מאז ומעולם עסקה הציונות בהפרחת השממה והפכה את ישראל, בנחישות ובעבודה קשה, לארץ זבת חלב ודבש. ועדיין, 60% משטח מדינת ישראל הוא מדברי. יש לנו מקורות מים מוגבלים, שחלקם מגיעים מנהרות במדינות שכנות כמו סוריה ולבנון. הגידול באוכלוסייה, לצד משבר האקלים בשנים האחרונות, הופך את נושא המים לאתגר מרכזי במזרח התיכון והוא בעל השלכות גיאו-פוליטיות.
כבר בשנות ה-80' של המאה ה-20 הבינו מקבלי ההחלטות במדינת ישראל, כי מקורות המים העומדים לרשות המדינה הקטנה שקמה לה במזרח התיכון אינם מספיקים לצרכי האוכלוסייה, לשתייה, לתעשייה ולחקלאות של מדינה המבקשת לפתח עצמאות ללא תלות בשכניה.
בעקבות כך הוחלט להתחיל להשתמש במי קולחין ובמי שיטפונות ומדינת ישראל החלה לבנות מאות מאגרי מים, שהפכו אותה, כמו תמיד, למובילה בתחום ולמדינה הראשונה בעולם בניצול מי קולחין. כיום 85% ממי הקולחין מטוהרים ומשמשים לחקלאות. במקביל, החל דיון בנושא התפלות מי ים כמקור הכרחי לצריכה ולגידול האוכלוסייה. עד תחילת שנת ה-2000 אגף התקציבים באוצר מנע את הקמת מתקני ההתפלה בנימוקים של עלות כספית.
רפורמה בניהול משק המים
באותה העת הוקמה ועדת חקירה פרלמנטרית לנושא משק המים שסבל מחוסר תכנון, מאיכות מים ירודה ומביזור סמכויות בין משרדי ממשלה, כשלים שפגעו בניהולו. הוועדה, בראשות ח"כ דוד מגן, המליצה לממשלה להקים מיידית שורת מתקני התפלה שיספקו כ- 500 מיליון קוב לשנה. במקביל, קבעה הוועדה (שהייתה לי הזכות להיות חבר בה) כי יש צורך דחוף בהקמת גוף מקצועי אחד במקום 11 משרדי ממשלה שונים שעסקו בתחומי המים, שיקרא "מועצת המים", ואליו אמורות לעבור כל הסמכויות הרלוונטיות לפיתוח ואחזקת משק המים הלאומי. עיקר הביקורת של הוועדה התייחסה לתהליך קבלת ההחלטות במשק המים, היחסים בין הרשויות העוסקות בנושא, אי-הגדרה של מדיניות כוללת והיעדר מקור סמכות, אשר ירכז בתוכו את התכנון והביצוע של התוכניות למשק המים.
בשנת 2005 קיבלה הממשלה החלטה, בעקבות המלצות הוועדה הפרלמנטרית, והחלה בפיתוח מתקני התפלה והקמת רשות מים לאומית. בנוסף נקבע, כי תקציב משק המים יהיה תקציב סגור ולא ישמש לנושאים אחרים והוחלט להקים רשות מרכזית אחת, אשר תטפל בכל הנושאים הנוגעים למשק המים ונראה היה כי משק המים נכנס למסלול.
ישראל חוזרת לאחור
לאחר שנים של הסדרת נושא המים, שבמהלכן עברו החלטות על הפחתת מחירי המים לצריכה ביתית ולחקלאות, עלות התפלת המים ירדה משמעותית והיקף התפוקה גדל במאות מיליוני קוב, ולאחר שנים של ניהול אחיד, חשיבה אסטרטגית ותכנון קדימה - חוזרת כעת מדינת ישראל לאחור.
ממש בימים אלו החליט שר המים, זאב אלקין, להכפיף את רשות המים למערכת הפוליטית ולהעביר את כל הסמכויות לידיו ולידי אנשיו. על-פי הצעת חוק שמקודמת בימים אלו, מדיניות במשק המים תיקבע על-ידי השר, ותוכניות הפיתוח של השחקנים המרכזיים הפועלים במשק המים - מקורות, אגודות המים וחברות ההתפלה - יאושרו על-ידי השרים הרלוונטיים. וכך, באבחת קולמוס, מחזיר אותנו השר אלקין ל"בוקה ומבולקה" של שנות ה-80' וה-90' של המאה הקודמת, שבהם המים הפכו ממקור חיוני למקור לדיל פוליטי.
המים בישראל הם משאב ציבורי, הם מקור לחיים ולהישרדות היום-יומית של מיליוני בני האדם. זהו משאב לאומי שאינו יכול להיות בידי פוליטיקאים. הוא חייב להתנהל בצורה מקצועית, עניינית ונטולת מאבקים פוליטיים. יש הרבה מה לשפר בניהול כיום ולא מעט כבר נעשה. אין ספק כי צריך להגיע לאיזון הנכון בין האחריות ומקור הסמכות. ברור שיש צורך חיוני בגוף ממלכתי ומקצועי, שיעסוק בתכנון משק המים, ויראה את צרכי העתיד של המדינה, האזרחים והמשק. בין היתר, שיתכנן את משק המים על רקע משבר האקלים והיותנו מדינה באזור מדברי, ויכוון את המקורות בהתאם.
כשנותנים לפוליטיקאים לנהל משאב לאומי ישנה סכנה, כי בשנת בחירות יורידו מחירים או יעלו מחירים ובקלות רבה נחזור לתקופת סלאח שבתי, לתפארת מדינת ישראל.
הכותב הוא מזכ״ל התאחדות חקלאי ישראל וחבר הכנסת לשעבר מטעם מרצ
