כפרפרזה למשפט הידוע, "אם ההר לא בא אל מוחמד", גם פסגת הקילימנג'רו מחכה בסבלנות לכל מי שרוצה לעשות את הצעד לקראתה. "הטיפוס לקילימנג'רו מתחיל בראש", מסביר הוד שטרלינג, מוביל מסעות טיפוס לקילימנג'רו מטעם חברת "טיולי רדיוס". "בדרך כלל זה מתחיל אחרי שקוראים כתבה, רואים תוכנית או שומעים על חבר שעלה לפסגה, וכשמחליטים שרוצים לעשות את זה, כבר סוגרים 50 אחוז מהדרך. ה-50 אחוזים הנוספים זו העלייה עצמה", הוא מוסיף. לדבריו, היעד הפופולארי הוא "שובר-שגרה" אמיתי. "אנשים משתפים אותי בדרך כלל שזה לקראת יומולדת עגול, או כאלה שמחפשים לעבור חוויה משמעותית עם הבן, כטיול לפני צבא. זה מסע באמת יוצא דופן, שמחייב יציאה מסביבת הנוחות ולגמרי 'טוען את המצברים'", הוא מדגיש.
הקילימנג'רו (Kilima Njaro, הר נג'ארו מסוואהילי) הוא הר הגעש הרדום הגבוה ביותר בשטחה של אפריקה, שפסגתו מגיעה לרום של 5,895 מטרים. בניגוד לסביבתו הצחיחה, פסגת ההר מתכסה מדי פעם בשכבת שלג בעובי משתנה, ומהווה מטרה פופולארית שאותה צולחים, מדי שנה, למעלה מ-30 אלף מטפסים. "לא צריך הרבה סיבות לרצות לטפס עליו", מציין שטרלינג. "אבל העובדה היא שהמסע הזה הוא משנה חיים. זה דבר שקשה להסביר במילים, אבל התחושות ממשיכות ללוות את המטפסים הרבה אחרי שהסתיים. כל הרגעים, הקשיים, המסע, הדרך, האנשים, הכל מתנקז לרגע אדיר אחד, בדקות הספורות שבהן עומדים בפסגת אפריקה".
חלום בר ביצוע
קשת הגילאים של מטפסי הקילימנג'רו, כמעט כמו הגילאים הממוצעים המצוינים על משחק קופסה, מתחילה במטפס הצעיר ביותר, שהיה אז בן 6 שנים וחודש, ועד סבתא-רבתא בת 89 – והיא ממחישה שהפסגה המיוחלת אכן מחכה לכולם. חלק מקסמו של מסע הטיפוס הוא בהתאמתו לקהלים רבים, כולל מתחילים, שאינם נדרשים לניסיון קודם בטיפוס הרים או בטיפוס לגובה. שישה מסלולים באורכים שונים מובילים אל אותה הפסגה, ודווקא המסלולים הארוכים מאפשרים למטפסים הסתגלות הדרגתית, תוך התגברות על מחלת הגבהים. "ימי ההליכה הם ימים לא ארוכים. 4-5 שעות הליכה ביום, כשהכל סובב סביב הלילה של העלייה לפסגה", מספר שטרלינג.
הנדבך הנוסף שאולי מקל על ההצטרפות למסע, הוא שהיא נעשית בקבוצות, ובעזרת מדריכים מקצועיים. "בדרך כלל עומדים לרשותה של קבוצה של 14 מטיילים כ-40-50 אנשי צוות מקומיים", אומר שטרלינג. "אלה גם אנשים מדהימים וסופר אדיבים, שמאוד כיף להיות במחיצתם". הוא משתף ביומן מסע של אחד מהמטיילים, שבחר באתגר לקראת יום הולדתו ה-50:
18:00. כולנו יושבים באוהל המשותף, לקראת ארוחת ערב. החשיכה יורדת ואני מרגיש שהלחץ עולה. עוד מעט זה יסתיים. המדריך ביקש מאיתנו לפרוש לישון מוקדם, כדי שנוכל לקום בעוד שש שעות, בחצות הליל, ונתייצב שוב באוהל המטבח לתה חם, לפני הטיפוס האחרון לפסגה. זה הרגע הגדול ביותר של המסע הזה שלו חיכיתי וציפיתי, כולנו בעצם. כל ההכנות שעברתי, הזמן שהקדשתי לו בארץ, הציוד שרכשתי, החששות, הדאגות, הכל הולך להתנקז לרגע הזה של הטיפוס לפסגה. אני מרגיש את הדופק עולה, למרות שאני לא משקיע שום מאמץ כרגע. ואולי עצם השהייה בגובה של 5,000 מטר היא מאמץ בפני עצמו. איך אני אלך לישון?
