מכירים את הסיפור על היהודי שנקלע לאי בודד? במשך שנים ארוכות הוא בילה שם את חייו לבדו עד שיום אחד הגיע אליו ניצול מספינה טרופה. היהודי קיבל אותו בסבר פנים יפות ודאג לו לכל צרכיו. לאחר כמה ימי התאוששות, ביקש האורח מהמארח שיעשה לו סיור באי. הראה לו היהודי את כל פינות האי הקטן עד שהגיעו למתחם בתי הכנסת. "שלושה בתי כנסת יש לי כאן!" הצהיר היהודי בגאווה. "שלושה?! למה לא מספיק לך אחד?" שאל האורח בפליאה. "אחד לימות השבוע, אחד לשבתות וחגים ולשלישי אני לא נכנס!" הסביר היהודי. כן, כאלו אנחנו, תמיד היינו מחולקים לשבטים. אתם מוזמנים איתי לסיור באי שלנו, אי החרדים. אבל רגע – מה זה בעצם חרדי? טוב ששאלתם! בחלק הפשטני של ההתפלגות ישנם חסידים, ליטאים וספרדים, אלו לכאורה שלושת המרכיבים של הציבוריות החרדית שגם מיוצגים פוליטית: החסידים תחת אגודת ישראל, הליטאים תחת דגל התורה והספרדים תחת ש"ס.
אז מדוע לכאורה? מכיוון שגם בתוך שלושת המרכיבים הללו ישנם חלקי פאזל רבים (לא בשל מריבה חלילה). חלקי הפאזל הללו מורכבים אף הם, לא בטוח שתמיד הם משתלבים יחד לכדי תמונה אחת שלמה ומושלמת אף על פי שלצופה מבחוץ אין כלים לאבחן את השוני בין הקבוצות ותת הקבוצות בציבוריות החרדית.
הבדלים בנוסח התפילה וביחס להנהגה הרבנית
נתחיל מהבסיס. הליטאים הם תלמידי הגר"א, הגאון מווילנה. הם מתפללים בנוסח אשכנז. החסידים הם תלמידי הבעש"ט, הבעל שם טוב מחולל תנועת החסידות. הם מתפללים בנוסח ספרד. הספרדים יוצאי עדות המזרח מתפללים בנוסח ספרדי. ההבדל בין נוסחי התפילה, מעבר להגייה, הוא בטקסטים. ההבדלים בין נוסח אשכנז לספרד אינם דרמטיים אך הם קיימים בכמה מקומות בתפילה.
גם מוסדות החינוך של הבנות והבנים שונים, החל מתלמודי התורה דרך הישיבות ומסגרות החינוך לבנות. ברוב מוסדות החינוך החסידיים לומדים באידיש, ברובם הגדול של מוסדות הליטאים והספרדיים לומדים בעברית. תפיסות העולם גם הן מעט שונות. ההנהגה הרבנית שונה אף היא: אם אצל הליטאים ואצל הספרדים הדמות הרבנית הדומיננטית היא הרב או ראש הישיבה, בציבור החסידי הדמות הרבנית היא האדמו"ר (אדוננו, מורנו ורבנו). על פיו יישק דבר בכל ההתנהלות של חיי החסיד בכל תחומי החיים – המשפחתיים, הרוחניים, העסקיים וגם הרפואיים. בשונה מהחסיד שתמיד ישאל את אדמו"רו, הליטאי והספרדי לעיתים יבחר את מי לשאול מה.
ילדיו של החסיד בדרך כלל יהיו קשורים לאותה חסידות שאליה קשור האב. בציבור הליטאי והספרדי ההמשכיות בקשר הרבני שיש לאב ולילדיו – רופפת עד לא קיימת. הבדל בולט נוסף בין החסידים לבין הליטאים והספרדים הוא הלבוש.
פן חשוב נוסף המייחד את החסידים הוא הקהילתיות. ככל שהחסידות גדולה יותר, יש לה שירותים קהילתיים רבים ומגוונים יותר עבור חברי הקהילה: מוסדות חינוך, מוסדות עזרה ורווחה, ארגוני חסד פנים קהילתיים, מפעלי תרבות, ואפילו – לא בטוח שתמותו על זה – חלקות ייעודיות לחברי הקהילה בבתי קברות.
