מלחמת לבנון הראשונה (1982) והשנים שאחריה עימתו את צה"ל לראשונה עם איום המל"ט (מטוס ללא טייס). היה זה ה- DR-3 הסורי שערך יעפי צילום מעל כוחות צה"ל בלבנון והטריד פעם אחר פעם את הכוחות. כל ניסיונות היירוט (על ידי מערכות ההגנה האווירית באותה עת, "הוק" ו"דרקון") כשלו, עד שלבסוף הופל המל"ט הראשון ביוני 1985 על ידי מטוס קרב F-16, שהיה בטיסת ניסוי כשהוא חמוש בפגזים בלבד ומטווח 200 מטרים יירט את המל"ט שנפל לים.
מלחמת לבנון הראשונה גם היוותה את הזרז להקמת חיזבאללה (באופן רשמי ב-1984), תחילה כמיליציה ומהר מאוד - בעידוד ותמיכת איראן - גם מנגנון פוליטי שמטרתו להפוך את לבנון למדינה שיעית. הפטרון האיראני צייד וחימש את חיזבאללה באמצעי לחימה מתקדמים, בעיקר מגוון של חימושים תלולי מסלול (רקטות וטילים), אך גם כלי טייס בלתי מאויישים מסוג "אבאביל" שהופעלו תחילה לצרכי תעמולה, במסגרת הלוחמה הפסיכולוגית שניהל חיזבאללה נגד ישראל. בשנת 2004 חדר ה"אבאביל" הראשון למרחב האווירי של ישראל וביצע סדרת צילומים של יישובים בצפון ובכללם נהריה, שב ללבנון ואז התרסק בים התיכון. כנראה עקב תקלה טכנית. הכלי טס כרבע שעה בגובה נמוך מבלי שהתגלה על ידי מערכות הגילוי וההתראה של צה"ל, דבר שגרם למבוכה רבה בצה"ל. בעת מלחמת לבנון השנייה (2006), כבר עשה חיזבאללה שימוש תכוף יותר בכטב"מים מסוג "אבאביל" וחלקם הופלו על ידי מטוסי קרב של חיל האוויר.
אך תופעת כלי הטייס הבלתי מאויישים לא נשארה נחלתה של הזירה הצפונית. החמאס בעזה החל לחקות את חיזבאללה, גם זה בעידוד ותמיכת איראן, ובשנות ה-2000 התחיל לפתח כלים עם יכולות צילום ואף החל לערוך טיסות ניסוי והטסה ברחבי רצועת עזה (בעיקר בחלקה הדרומי), פעילות שנצפתה ונעקבה על ידי צה"ל וחיל האוויר.
חשף את נקודת התורפה
ברבות השנים ישראל הפכה, בעל כורחה, למעבדת ניסוי לשני הצדדים - ארגוני הטרור וצה"ל. איומים ויכולות צבאיות התפתחו וניבנו והיוו מקורות לחיקוי גם במקומות אחרים בעולם. תופעת כלי הטיס הבלתי מאויישים תפסה תאוצה ואלו החלו לצוץ בכל עימות ברחבי העולם - נגרונו-קראבך, עיראק, אפריקה ולאחרונה מלחמת רוסיה-אוקראינה. תופעת המלחמה המודרנית הדגישה את הא-סימטריה שבה לרוב מדינות נלחמות נגד ארגונים ואלה מפתחים יכולות המאתגרות את הטכנולוגיה והקידמה שמביא איתו שדה הקרב המודרני. כחלק מכך, ארגוני הטרור בעולם החלו לפתח "חיילות אוויר לעניים" בדמות כלי טיס בלתי מאויישים ורחפנים.
מלחמת "חרבות ברזל", שהחלה כמלחמה כנגד החמאס ברצועת עזה, התפתחה מהר מאוד למלחמה רב זירתית ואזורית עם שבע חזיתות, כולן בעצימות גבוהה ומשתנה, תוך הפעלת איומים רבים ומגוונים. מתוכן שש חזיתות (כלומר, כל האזורים ללא איו"ש) מאתגרות את ישראל באיומי כלי טיס בלתי מאויישים. חיזבאללה היה הראשון לזהות את הפוטנציאל מצידו ואת נקודות התורפה מצידנו ואט-אט החל לשנות ולהתאים את דפוסי הפעולה - מירי נ"ט בתחילת המלחמה לשימוש בכלי טייס בלתי מאויישים, אותם הוא מחזיק במאות רבות ואף אלפים, במגוון רחב של סוגים ויכולות. ככל שעבר זמן הוא העמיק דפוס פעילות זה.
תחילה הוא עשה בכטב"מים קטנים וקצרי טווח (מסוג "מירסאד"), שהטרידו ואתגרו את קו היישובים והמוצבים סמוכי הגבול, וככל שהתרחבה המלחמה הוא העמיק את השימוש באמצעות שימוש בכטב"מים מסוג "ציאד 107" המסוגלים לטוס 100 ק"מ ולשאת משקלי חומר נפץ גדולים יותר.