19:00. קשה לי להירדם מההתרגשות. המדריך ממליץ שאקח כדור שינה. ואני מעולם לא לקחתי כדור שינה. מה אם לא אתעורר בזמן?
00:00. מסתבר שלקחתי את הכדור. ונרדמתי. ואפילו התעוררתי. כבוד לכדור השינה ולרפואה המערבית. ארזתי את התיק שלי לפי הוראות המדריך, השארתי את שק השינה (הקפוא) פתוח, וידאתי שהסוללות של הפנס עובדות, חיממתי את שקיות החימום ושמתי בכפפות ובתוך המכנסיים. לבשתי את כל השכבות של הבגדים כמו ג'ואי בפרק ההוא בחברים, וכאילו שיכול להיות קר יותר, כשפתחתי את האוהל משב רוח היכה וצחק בפניי. יצאתי אל החושך, בדרכי לאוהל הקבוצתי, ללגום תה ולפגוש את שאר חברי הקבוצה לקראת היציאה. אמנם הפכנו לחברים, אבל זו היתה אחת הישיבות המוזרות. כולם בדממה שותים תה חם. אני מנסה לחשוב אם המחשבות של כולם דומות ומתערבבות זו בזו. הצוות המקומי, טנזנים חמודים, מאוד תורם לחוויה הזו. נדמה כאילו כולם בעדנו, כולם רוצים שנגיע לפסגה. אם לא הייתי מאמין שהם כאלה תמימים ומקסימים מבטן ומלידה, הייתי חושד שהם מקבלים בונוס על כל מטפס שמעפיל לפסגה.
00:30. דקות לפני היציאה לדרך. מוודאים שהכל במקום, שכולם לבושים חם. אני לא מאמין שאני לובש שתי שכבות של כפפות, כיסוי צוואר, כיסוי ראש, תחתונים, גטקעס, מכנסיים וגרביים תרמיות בשתי שכבות. בידיים מקלות הליכה. בתיק הגב ארזתי תרמוס עם תה חם, חטיפי אנרגיה, אגוזים, תמרים, משקפי שמש, קרם הגנה מהשמש – לירידה מההר. ירידה, זה אומר שאוטוטו אנחנו שם. אני כבר מדמיין את הרגע עוצר הנשימה. וכבר עכשיו אני לא באמת נושם כמו שצריך.
00:35. יצאנו לדרך. מתחילים לצעוד אחד אחרי השני, כולם בדממה מוחלטת. אני מרגיש שאני שוקע אל תוך הלילה, שומע רק את רחשי הצעדים של המטייל שלפניי ומאחוריי. אם אתאמץ קצת אצליח לשמוע את הנשימות הכבדות שלהם. החמצן דליל והלב עובד שעות נוספות לספק דם לכל חלקי הגוף. לבי איתו. כולנו הולכים באיטיות, אני יכול רק לנחש מה המחשבות של זה שצועד לפניי. השלפוחית מתחילה להציק, ואני מחכה להפסקה הבאה. המדריך הבטיח שנעצור בכל שעה להתרעננות.
01:30. הפסקה ראשונה. בינתיים מצב הרוח בסדר. אפשר להבחין בשיירות של פנסים. כמו גחליליות. כל פנס הוא מטייל. יש כאן עשרות, אם לא מאות מטיילים, לכולם מטרה דומה. אם כולם עושים את זה, גם אני יכול. מטיל את מימיי והולך לשתות תה. זה סוג של מעגל איבה שנוצר כאן. המדריך עובר בינינו לוודא שכולם בטוב לפני שממשיכים ללכת.