השירותים הקהילתיים הללו יוצרים מחד גיסא את הערך המוסף ל"כדאיות" להיות חלק מהקהילה ומאידך גיסא יוצרים מועדוני צרכנות עם היקפי קניה גדולים שמאפשרים לחברי הקהילה למקסם את הפוטנציאל הכלכלי שחברות, גופים וארגונים רואים בהם. תופעה דומה אפשר לראות בישיבות הליטאיות שיצרו מעין מועדוני צרכנות המוכרים ביגוד לתלמידי הישיבה במחירים אטרקטיביים מאוד ולעיתים מסובסדים. כאשר הוצאות המכירה והשיווק קטנות, אם בכלל, כך אפשר עוד יותר להוזיל את המוצרים.
אם נעזוב לרגע את הבלי העולם הזה וניגש לדברים החשובים באמת, אחד ההבדלים המהותיים בין עולם הישיבות הליטאי לעולם הישיבות החסידי הוא שיטת הלימוד. בעיקרון, ישנן שתי שיטות לימוד: שיטת ה"עיון" ושיטת ה"בקיאות". שיטת העיון עוסקת פחות בכמות החומר הנלמד ויותר בהעמקה של הלימוד. שיטת הבקיאות לעומתה מחשיבה יותר את ההספק ופחות את ההעמקה.
עולם הישיבות הליטאי שם דגש גדול יותר על הצד העיוני, בעוד עולם הישיבות החסידי משלב בין שיטת העיון לשיטת הבקיאות.
לצד שיטות הלימוד השונות, הציבור הליטאי נתפס כציבור סגפן יותר מהציבור החסידי (בכוונה כתבתי "נתפס" כי כיום הדברים כבר מעט היטשטשו).
ואם שמעתם, ראיתם או קראתם על "הטיש" – זהו השולחן שהאדמו"ר עורך בלילות השבת, אז כן, גם זהו חלקם של החסידים. מדי ליל שבת (שישי בערב) וגם בשבת לקראת ערב – בסעודה שלישית (הסעודה האחרונה שההלכה מורה לסעוד במהלך השבת), האדמו"ר עושה "טיש". זוהי התכנסות של החסידים לכבוד שבת שבה שרים שירי שבת, נותנים קצת מקום לנשמה היתרה, שומעים דברי תורה וחיזוק מהרבי ומכבדים את השבת בשירים וזמירות. אירוע הטיש, שנמשך בדרך כלל כשלוש שעות, הוא הזדמנות מצוינת של אורחים להגיע ולראות את השבת בתפארתה.
להכיר מרחוק – לבוש ואפיונים
לכאורה, כולנו נראים "שחורים". חרדים תמיד ייתפסו ברחוב (החילוני) ככאלה הלבושים בשחור, אבל חדי העין שבינינו ואלה שמכירים מעט את ההתפלגות ואת החצרות בתוך המגזר החרדי, תמיד יזהו את החרדי שעומד מולם וידעו לאיזו קבוצה לשייך אותו.
הלבוש הוא משהו שלא רק מאפיין לאיזו קבוצה משתייך כל אחד, הוא בעצם מכלול של דברים המשקפים תפיסת עולם בהרבה מאוד תחומים. הוא מסווג את החרדי. למשל: איזו כשרות הוא מעדיף, באילו מסגרות חינוך ילדיו לומדים. אם נדע להבחין בניואנסים הלכאורה קטנים הללו, פתאום נגלה עד כמה מדובר בציבור הטרוגני המכיל המון קבוצות ותת קבוצות. לא כולם חושבים אותו דבר, לא מתנהגים אותו דבר ואפילו לא אוכלים אותו דבר. מדובר בסט שלם של מאפיינים והתנהגויות, ואת חלקם כאמור נוכל לזהות בהתאם ללבוש. נשמע מסובך? בואו נתלבש על זה!
בראש ובראשונה ישנם הלבוש החסידי והלבוש הליטאי. הליטאים לבושים באופן מודרני ועדכני יותר. הם לובשים חליפות קצרות, מקטורן, הם עונבים עניבה, הם מתגלחים בחלקם או מספרים – מסדרים את הזקן. הם גם ישתמשו במקרים רבים בבשמים. הכובע שהם חובשים הוא כובע לבד המוכר בכל העולם.
