חוק המים הקנה למדינה שליטה בלעדית במקורות המים. השליטה במשאב גוררת בעקבותיה אחריות וחובות כלפי ציבור המשתמשים, וביניהם החקלאים, לגבי הפקתו, אספקתו, ואיכותו.
חוק המים קובע, כי מקורות המים שבמדינה הם קניין הציבור, נתונים לשליטתה של המדינה ומיועדים לצרכי תושביה ולפיתוח הארץ. כל פעולה הקשורה במים מחייבת קבלת רישיון מוקדם מאת רשות המים. בלשון החוק: "לא יפיק אדם מים ממקור מים ולא יתפיל מי-ים, בין לצריכה עצמית ובין להספקה לאחרים, ולא יספק מים, בין אם הפיקם ממקור מים או התפילם ממי-ים ובין אם קיבלם מספק אחר - אלא על-פי רישיון מאת מנהל הנציבות ובהתאם לתנאי הרישיון".
החוק אף קובע, כי "זכותו של אדם בקרקע אינה מקנה לו זכות במקור מים הנמצא באותה קרקע או העובר בה או בגבולה". דהיינו, גם אם קיימת באר מים בשטח שבבעלותך, עליך לקבל רישיון לצורך עשיית שימוש במים אלה.
ריבוי גורמים שגורם לקונפליקטים
בפועל, במסגרת תפקיד רשות המים בניהול משק המים לחקלאות ישנה אינטראקציה בין מספר רב של גורמים שלטוניים. כך למשל, משרד הבריאות הוא זה אשר קובע את הכללים להשקיה במי קולחין ואחראי על מתן היתרי השקיה בקולחין לחקלאות (כיום למעלה מ-80% מהשפכים הנוצרים בישראל מושבים להשקיה חקלאית). המשרד לאיכות הסביבה אחראי על נושא שמירת משאבי הטבע ומניעת זיהום, לרבות איכות השפכים המוזרמים למכוני טיהור שפכים. גם למשרד החקלאות תפקיד מכריע בכל הנוגע להקצאת מים לחקלאות. בהתאם לחוק המים, שר החקלאות הוא שקובע בתקנות את אמות המידה להקצאת מים בידי מנהל הרשות הממשלתית ברישיונות, לצריכה למטרת חקלאות. רשימה זו אינה מתיימרת להיות ממצה.
בדו"ח ועדת הביקורת הפרלמנטרית בנושא משק המים, נכתב בעניין זה כי: "ריבוי המשרדים, והיעדר הירארכיה ברורה ביניהם בכל הנוגע לקביעת מדיניות בנושא המים, גורמים לעתים קרובות לא רק לכפילויות ו/או לקונפליקטים, אלא גם לקשיים בקביעת מדיניות ברורה וקוהרנטית ובביצוע החלטות ממשלה בנושא". לצערנו, כמשרד עו"ד העוסק באופן שוטף בתחום המים, אנו נתקלים לא אחת במקרים כאלה. על אף שמאז הדו"ח נעשו שינויים במשק המים, נראה שהמצב רחוק מלהשביע רצון.
פיצוי חסר תקדים לחקלאי בודד
בפס"ד המנחה אשר ניתן בבית המשפט העליון בעניין שתיל, נדונה אחראיות המדינה בנזיקין בכלל, ואחריות המדינה לאיכות המים המסופקת לחקלאות בפרט.
בפס"ד זה נדון עניינו של בעל משק בעמק יזרעאל, אשר גידל פרחי ציפורן החל משנות ה-70' של המאה שעברה וזאת בליווי צמוד של מדריכי משרד החקלאות. לצערו של החקלאי, רמות המליחות הגבוהות אשר סופקו לו מתשלובת הקישון הסבו נזק כבד לפרחים, וזאת משך שש עונות גידול בין 1987-1993. בית המשפט העליון קבע, כי המדינה התרשלה כלפי התובע במלאה תפקיד מרכזי בהשפעה על זמינותם של מי השקיה לחקלאות ועל איכות המים, וזאת מכוח שליטתה במשק המים והסמכויות המוקנות לה לפי חוק המים.
נקבע כי המדינה אחראית כלפי שתיל בגין הנזקים שנגרמו לו, וזאת בשל רצף של פעולות ומחדלים, אשר ראשיתם בהקמתו של פרויקט תשלובת הקישון שלא עמד ביעדי האיכות שהוצבו לו ובהתחייבות המפורשת שנמסרה לצרכניו ; המשכם בהצגתו של מצג, כי עוד מעט יבואו הדברים על תיקונם ; וסופו בשנים ארוכות בהן בושש הפתרון מלהגיע. וזאת בשעה שהגורמים המוסמכים מסייעים לשתיל להתמקצע בענף חקלאי, שאינו הולם את איכות המים המסופקים לו.
