בשני העשורים האחרונים, המודעות לניהול אורח חיים בריא התעצמה, והיא כוללת כמובן את העיסוק בפעילות גופנית על גווניה השונים. רבים מאיתנו רצים, צועדים, רוכבים על אופניים, שוחים, מרימים משקולות ואפילו משתתפים בתחרויות שונות ובכללן גם טריאתלונים.
הפעילות הזו אמנם מבורכת, אך דורשת שימת לב מיוחדת לכל חלקי הגוף.
רגע לפני שבוחרים את הפעילות הגופנית, ד"ר דוד מורגנשטרן, מומחה בכירורגיה אורתופדית וברפואת ספורט ואורתופד לשעבר של הסגל האולימפי, מסביר מספר מושגים השגורים בשפה ומשתמשים בהם בערבוביה.
"פעילות גופנית היא כל תנועה של הגוף המבוצעת באופן פעיל על ידי שרירי השלד ואשר מביאה לידי הוצאת אנרגיה (קלוריות). אימון גופני הוא אוסף של תנועות גופניות מובנות ומתוכננות מראש, המבוצעות בצורה מחזורית, שמטרתן לשפר או לשמר מרכיב אחד או יותר של הכושר הגופני.
"הכושר הגופני מתייחס למגוון תכונות אישיות, מובנות או נרכשות, הקשורות ביכולת האדם לבצע פעילות גופנית. ספורט, לעומת זאת, מוגדר כסוג של פעילות גופנית מאומצת הדורשת מיומנויות של מערכת השריר שלד ביחד עם קואורדינציה ספציפית, עם מרכיב של תחרותיות, והיא מנוהלת על ידי חוקי משחק ברורים. לרוב, מדובר בפעילות רצונית מאורגנת של בודדים או קבוצות שמטרתם לנצח את המתחרה. חשוב לציין כי המושגים 'פעילות מאומצת' ו'תחרותיות' אינם חלק מפעילות גופנית בריאה, משום שהמאמץ הנדרש בספורט לוקח את היכולות האינדיווידואליות של משתתפיו עד לקצה היכולת, כך שהתמדה בפעילות ספורטיבית עלולה להביא לנזק גופני משמעותי לאורך הזמן", מדגיש ד"ר מורגנשטרן.
מכאן שתקלות גופניות ופציעות הן חלק בלתי נפרד מהפעילות הספורטיבית. פציעת ספורט הינה כל פגיעה, נזק או מצב תחלואה אשר מתרחש אצל אדם במהלך או בעקבות פעילות גופנית ואשר ביטויו הוא הפחתת היכולת הספורטיבית ועד להשבתתה. כדי לטפל במקרים אלה נוצרה התמחות רפואית – רפואת ספורט, שייעודה לאפיין, לאבחן ולטפל בפציעות ספורט.
"רפואת ספורט היא התמחות רב-תחומית העוסקת ביחסי הגומלין שבין המערכות השונות, השפעתם על תפקוד הספורטאי ועל כל מי שעוסק בפעילות גופנית. חלק ניכר מעיסוקו של המטפל ברפואת ספורט הוא בפציעות ופגיעות של מערכת השריר-שלד, אך לא רק, אלא גם בתפקוד המערכות האחרות כגון, לב-ריאות, המערכת האנדוקרינית, תזונה וכו'", מציין ד"ר מורגנשטרן.
בהתאמה אישית
בשנים האחרונות הוטמעה ברפואה גישה חדשה המכוונת לרפואה מותאמת אישית. גישה זו מוטמעת גם בעיסוק בפעילות גופנית וספורט.
התאמת פעילות גופנית וספורט ומידת עצימותו הן חלק חשוב מתחום עיסוקו של ד"ר מורגנשטרן, מומחה ראשון בארץ ברפואת ספורט מטעם החברה לרפואת ספורט והמועצה המדעית בישראל. ד"ר מורגנשטרן התמחה באורתופדיה בבית החולים מאיר, והקים וניהל את מרכז הספורט שבו שימש כאורתופד של הסגל האולימפי. כיום הוא עוסק בייעוץ קליני ובניתוחים ארתרוסקופיים של מפרקי הירך ובניתוחים אורתופדיים נוספים בבתי החולים הדסה הר הצופים, בירושלים ואסותא בתל אביב, רופא יועץ נבחרת ישראל בטאקוונדו ומייעץ ליחידות מובחרות בצה"ל ובמ"ב.