הציבור החסידי לבוש בחליפה ארוכה, עם מגבעת קטיפה (כובע סאמעט) במקרים רבים. הפאות של החסיד בקדמת הפנים בדרך כלל מסולסלות, הוא לא נוגע בזקנו. בשבת חובש החסיד הנשוי שטריימל (כובע פרווה) לראשו, וחליפת השבת שלו עשויה מבד משי ונקראת קפוטה, או קאפטן בקרב הציבור החסידי. יש קאפטן מבד משי חלק ויש קאפטן מבד פרחוני יותר (הנקרא טיש קאפטן).
החסיד חוגר אבנט – גרטל – בשעת התפילה. יש חסידויות שאנשיהן חוגרים את הגרטל כל היום. החסידים האדוקים יותר לובשים גם חולצות מיוחדות – חולצות שמכופתרות מצד ימין לצד שמאל, בשונה מצורת הכִפתוּר המוכרת לרובנו, מצד שמאל לימין (בדקתם את כפתורי החולצה שלכם כרגע?) יש חסידים שאף יענדו את השעון ביד ימין ולא ביד שמאל, גם אם אינם שמאליים. המטרה של השינויים הללו מגיעה ממקום אחד: להיות שונה מכל העולם, להציב עוד חומה, עוד גדר, אפילו שאינה מהותית, מהעולם. כמו כדי להצהיר: אנחנו שונים וכך אנחנו רוצים לשמר את עצמנו מרוחות המודרניזציה המנשבות מכל עבר.
תחשבו לרגע על החולצות האלה, המכופתרות מימין לשמאל, ישנם מפעלים שמחזיקים קו ייצור מיוחד עבור החולצות הללו. שוו בנפשכם עד כמה הצריכה שלהן גדולה ששווה להעמיד קו ייצור במפעל של חולצות כדי לספק את הצורך הזה!
את הלבוש "המאפיין" לובשים במגזר החרדי החל מגיל 13, מאז שהילד נהיה בר מצווה. בציבור החסידי הילד לובש את הביגוד המיוחד בפעם הראשונה בשבת שלפני הבר מצווה, רק לשבת, והחל מיום הבר מצווה זהו הלבוש הקבוע שלו.
למה גורבות הנשים גרביון עם תפר?
חלילה לנו מהדרת נשים, אז הנה, גם בקרב הנשים יש מאפיינים ייחודיים בלבוש, מהפאה כמובן ועד קהילות שבהן הנשים חובשות כובע על הפאה. ישנן כאלה שקושרות מטפחת על הפאה, ישנם ששמות סרט על הפאה. המאפיינים מגיעים עד לרזולוציה של העובי של הגרב. יש למשל שגורבות גרב עם פס של תפר לאורך כל הצד האחורי של הגרב. הרעיון הוא שכאשר יראו את הגרב, יבחינו בסימן היכר בולט ביותר לכך שזו אינה רגל חשופה. הכול מטעמי צניעות. בציבור הירושלמי, הנשים לא חובשות פאה אלא מתאפיינות במטפחות ייחודיות. גם בקרב הנשים החרדיות הספרדיות, בחלקן, הן חובשות מטפחת ולא פאה.
מאפייני השפה
וכמעט פספסנו את נושא השפה. הירושלמים, למשל, מדברים אידיש, אבל זו אידיש "ירושלמית" – יש להם אוצר מילים משלהם וגם הגייה שונה מהאידיש החסידית. החסידים גם הם בחלקם הגדול, בוודאי בינם לבין עצמם ועם הילדים, מדברים אידיש. הציבור הליטאי ברובו הגדול מדבר עברית. חשוב לציין כי ישנם מוסדות חינוך בציבור החסידי, גם אצל הבנים וגם אצל הבנות, שבהם השיעורים וגם חומרי הלימוד הם באידיש.
הפרק המלא בנושא ההתפלגות הפנימית בחברה החרדית מופיע בספר "איך למכור ארטיק לחרדים?" מאת חיים קליגר
המילון לשפה החרדית:
צ'אלמער: ירושלמי. מעבר לזהות המשפחתית – משפחות שורשיות בירושלים – מדובר גם בתיוג של קהילתיות ואופי מסוים שנרקם עם השנים.
