף, ולפעמים ישנתי על רצפת המעבדה.
"התגלית הראשונה המרגשת התרחשה כאשר גיליתי את המנהרה הארוכה בריבוזום שדרכה נולד החלבון החדש. התוצאות התקבלו באמצעות מיקרוסקופית אלקטרונים. את עיבוד הנתונים ביצעתי במרתף של בניין זיסקינד במכון ויצמן, באמצאות מחשב מיושן עם כרטיסים מנוקבים. עבודתי כמה ימים ולילות באופן רצוף, כולל סוף השבוע שבו המחשב היה זמין יותר לעבודה. כאשר הגיע יום ראשון, גיליתי, בפעם הראשונה, את התעלה בריבוזום. זאת הייתה התרגשות עצומה, כי באותה תקופה ההנחה המקובלת הייתה שהחלבון נוצר על פני השטח של הריבוזום. באותה תקופה, פרסם פרופ' אלכס ריץ' מאוניברסיטת MIT, השערה מהפכנית שלפיה ייתכן שהחלבונים נוצרים בתוך תעלה פנימית בריבוזום ולא על פני השטח שלו, והנה אני מגלה את הדבר הזה במציאות.
"אני זוכרת שיצאתי מהמרתף החשוך שבו ביליתי כמה ימים ולילות באופן רצוף, נרגשת מהתגלית, שבסופו של דבר זיכתה אותי בפרס נובל. אמנם הרזולוציה הייתה נמוכה, אבל ראיתי את המנהרה באופן ברור. אחד האנשים הראשונים שנקרה בדרכי היה ג'ק דניץ (קריסטלוגרף שוויצרי ידוע), שבמקרה ביקר במכון ויצמן באותם ימים. ג'ק הקשיב בהתרגשות לסיפור שלי ורץ להתקשר בטלפון לפרופ' אלכס ריץ', לבשר לו על התגלית. ריץ' עלה על המטוס הראשון לישראל כדי לראות את התוצאות. הצלחתי לפרסם את התגלית שלי בכתב העת Science בשנת 1987 והשאר הוא היסטוריה".
"כל יום מביא איתו התרגשות של תגליות חדשות"
שמתי לב שכבר בתחילת הקריירה שלך יצרת קשר עם כל הקריסטלוגרפים החשובים בעולם. איך זה קרה?
"רוב הקשרים נוצרו במקרה. כמו למשל, הקשר עם ויליאם ליפסקומב, שזכה בפרס נובל ב-1976. בתקופת הפוסט-דוקטורט שלי ב-MIT אצל אל קוטון, רציתי לשמוע קורס על מבנה חלבונים, נושא שלא לימדו במכון ויצמן ואפילו לא ב-MIT. שמעתי כי ליפסקומב מאוניברסיטת הרווארד הסמוכה, נותן קורס כזה בימי ראשון בבוקר. ביקשתי רשות והלכתי ברגל לקמפוס השכן בימי ראשון. החבאתי את עצמי בשורה האחרונה בפינה, כי במעבדה של קוטון אסור היה להזכיר את השם ליפסקומב, שהיה יריבו המדעי. בהרצאה הראשונה אמר ליפסקומב שהוא מתכוון לתאר עבודה מצוינת שפורסמה לאחרונה על ידי חוקרים מישראל, על מבנה החלבון קולגן. בשבוע שלאחר מכן הוא אכן תאר את העבודה וצייר בגיר על הלוח את מבנה הקולגן. בסוף ההרצאה, לאחר שכולם הלכו ולפני שמחק את הלוח, נגשתי אליו ואמרתי שישנה טעות בציור. הוא הודה בטעות, התפעל מבקיאותי ושאל אם קראתי את המאמר בעיון. השבתי שאני כתבתי את המאמר. זאת הייתה עבודת הדוקטורט שלי עם המנחה, פרדי הירשפלד. מאז התיידדנו מאד. הוא ביקר בארץ כמה פעמים ודרכו הכרתי מדענים חשובים נוספים. רוב הקריסטלוגרפים שבאו לבקר את ליפסקומב בהרווארד, רצו לבקר גם את קוטון ב-MIT, אבל כזכור, אסור היה להזכיר את שמו של ליפסקומב בנוכחות קוטון. המזכירה של קוטון נהגה לשלוח אותי לקבל את פניהם של המבקרים השונים ולהביאם למעבדה. הייתי יוצאת ויושבת על מדרגות הכניסה לבניין הכימיה ב-MIT, ולפעמים מחכה שעה שלימה. כך הכרתי את כל הקריסטלוגרפים החשובים בארה"ב ובעולם. כשחזרתי לארץ כמדענית מתחילה, כבר הייתה לי רשימה ארוכה של חברים מדעיים שעזרו לי בהמשך הדרך".
את חוגגת השנה יום הולדת 85. ברכות. את עדיין עובדת במעבדה?
"אני ממשיכה למדוד את הגבישים שלנו בסינכרוטרונים בכל העולם. בעיקר בזה של גרנובל, שישראל חברה בו, אבל גם באלו של ברלין, שיקגו, המבורג, סטנפורד וגם יפן, מה שהפך אותי לנוסעת מתמידה בהרבה חברות תעופה. המעבדה שלי במכון ממשיכה מונה כיום תשעה חוקרים. התגלית האחרונה של השנתיים האחרונות הייתה פענוח מבנה הליבה של הריבוזום, אותה מכונה ראשונית שנשארה קבועה במהלך כל האבולוציה, והיא קיימת בכל האורגניזמים שידועים לנו. זהו הריבוזום הקדום, שאנו מכנים אותו בשם 'פרוטו-ריבוזום'. זהו הנושא החם ביותר אצלנו במעבדה כעת, וכל יום מביא אתו התרגשות של תגליות חדשות".
אהוד קינן הוא פרופסור לכימיה בפקולטה לכימיה ע"ש שוליך בטכניון ודקן הפקולטה לשעבר. נשיא החברה הישראלית לכימיה, נשיא התאחדות הכימיה הבין-לאומית (IUPAC) ועורך ראשי של כתב העת הישראלי לכימיה (IJC) והמגזין AsiaChem. הוא חבר מועצת קרן וולף, חבר ההנהלה של פדרציית החברות האסייתיות לכימיה ומחבר הספר "מלחמת האמוניה"