"כספורטאי פעיל ורופא ספורט, אני יודע שהאדם שנפצע אינו רק אוסף של עצמות ומפרקים, אלא ישות מורכבת עם רצונות וחרדות הנובעים ממצבו. לכן, כדי לטפל בבעיותיו צריך להביט אל תוך הנפש שלו, להבין את מהות מכאוביו ודרך התבוננות זו לנסות לעזור לו להתגבר על הבעיה. התאמת הספורט ועצימותו חיונית בתהליך הזה. 'איזון' הוא שם המשחק. זו גישה אקוטית, שכן בניגוד לפעילות גופנית, פעילות ספורטיבית אינה פעילות בריאה בהגדרה. לצערי מבלבלים בין השתיים: פעילות גופנית בעצימות נמוכה לאורך החיים מועילה לאדם. ספורט, לעומת זאת, לוקח אותו עד קצה יכולתו, משתמש בכל הטווח שלו, לכן צריך לדעת להתנהל נכון עם הספורט. לשם אני חותר, לאיזון המיטבי הכולל מגוון פנים: אנטומי, פיזיולוגי, מטבולי ופסיכולוגי. החברה, לצערי, לא דוחפת אותנו לאיזון. היא רוצה שניראה צעירים, חזקים ויפים יותר. אך לא נוכל לנצח את כוחות הטבע. עלינו לזרום איתם כדי להגיע לרווחה, לשפר ולהאריך את איכות החיים שלנו", אומר ד"ר מורגנשטרן.
כיצד עושים זאת?
"מקפידים על איזון, מקשיבים לגוף ומטפלים בבעיות שצצות לאורך הדרך. על פי הנחיות החברה האמריקאית לרפואת ספורט, מומלץ להתמיד בפעילות אירובית כגון ריצה, הליכה או רכיבת אופניים. אך אין צורך ביותר מדי מאלה. מספיקה פעילות אירובית כשלוש פעמים בשבוע למשך חצי שעה, בעצימות של 65% מהדופק המרבי המחושב. אדם בן 40 למשל צריך לבצע חצי שעת רכיבה על אופניים בדופק של
כ-120 פעימות לדקה. ישנן אפילו הנחיות חדשות המדברות על 10 דקות ביום בעצימות נמוכה יחסית, וזאת כדי לתחזק את היכולת האירובית, בלי לשכוח גם מרכיבים אחרים של הכושר הגופני, קרי כוח וסיבולת שרירים, וגמישות מפרקים, גידים ושרירים. התחזוקה של מרכיבים אלה לא פחות חשובה מהכושר האירובי, ובגילים שונים הרכב הכושר הנדרש משתנה. קבוצות של שרירים גדולים בגפיים חייבים לתחזק כדי לאפשר לאדם יכולת תנועתית טובה, אך בנוסף עלינו לוודא שאיננו מזניחים את שרירי הליבה והיציבה כגון שרירי הבטן התחתונה ורצפת האגן. כל אלה חשובים לתנועה ביום-יום ומומלץ להפוך אותם לשגרה, ממש כמו שאנחנו מצחצחים שיניים, לקיים שגרת אימונים של 10-15 דקות בבוקר ובערב".
האימפקט של העיסוק בספורט
עיקר עיסוקו של ד"ר מורגנשטרן הוא בפציעות הגפיים התחתונות, עם דגש על מפרק הירך, הברכיים והשטח שנמצא בתווך. לדבריו, הגפיים התחתונות הן הנפגעות ביותר אצל העוסקים בענפי הספורט השונים. אחוז גבוה משחקני הכדור נפגעים במפרק הקרסול, הברך וגם מפרק הירך.
"קיימים שני סוגי פציעות: פציעות חריפות ופציעות מעומס יתר. נקעים וקרעים ברצועות בקרסול מהווים את פציעות הספורט החריפות השכיחות ביותר. עומס יתר המתרחש באופן מחזורי כמו אצל הרצים או הרוכבים על אופניים הוא דוגמה לפגיעות מעומס יתר - עומסים אלה עלולים לגרום לנזק מצטבר ברקמות, כולל על המשטחים המפרקיים, הסחוס והמיניסקוסים בברכיים, שנשחקים ונקרעים בעיקר בתנועות חוזרות ו/או קיצוניות", מציין ד"ר מורגנשטרן.
