העיסוק המסודר והממוסד של ישראל בתחומי החלל והלוויינות החל, כמו בטכנולוגיות רבות אחרות, במסגרת הביטחונית, כדי לתת מענה לצרכים ביטחוניים ייחודים. אבל, באופן פרדוקסלי, הצורך הביטחוני לא נבע מהכוונה ליצור יתרון שיבוא לידי ביטוי בשדה הקרב, אלא נהפוך הוא - כדי לשמור על השלום.
הצורך נולד עקב חתימה על הסכם השלום בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת בין ישראל ומצרים, מי שהייתה עד אז האיום העיקרי על ביטחוננו. מהבחינה הצבאית, היסוד העיקרי בהסכם היה פירוז סיני. ישראל החזירה את השטח שכבשה במלחמות קודמות לידי מצרים, וזו התחייבה לשמור על פירוזו. איך בודקים שהמצרים באמת שומרים על חלקם ואינם מכניסים כוחות (מעבר למה שהותר בהסכם) לתוכו? עד חתימת ההסכם, כל פעם כשרצינו לבדוק מה נעשה מצדו השני של הגבול, יכולנו לשלוח מטוסי צילום ו"לראות במו עינינו" מה קורה שם. אבל, מרגע שנחתם הסכם שלום, פעולה כזו מהווה הפרה של הריבונות המצרית ואינה אפשרית יותר.
משום כך, היה זה אותו ראש הממשלה, מנחם בגין, שחתם על ההסכם, ושהחליט ב-1981 על התנעת פרויקט לבניית לוויין צילום ישראלי, שרוכז ב"מנהלת תוכנית אתגר" (מת""א) במסגרת מפא"ת במשרד הביטחון. המנהלת הוקמה והובלה במשך שנים רבות ע"י תא"ל (מיל.) פרופ' חיים אשד.
בעקבות הקמת המנהלת במשרד הביטחון הקים שר המדע פרופ' יובל נאמן ב-1983 את סוכנות החלל הישראלית (סל"ה) ועמד בראשה 22 שנה, עד שהעביר את המקל אל כותב שורות אלו. לפני כחצי שנה, אחרי 17 שנה בתפקיד, העברתי גם אני את תפקיד היו"ר לפרופ' דני בלומברג. מאמר זה מהווה הזדמנות טובה לסקירת מה שהתחולל בחלל בשני העשורים האחרונים.
לוויינים בביצועים גדולים ובמשקלים נמוכים
במהלך פיתוח הלוויין בניהול מפא"ת שוגרו מספר לוויינים. הראשון שבהם - אופק 1 - שוגר כבר ב-1988. הלוויין אופק 5 ששוגר ב-1995 הכניס את ישראל ביד רמה למועדון מצומצם מאוד (שמנה אז רק 7 מדינות) של מדינות שיכולות לבנות ולשגר בעצמן לווייני צילום. נבנתה תעשיית חלל, אשר השחקנים המרכזיים בה היו בתחילה התעשייות הביטחוניות: תעשייה אווירית, רפא"ל ואלביט/אלאופ.
המשימה התגלתה כמורכבת מאוד: כדור הארץ מסתובב סביב צירו ממערב למזרח, ולכן, הגיוני לשגר את הלוויין לכיוון מזרח, כדי להיעזר בתוספת המהירות הנובעת מסיבוב כדור הארץ. אלא שהמצב הגיאואסטרטגי של ישראל מאפשר שיגור רק לים התיכון, כלומר מערבה, בניגוד להיגיון הפיזיקלי. כדי לפתור זאת נאלצנו להשקיע רבות בפיתוח חומרים ורעיונות מקוריים שיקטינו את המשקל של הלוויינים הישראליים. בסופו של דבר מצאה ישראל את עצמה משגרת לוויינים בעלי ביצועים שטובים מהם היו אז רק בידי ארה"ב, אבל במשקלים נמוכים פי 5-10.
עם תחילת תפקידי, כינסתי (ביולי 2005) את הוועדה המנחה של סל"ה ואישרנו את חזון הסוכנות: "חקר החלל וניצולו הוא מכשיר חיוני להגנת החיים על כדור הארץ; מפתח להכרת היקום, כדור הארץ וסביבתו; מנוף לקידום טכנולוגי; מפתח לקיומה של חברה מודרנית וכלכלה מפותחת המבוססת על ידע; מוקד משיכה לכוח אדם מדעי וטכנולוגי איכותי". חזון סל"ה הוא: "לשמר ולהרחיב את היתרון היחסי של ישראל ולהציב אותה בקבוצת חמש המדינות המובילות בעולם בחקר החלל וניצולו". מטרות-העל במימוש החזון הן:
לבנות ולקיים בחלל מערכות לוויינים לחקר החלל ולמחקר כדור הארץ מהחלל.
לפתח את הטכנולוגיות, הידע והתשתית המדעית (כולל מעבדות וכ"א מתאים) הנחוצים לחקר החלל.
לקדם שיתופי פעולה בין-לאומיים בחקר החלל וניצולו על מנת לחזק את האינטרסים הכוללים של מדינת ישראל.
לפעול לחיזוק הקשר בין המחקר והשימוש בחלל ובין החברה בישראל.