מאתגרים את יכולות הגילוי
המלחמה תפסה את ישראל במוכנות לא מספקת לאיום שאי אפשר לטעון כי הפתיע את ישראל. הכתובת, הסימנים והיכולות ניבנו מול עינינו ב-20 השנים האחרונות. סדר העדיפויות במרוצת השנים הופנה כמעט כולו למתן מענה כנגד איום הטילים והרקטות ולזה אכן נבנה מענה ראוי ואיכותי, כאשר המענה לאיום כלי הטיס הבלתי מאויישים נזנח והפך במידה רבה למשני ותוצאתי ליכולות המענה לתלול מסלול.
שרשרת המענה וההתמודדות עם כלי הטיס הבלתי מאויישים היתה ועודנה תלויה ביכולת הגילוי וזה האתגר הראשון במעלה. קשה לגלות את הכלים הקטנים (מוטת כנף של כמטר וחצי וגוף צינורי ברדיוס 20 ס"מ ויותר), הטסים בגובה נמוך (עשרות מטרים מעל פני הקרקע) ובמהירות איטית (100 עד 180 קמ"ש ואף פחות) ועשויים מחומרים המקשים על חתימת מכ"ם. לאלה נוסיף את הטופוגרפיה שעומדת לזכותו של התוקף בנצלו את קו הגבול ורכס הלבנון על מנת להמריא ולהטיס בסמוך ומצפון לקו הרכס, להגביהו לפרק זמן מינימלי של חשיפה ולצלול לעבר מטרות סמוכות גבול, תוך שניות ספורות של תגובה. גם הפעלת הכלים לעומק, תוך שימוש חוזר בנתיב עוקף ים, ועוד דרכים מאתגרים את יכולות הגילוי.
צעד אחד לפני אויבינו
ארגז הכלים המספק מענה ליירוט הוא רחב יותר וכולל מגוון של יכולות מהקרקע ("כיפת ברזל"), מהים ("כיפת ברזל" ימית) ומהאוויר (מטוסי ומסוקי קרב) ולאלה להוסיף גם יכולות "שקטות" ולא קינטיות של שיבושי תקשורת וניווט (אנו עדים לשיבושי הפעלת תוכנות אזרחיות כגון WAZE ואחרות כתוצאה מכך).
לאחר שנה ויותר של מלחמה, עם למעלה מ-1,300 כלי טיס בלתי מאוישים ועם כ-80% יירוט מוצלחים (לפי דיווח אחרון של חיל האוויר ודובר צה"ל) ניתן לקבוע כי מלחמת הכטב"מים הראשונה של ישראל תחייב את ישראל וצה"ל לעדכן ולארגן מחדש את תפיסת הגנת הגבולות בכלל ומול הממד האווירי בפרט. העימות האזורי מול איראן ושלוחיה הרחוקים באזור (תימן ועיראק) יישאר גם ביום שלאחר הסדרה וסיום המלחמות הקרובות (חמאס וחיזבאללה). אני לא ממליץ לחזור לפתרונות מלפני 20 ו-30 שנה (כמו תותחי הוולקן שהם בעלי יעילות מוגבלת) אלא לחפש פתרונות חדשים. יש לבסס פתרון המבוסס על גילוי רב-ממדי (מכ"מי, אופטי, גלי רדיו ותקשורת ואלי אף אחרים) משולב ומסונכרן, שיתלכד לכדי תמונה אווירית אחת, המפעיל יכולות יירוט מגוונות נייחות וניידות, להגנת הגבולות ונכסים אסטרטגיים בעומק המדינה. כל זה חייב להיות במענה היקפי, שהרי למדנו כי איום כלי הטיס הבלתי מאוייש מעיראק במזרח פוגש מטרות בדרום (אילת) או במרכז (גוש דן) וזו רק דוגמה אחת.
משפט הקיום של הפתרון חייב להיות אינטגרטיבי בראייה ארצית, נשלט ומנוהל ממקום מרכזי, היכול להפעיל, לתעדף ולמקסם את היכולות והמקורות מול איומים אשר עלולים להיות מופעלים באופן מסונכרן ולאתגר את הגנת הארץ ממספר כיוונים בו זמנית ובתרחיש של הרוויה.
כדי שלא נהיה מופתעים בפעם הבאה ובתחרות הלמידה מול הצד או הצדדים שמולנו, נצטרך להיערך לאיום העתידי, שככל הנראה ישנה את פניו וישתכלל (גם איראן תבצע תחקיר ולמידה). אין לנו ברירה אלא להיות צעד אחד לפני אויבינו.
הכותב הוא מפקד מערך ההגנה האווירית לשעבר וכיום יועץ אסטרטגי