"ריצה היא ספורט של אימפקט: בלימה, חבטה, ריצה הן 'רצף של נפילות'. לבלימה יש אנרגיה שעוברת דרך הגוף, וכשהיא מתרכזת במקום מסוים, לאורך זמן בכוחה לגרום לנזק משמעותי. הנזק בא לידי מיצוי, ואז העומס המצטבר בעצמות עלול לגרום לשבר מאמץ. עומס יתר המופעל על גידים ושרירים עלול להתפתח לדלקת בגידים ואף לקרעים בגידים המעורבים. כשמדובר במפרק הירך, למשל, נוצרות בעיות תוך-מפרקיות בסחוס המפרקי כפגיעה נקודתית ועד לפגיעה כוללת והתפתחות שחיקה לאורך זמן. נזק לטבעת הסחוסית שאוטמת את המפרק ומחזיקה אותו. הלברום זו פגיעה נפוצה בעיקר בגילים צעירים בענפי ספורט הדורשים טווחי תנועה קיצוניים ועומסי יתר על מפרק הירך, כגון אומנויות לחימה והתעמלות קרקע. הליכה, ריצה ועמידה ממושכת אף הן עלולות להביא לעומסים מצטברים לשרירים ולגידים המייצבים את האגן, הגב ומפרקי הירכיים. שרירי ליבה ורצפת האגן מתוחזקים היטב, ומהווים מצב חיוני למניעת הנזקים המתהווים באגן ובגב התחתון".
ובעת פציעות אלה, מה החשיבות של בדיקת רופא הספורט?
"בעולם הרפואה המודרני יש חשיבות לטכנולוגיה המתקדמת במישור האבחנתי כמו גם הטיפולי. אלא שלפני הכל, על הרופא המטפל להקשיב למטופל ולסיפור המעשה. הופעת הסימפטומים, מנגנון הפציעה וסימנים שהמטופל מספר חיוניים לאבחנה הנכונה. היחס של המטופל לפציעה כולל את רמת הכאב והמוגבלות, כמו גם החרדות הכרוכות מהפציעה. כולם יחד הם נתונים עקרוניים שמשמשים אותנו למתן מענה נכון".
מהן המלצותיך למי שמבקשים להתחיל לעסוק בפעילות גופנית?
"המלצתי הראשונה היא להתייעץ עם רופא, שלב עליו רבים מדלגים. כשמגיע אליי מטופל לייעוץ, אני מתייחס לגיל, למגדר, למצב התפקודי הבסיסי, למבנה גופו ולפרטים נוספים. מכאן אני מסיק לאיזה ספורט הוא מתאים. אדם בן 50 בגובה 1.90 מטר ומשקל 120 ק"ג לא יכול לבצע אימונים לקראת ריצת מרתון כי מבנה הגוף שלו לא בנוי לריצה למרחקים ארוכים. במקרה כזה, אכוון אותו לתחומים אחרים, בהם ייהנה בלי להסתכן בפציעות. כך גם עם אדם רזה מאוד שרוצה להתחיל להרים משקולות. מבנה הגוף שלו לא מסוגל להתחיל בפעילות כזו באופן חד, ועליו לעשות זאת בהדרגה. חשוב להתאים את הפעילות הגופנית למבנה הייחודי של האדם ולגילו - שיווי המשקל שלנו ביקום הולך ומשתנה עם הזמן והגיל. לא כל מה שעשינו לפני עשור מתאים לנו היום".
זו התמחותה של רפואת הספורט?
"בהחלט, חלק גדול מרפואת הספורט עוסק בהכנה של האדם והתאמתו לפעילות הגופנית שבה הוא רוצה לעסוק, כולל אספקטים בריאותיים, פיזיולוגיים ומכניים, כדי לא להגיע לפציעה ולהשבתה. גם ספורטאים מקצועיים עלולים להיפצע בממוצע בין פעם לפעמיים בשנה, לכן קיימת חשיבות גבוהה להתאמה מיטבית ומרבית בבחירת ענף הספורט הנכון, והדרך שבה מתחילים או ממשיכים באימונים".
לסיום, מסר ספורטיבי.
"אנו חיים בעולם שבו כוחות הטבע לא תמיד בעדנו, וגופנו נמצא במערכה מתמדת כנגד כוחות אלה כדי להיות באיזון שיאפשר את התפקוד המיטבי. תפקוד זה אינו מובטח ולאורך החיים מתרחשות 'תקלות' בדמות מחלות ופציעות של מערכת השריר שלד. לכן נדרשת תחזוקה מתמדת של הגוף, הכוללת בין השאר: תזונה מאוזנת, שינה טובה והרגלי פעילות גופנית נכונים".
בשיתוף ד"ר דוד מורגנשטרן