בפס"ד שתיל נקבע עוד כי החוק העניק לגורמי השלטון סמכויות נרחבות המכוונות, בין השאר, לשמירה על מקורות המים, לקביעת הוראות בדבר איכות המים המסופקים ולהבטחת איכות זו באמצעות הגנה על מקורות המים מפני זיהום הגורם לכך "שהמים יהיו עלולים לפגוע בחי או בצומח, או פחות ראויים למטרה אשר לה הם משמשים או נועדו לשמש". מנכ"ל משרד החקלאות בעבר, יונתן בשיא, העיד בתיק שתיל כי "חוק המים מחייב את מדינת ישראל להעמיד לרשות החקלאים מים באיכות שניתן לגדל בה". ביהמ"ש קבע כי גם מקורות אחראית כלפי שתיל, מאחר שלא פעלה כפי שרשות מים סבירה הייתה פועלת. בסופו של דבר, חולקה החבות לפיצויו של שתיל כך ששני שליש הוטל על המדינה, ושליש, על מקורות. בסך הכל נפסק פיצוי של כ -12,000,000 שקלים, פיצוי חסר תקדים לחקלאי בודד.
תמונה קשה של התרשלות
תיק חשוב נוסף בו התייחס ביהמ"ש העליון לנושא אחריות המדינה באספקת המים לחקלאות, הינו בעניין חוות צברי אורלי, אשר סמוכה לעיר דימונה. לבעלי החווה הוקצתה מכסה קבועה של מי קולחין והוצא רישיון לעיריית דימונה בו נקבע, כי עיריית דימונה תהיה ספק המים ובעלי החווה יהיו צרכני משנה. בסופו של דבר לא סופקו מים והחווה יובשה. בית המשפט העליון קבע בעניין, כי "פרשה זו החלה בשנת 1991 לערך, עת הגה בלום את הרעיון להקים חווה של צברים. בלום נועץ במשרדי הממשלה השונים, ובפקידי הממשל הרלוונטיים, ושם את מבטחו בדבריהם, כי יסופקו לו מי הקולחין של עיריית דימונה. המים לא סופקו ועל כן נוצר נזק, שבגינו חייבות כפיצוי מדינת ישראל ועירית דימונה. כך ניתן לתאר, במילים פשוטות, את סיפור המעשה כולו בקצירת האומר, אולם לא ניתן להתעלם מכך כי מבין השורות מזדקרת תמונה קשה של התרשלות ארוכת שנים של הרשות המקומית והמדינה על גופיה השונים".
בסיכום פסק הדין ביהמ"ש העליון קבע, כי הן עיריית דימונה והן המדינה אחראיות בגין נזקי בעלי החווה, וכי אין שיקולי מדיניות בעלי משקל המצדיקים להימנע מהטלת אחריות בנזיקין. הסכום שנפסק לבעלי החווה עמד על כ-5.5 מיליון שקלים.
הרתעה והכוונת התנהגות
תיק גדול נוסף שבו נדונה סוגיית האחריות כלפי החקלאים בגין אספקת מים לחקלאות, עניינו בפרשת הזיהום בתשלובת הקישון בשנת 2010. מדובר באחד התיקים המורכבים והטעונים בו משרדנו היה מעורב. בתביעה שהוגשה בעניין כהן שגיא ואח' נ' מקורות ואחרים, נתבעו נזקיהם של כ-60 חקלאים מאזור עמק יזרעאל, הגלבוע ויישובי התענך, אשר נאלצו להשקות את גידוליהם במים הכוללים חומרי הדברה ומליחות גבוהה שסופקו להם מתשלובת הקישון. בסופו של דבר, תביעה זו לא הגיעה להכרעה שיפוטית, וזאת לאחר שבתום הליך גישור ממושך שהתנהל בפני המגשר עמוס גבריאלי הסכימו הנתבעים ובהם רשויות המדינה והגורמים המזהמים, לפצות את התובעים בסכום של כ- 19 מיליון שקלים לצרכי פשרה (ומבלי להודות באחריות) וזאת מתוך סכום תביעה של כ-31 מיליון שקלים.
לסיכום, הן בפרשת שתיל והן בפרשת צברי אורלי, הכיר ביהמ"ש העליון באחריות המדינה בגין נזקים, אשר נגרמו לחקלאים בשל כשלים באספקת המים לחקלאות, וזאת מכוח שליטתה המוחלטת במשק המים. בפרשת שתיל, אף הרחיב ביהמ"ש העליון את ההלכות המשפטיות אשר היו קיימות בדבר אחריות המדינה בנזיקין.
כידוע, אחת ממטרות דיני הנזיקין הנה הרתעה והכוונת התנהגות. הטלת אחריות נזיקית על יוצרי הסיכון אמנם מעלה את מחיר הפעילות, אולם ככל שהאחריות הנזיקית חמורה יותר כך גם גדלה המוטיבציה לתיקון הליקויים, ולקיום תכלית החוק - קיומם של מקורות מים זמינים ובאיכות הולמת, לשימוש הציבור ובכלל זה לצרכי חקלאות.
הכותב הינו שותף-מנהל וראש מחלקת ליטיגציה במשרד עוה"ד בלטר גוט אלוני ושות', בין המובילים בישראל בתחום המים והחקלאות. הכותב ייצג באופן אישי את התובעים בפרשות שתיל, חוות צברי אורלי, וכהן שגיא המוזכרות לעיל
אין באמור לעיל בכדי להוות משום יעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי. בכל מקרה יש לפנות לקבלת ייעוץ משפטי מעורך דין