היה ברור כי כדי לממש את החזון הזה צריך תקציב משמעותי. עד כמה שייראה הדבר מוזר תקציב הסוכנות (מיום הקמתה ועד כניסתי לתפקיד) הספיק לתקצב רק את המשרד, המנכ"ל וכמה מזכירות. נדרשו יותר מחמש שנים כדי לשנות את המצב, ובסופו של דבר קיבל ראש הממשלה בנימין נתניהו את הצעת "צוות הנשיא" בראשותי (שמונה במשותף ע"י נשיא המדינה שמעון פרס ובנימין נתניהו), להקצות לסוכנות החלל 300 מיליון ש"ח לשנה, מהן ניתנו בסופו של תהליך כ-100 בלבד.
הסכום שאושר היה כאמור כשליש ממה שנדרש להציב את ישראל בחזית העולמית, אבל הוא אפשר השקעה בפרויקטים ייחודיים. כך למשל הפכה ישראל למדינה הראשונה בעולם ששיגרה לוויין, שתוכנן ונבנה על ידי תלמידי בית ספר תיכון. בעקבות הצעד הראשון הוגדרה תוכנית הכוללת פיתוח ובנייה של שמונה לוויינים הנבנים ע"י בתי ספר תיכוניים (כולל בפריפריה). אין זה מקרה שישראל הייתה הראשונה בה פיתחה קבוצה פרטית (SpaceIL) חללית שנועדה לנחות על הירח - "בראשית". באוניברסיטת ת"א למשל, בונים הסטודנטים להנדסה ננו-לוויינים במסגרת פרויקט הגמר הנדרש לתואר. גם את התמיכה של סוכנות החלל במסעם של האסטרונטים הישראליים לחלל יש להבין כחלק מהתמיכה של הסוכנות במרכיב החינוך.
להוביל את מגמת החלל החדש
להתפתחות היכולות החלה גם מגמה של מסחורן. כך לדוגמה שוגר בחודש שעבר לוויין מסחרי של אימאג'סט (EROS C3) שמוכר הדמאות בשוק החופשי ברזולוציה של 30 ס"מ! המסחור אינו מוגבל לווייני צילום והוא הורחב גם ללווייני תקשורת.
חוזה השלום בינינו ובין מצרים עמד במבחנים רבים והוא חדל להיות מניע עיקרי לתוכנית חלל לאומית. עם זאת, הופעת האיום של טילים בליסטיים בזירה הרחיב מאוד את טווח האיומים נגדנו, וצה"ל נדרש גם לפעולה במה שקרוי "המעגל השלישי" כלומר, רחוק מאוד מגבולנו. הטכנולוגיות הלווייניות עומדות לרשותו, ואין זה מקרה שחיל האוויר עשה החודש צעד ראשון וחיוני בבניין הכוח הצבאי בחלל עם הקמת מנהלת חלל שתגדיר את הדרישות המבצעיות של צה"ל וחיל האוויר, מעבר למשימת האיסוף המודיעיני.
ההתפתחות המואצת של טכנולוגיות המחשב בכלל, ושל נושאי הסייבר והבינה המלאכותית בפרט, מאפשרים לישראל להוביל את המגמה הקרויה כיום New Space, בה נעשים הלוויינים קטנים וזולים יותר, ומרכז הכובד של פיתוחם עובר מממשלות למגזר העסקי. ישראל נמצאת במקום מצוין לנצל מגמה זו ומה שחסר כיום הוא תוספת משאבים בלבד.
ישראל השכילה להיכנס בזמן לנושאים הנובעים מהטכנולוגיות שיקבעו את המציאות בשנים הקרובות, ובהן טכנולוגיות החלל והמחשוב. היא מהווה כבר כיום מרכז עולמי לטכנולוגיות סייבר והיא יכולה להפוך תוך זמן קצר גם למעצמת בינה מלאכותית. על שולחן הממשלה מונח דו"ח המציע אסטרטגיה לאומית בתחום הבינה המלאכותית אשר תציב אותנו בחלק העליון של רשימת המדינות המובילות בתחום זה. לצערי, בגלל אי היציבות הפוליטית והחוסר בתקציב ממשלתי מוסכם בשנים האחרונות, היישום נע בעצלתיים. שילוב נכון של טכנולוגיות הסייבר, הבינה המלאכותית והחלל יכול ליצור אפקט כלל עולמי. כך למשל, אפשר לרתום את הטכנולוגיות הללו לפתרון בעיות האקלים והתחממות כדור הארץ. כבר לפני שנים רבות פיתחנו ושיגרנו לוויין (ונוס) לניטור סביבת כדור הארץ, והטכנולוגיות המוזכרות לעיל מאפשרות לעשות זאת ביעילות, במחירים סבירים ולטובת האנושות כולה.
הכותב הוא פרופסור אמריטוס באוניברסיטת תל-אביב, ראש סדנת יובל נאמן למדע, טכנולוגיה וביטחון, ראש מרכז הסייבר באוניברסיטת תל אביב. כיהן כיו"ר סוכנות החלל הישראלית במשרד המדע והטכנולוגיה
תוכן שיווקי