04:00. ככל שנוקפות השעות אני מרגיש שאני נכנס עמוק יותר ויותר אל תוך הלילה. זה לא נעשה קל יותר. נדמה שכולם מכונסים בעצמם, כמו צבים. עם ראש בפנים, בקושי רואים לאן הולכים. מעולם לא חיכיתי לשמש כמו שאני מחכה לה עכשיו. אנחנו כבר 5,400 מטרים מעל גובה הים. רואה את האורות המנצנצים של הכפרים בטנזניה. אח, טנזניה. לא היה עדיף לעשות כאן טיול ספארי במקום? לא ברור למה החלטתי להתעלל בעצמי ככה, ועוד לשלם על זה כסף. הלכתי יותר מדי מכדי לחזור על עקבותיי. אני חושב שאעלה לפסגה בכל זאת.
05:00. מתי מדליקים כאן את האור? כולם נראים תשושים, כבויים ועדיין מכונסים. קצת מרגיש כמו לטייל לבד. נדמה שכולם, אולי חוץ מהמדריך הישראלי ומהצוות הטנזני, שקועים בנשימות, במחסור בחמצן, בצעדים המדודים, ברוח המקפיאה. כולנו מרגישים את הקושי, ללא ספק. תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר, המדריך הכין אותנו לרגע הזה עוד בטיולי ההכנה שעשינו יחד בישראל. מתי זריחה? סיימנו עם השמיים השחורים, עברנו לסגול כהה, סגול בהיר, לאט לאט מתחיל לראות גוונים של כחול. מייחל לשמש כל כך. מתגעגע לשמש הישראלית באוגוסט. מי היה מאמין.
05:30. החושך לאט לאט נעלם, והחיוך חוזר שוב אל פניי, ככל שהזמן עובר החיוך גדל. השמש עולה לצידנו, לכיוון הר מוונזי המרשים ביופיו, ומאירה על פני המטפסים. כולם נראים תשושים. אבל מצב הרוח מתחיל להיות במגמת עלייה. האנרגיה הזאת באדיבות השמש היא משהו שאי אפשר להסביר במילים. גם הקפה הכי טעים ששתיתי ב"הרמנוס" בלונדון לא היה נותן לי בוסט של אנרגיה כפי שזכיתי לו כעת. רק שתתחיל לחמם, אמן. הגענו אל נקודת סטלה (Stella Point) הנקודה הכי משמעותית בעלייה, שמאפשרת להציץ אל הפסגה. אנחנו בגובה של 5,756 מטרים. עוד קצת. אבל קודם הפסקה. חייב לעשות פיפי, השלפוחית מאיימת להתפוצץ.
07:30. קילומטר וחצי של הליכה, 250 מטרים של טיפוס מפרידים ביני לבין הפסגה. זוהי הנקודה שמרגישה כמו נצח, אותו קיר בטון מדומיין שאני צריך לחצות מנטלית כדי להגיע לפסגה. אני ממשיך לצעוד באיטיות ובעקשנות. צעד רודף צעד. הרגע המיוחל לא רחוק. אני חושב שאני רואה אותה. שלט צבעוני במרחק 100 מטרים ניצב לפניי. כיתוב צהוב על גבי קרש חום: ברכותינו, הגעת לפסגת הקילימנג'רו.
08:00. כאילו מתוך בועה, אני מרגיש כמו בסלואו מושן. כולם סביבי מתחבקים, מצטלמים, אוכלים שוקולד. אני נשאב אל תוך הרגע. שותה וויסקי. רגע, מותר? המדריך כל הזמן הקפיד להזכיר לנו שאלכוהול וגבהים לא הולכים ביחד. גם לא אלכוהול ואורומקס. אני מתעורר: אלה 15 דקות התהילה שכולם מדברים עליהן? מנסה לספוג ולהכניס כמה שיותר מהרגע הזה. שלא ייצא לעולם מהזיכרון שלי. 5,895 מטרים. אני נמצא במועדון הנחשק של שבע הפסגות וזכיתי לכבוש אחת מהן. אי אפשר להסביר את תחושת ההתעלות הזו. עוצמות וזרמים מיוחדים עוברים לי בגוף. זה רגע שאני רוצה לנצור לתמיד. הכל מתגמד, מי זוכר כבר את הקשיים והאתגרים. זה לגמרי היה שווה את זה.
לאתר >>> טיולי רדיוס
בשיתוף טיולי רדיוס
