קיפוח נשים בעבודה הוא תופעה בעייתית ומדאיגה שהובילה בין היתר לחקיקתו של חוק שכר שווה לעובדת ולעובד, תשנ"ו-1996 אך הדרך להעצמה ולשוויון הזדמנויות מלא עוד לפנינו.
אכן, עוולות מגדריות כתופעה חברתית ניתנות לתיקון מסוים על ידי דיני עבודה, אשר מהווים מרחב טבעי לשינוי חברתי ולשיפור מעמדי בכל ההיבטים. הסייעות הן קבוצה מיוחדת של עובדות חינוך אשר במשך שנים סבלו מתדמית נמוכה של עיסוקן. סייעת היא תומכת חינוך המסייעת למורה, לגננת או לילדים אישית במסגרת חינוך מיוחד או מסגרת רפואית, אך גם בחינוך הרגיל. הסייעות בגני הילדים נמצאות עם ילדי הגן שעות רבות מאד. הן דואגות לצרכיהן של הפעוטים במיוחד לאלו עם צרכים מיוחדים דוגמת אלרגיות למזון.
בבתי הספר נמצא אותן תומכות בילדים עם בעיות למידה ובעיות בריאות, שמקשות עליהם להשתלב במערכת הרגילה. תרומתן לקידום התלמידים בעלי הצרכים המיוחדים משמעותית לסיכויי השתלבותם כבוגרים בחברה. למרות תרומתן החברתית, באשר לתנאיהן שלהן הן מוחלשות ואינן זוכות לתנאים שיבטאו הוקרה על פועלן.
עיסוק ורוד
אין ספק שהסייעות מהוות ציר בסיסי בניהול גני הילדים ובבתי הספר שם תרומתן מרכזית במיוחד בכל הקשור לתלמידים עם הצרכים המיוחדים המקבלים תמיכה ייחודית. בחוזר מנכ"ל משרד החינוך משנת 2011 מפורטת רשימה ארוכה מאד של תפקידים המוטלים אליהן.
מענין במיוחד בחוזר זה הוא הסעיף הקובע כי היעדרות סייעת מהעבודה במהלך שנת הלימודים הרגילה, או בתקופה שבה מתקיימת תכנית הפעלה בחופשות, מחייבת למצוא לה ממלא מקום. קרי, בלעדי הסייעת מנגנון החינוך המיוחד לא יוכל להתקיים.
לסקטור הסייעות שתי בעיות מרכזית ששילובן מוביל ל"כשל שוק". הראשונה היא בכך שאין תחיקה המגדירה באופן מפורש וברור את כישורי ותפקידי הסייעת. השניה היא שלכל הסייעות אין מעסיק אחד, שניתן לבוא עימו בדברים. כמו לדוגמה מעסיקן של רוב עובדי ההוראה והגננות משרד החינוך אשר דן על הסכמי עבודה עם מזכ"לית הסתדרות המורים הגב' יפה בן-דוד. עם כריתת ההסכם מחילים את תנאיו על כל העובדים המועסקים על ידי אותו מעסיק. לסייעות לעומת זאת, יש מגוון מעסיקים עובדה המקשה על יכולת ניהול מו"מ והחלת הסכמים.
קבוצת הסייעות כעובדות מתאפיינת בכך שמדובר בתחום המכונה "עיסוק ורוד", משום שהרוב המוחץ של העוסקות בתחום זה הן נשים, וזו כנראה אחת הסיבות העיקריות להחלשתן לאורך שנים שתוצאתה נחיתות תנאי העסקתן. הסייעות למרות תרומתן הגדולה לכל מנגנון החינוך, אינן זוכה להערכה מספקת, תנאי עבודתן נמוכים משמעותית מאלו של המורות והגננות. תקן שעות משרתן המלאה גבוה מזה של עובדות חינוך אחרות, יכולת הקידום והמוביליות שלהן בין תפקידים נמוכה מאד, שכרן נמוך מהשכר הממוצע ואפילו מהשכר החציון ברשויות המקומיות.
מה עושות הסייעות?
הסייעות נאבקות כבר למעלה מעשור להשיג הכרה במעמדן. חלק מהן מועסקות ברשויות המקומיות וחלקן במוסדות שמחוץ לרשויות המקומיות. אלו המועסקות ברשויות המקומיות הצליחו להתארגן עוד בשנת 2011 וזכויותיהן מוגדרות בחוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות, ובשורה של הסכמים קיבוציים עוקבים, שחלים על כל הסייעות ברשויות המקומיות, כולל אלו המאורגנות בארגון עובדים אחר.
הסייעות מקבלות סיוע הן מההסתדרות הכללית, באמצעות עו"ד רותי לוי, ראש חטיבת החינוך בהסתדרות המעוף, והן מעורכות הדין המסורות מעמותת איתך–מעכי במטרה להגן עליהן מפני ניצולן לרעה.
בגלל האופי הפיזי של עבודתן הן מצאו עצמן בעמדת מיקוח נמוכה בתקופת הסגר הראשון וחשיפתן להשפעות השליליות של משבר הקורונה היתה גבוהה ביותר. אך מאבקן העיקש זכה להצלחה בתקופת הקורונה. דווקא בתקופת הקורונה הצליחו הסייעות שמאורגנות במסגרת הסתדרות המעו"ף להביא לידי ביטוי את הצורך בהן.
יו"ר הסתדרות המעו"ף גיל בר-טל משקיע מאמצים רבים להעלות את מעמדן הכלכלי והאישי של הסייעות ברשויות המקומיות. עו"ד לוי, ייסדה את פורום הסייעות הארצי, הנמצא בקשר רציף עם ראשי ההסתדרות והן שותפות בכל ההסכמים המשמעותיים בהסתדרות.
ההכרה בתרומתן הגדולה של הסייעות התרחשה בהסכמים שנחתמו בין המדינה להסתדרות בחודשים יולי - אוקטובר 2020 שם נהנו הסייעות מהגנה מורחבת על זכויותיהן ומערכת תגמול נוספת מתאימה. למרות מעמדן כקבוצה מוחלשת מבחינת תנאי עבודה ושכר, הן השכילו להתקבץ ולהתאגד, ליהפך לקבוצה בעלת "קול" ומעמד עד כדי כך שבאיגוד המקצועי עושים מאמצים מיוחדים להשיג עבורן תנאים משופרים. את כל אלה יש לייחס לכוחן ולהתמדתן במאבקן המתמשך.
לעומת סייעות מאורגנות אלה אשר ניכר כי יש כוונות לטפל בתנאיהן, יתר הסייעות מועסקות בעמותות עירוניות, בחברות כוח אדם, במוסדות חינוך מוכרים אך לא רשמיים (להלן: מוסדות שמחוץ לרשות המקומית), בגנים וצהרונים פרטיים, או על ידי ההורים עצמם. אלה אינן מאורגנות ולא חל עליהן הסכם קיבוצי. הן חשופות יותר לפגיעה בזכויותיהן מכוח חוקי-המגן, גם בימי שגרה.
בהשוואה להישגי קבוצות עובדים אחרות בהן קיים רוב נשי כגון עובדות סוציאליות, ראוי לבחון פניה לשרת הכלכלה, אורנה ברביבאי המופקדת על זרוע העבודה, ולמרכז השלטון המקומי, שיכרתו הסכם קיבוצי עם ארגון העובדים. הסכם זה ראוי יהיה להרחיב באמצעות צו הרחבה על כלל הענף, כך שתנאיו יחולו על כל המעסיקים שמניתי, ובכך ישופרו שכרן, מעמדן ותנאי עבודתן של כל הסייעות.
פרופ' הדרה בר-מור היא ראשת התוכנית ללימודי משפט, בית הספר למשפטים, המכללה האקדמית נתניה
