אנשים שממונים על בטיחות במפעלים ובמעבדות מכירים היטב את הפרדוקס הזה: לכל העובדים ברור שבטיחות בעבודה קריטית, אבל תאונות ממשיכות לקרות, לא בגלל רשלנות מכוונת, אלא בגלל פער עמוק בין מה שכתוב בנהלים לבין מה שקורה בשטח. הפער הזה, כך נראה, הוא אחד האתגרים הגדולים ביותר של ארגונים תעשייתיים בעשורים האחרונים.
לדברי אינה אלמליח, מהנדסת כימיה, יועצת בטיחות ומרצה, הבעיה אינה נובעת ממחסור בידע או ברצון למנוע תאונות. "אף אחד לא קם בבוקר ואומר לעצמו שהוא רוצה להיפגע", היא אומרת, "אנשים יודעים שיש סכנות ושצריך להקפיד על הנהלים, אבל עדיין לוקחים סיכונים ונפגעים בתאונות שאפשר היה למנוע. זה קורה לא בגלל זלזול, אלא כי משהו בדרך שבה תוכני הבטיחות מועברים ומוטמעים לא עובד".
אלמליח מדגישה שברגע שבטיחות נתפסת כעוד שכבה של ביורוקרטיה היא מאבדת מהאפקטיביות שלה. "אם עובדים חווים את הבטיחות כעיכוב או כהפרעה לזרימת העבודה, הם ינסו לעקוף אותה, לפעמים בלי שהמנהלים או אפילו הם בעצמם ישימו לב לכך", היא מוסיפה.
מהשטח אל הפתרון
אלמליח מגיעה מהשטח. דרכה המקצועית החלה בתעשייה הכימית הכבדה, במפעלים גדולים ומורכבים, שם נחשפה מקרוב למציאות שבה חומרים מסוכנים, לחץ ייצור והצורך בשגרה יומיומית מתקיימים זה לצד זה. בהמשך השתלבה גם בייעוץ בתחומי בטיחות ואיכות סביבה, שם זיהתה דפוס חוזר.
"יש פער קבוע בין הדרישות הרגולטוריות לבין היכולת של אנשים ליישם אותן", היא מסבירה. "לעיתים ממנים אדם לאחראי רעלים או בטיחות ונותנים לו אחריות כבדה, אבל לא נותנים לו כלים אמיתיים להבין איפה האחריות שלו מתחילה ואיפה היא נגמרת. זה יוצר עומס, בלבול ולעיתים גם תחושת בדידות מקצועית".
זאת הסיבה לכך שהיא הקימה את המרכז לבטיחות בראש שקט. המטרה: לגשר בין דרישות החוק לבין המציאות הארגונית. המרכז נולד מתוך ההבנה שבטיחות לא יכולה להישען רק על נהלים ודו"חות, אלא מחייבת ליווי, תרגום של רגולציה לשפה יומיומית והטמעה הדרגתית של תפיסת בטיחות כתרבות ארגונית ולא כמשימה נקודתית.
גישה אחרת להדרכה
אחד הדברים שהובילו את אלמליח להתמקד בהדרכה ולא רק בייעוץ הוא ההבנה כי האופן שבו מועבר הידע חשוב לא פחות מהידע עצמו. "לדבר על תקנות וחוקים בצורה יבשה לא עובד", היא מספרת, "זה משעמם, מרחיק את העובדים ולא מחזיק לאורך זמן".
אז במקום היא מציעה גישה אחרת: התאמה מלאה של ההדרכה לקהל ולמה שבאמת רלוונטי אליו. "הדרכה למנהלים נראית אחרת לגמרי מהדרכה לעובדי ייצור או צוותי תחזוקה", מסבירה אלמליח. "לפני כל הדרכה אני בודקת מי יושב מולי, איך הוא עובד בפועל, אילו החלטות הוא מקבל ביום־יום ואיפה נמצאים הסיכונים האמיתיים", היא מציינת כשנשאלת מה מייחד את ההרצאות שלה.
הגישה הזאת, שמבוססת על שיח בגובה העיניים, הופכת את המשתתפים למעורבים יותר בתהליך. "במקום עוד הדרכה גנרית אנחנו הופכים אותה לפעילות אינטראקטיבית", היא מוסיפה. "אנשים משתתפים, שואלים שאלות ומביאים דוגמאות מהעבודה שלהם. ברגע שהם מרגישים שזה נבנה בשבילם, משהו בגישה משתנה".
ארבעה מעגלי השפעה
בארגונים רבים ממונה הבטיחות נתפס כמי שבא להעיר, להתריע או להעניש. בעיניה של אלמליח, תפיסה זאת מובילה במקרים רבים לרמת בטיחות ירודה. "המטרה היא לייצר מציאות שבה ההתנהלות הבטוחה היא ברירת המחדל, לא מאמץ מיוחד", היא אומרת.
כדי להגיע לשם, לפי אלמליח, השינוי חייב להתחיל מלמעלה. "אם ההנהלה לא מבינה את החשיבות של הבטיחות ושל ההטמעה הרחבה שלה, שום הדרכה לא תעזור", היא מסבירה. "עובדים לומדים מההתנהגות של המנהלים הרבה יותר מאשר ממצגות". בהקשר הזה היא מוסיפה כי תרבות כזאת לא נבנית ביום אחד. "זה תהליך. לפעמים הוא איטי, לפעמים מתסכל, אבל כזה שיש לו חשיבות מכרעת", היא מדגישה.
אחד האופנים שבהם היא ממחישה את המשמעות הרחבה של בטיחות היא דרך ארבעה מעגלי השפעה, שעוזרים לעובדים להבין את ההשלכות האמיתיות של התנהגות לא בטוחה. המעגל הראשון הוא האדם עצמו, כלומר הבריאות והשלמות הפיזית שלו. המעגל השני הוא המשפחה והחברים, שעלולים גם הם להיפגע, במיוחד כשמדובר בעבודה עם חומרים מסוכנים. המעגל השלישי הוא הקולגות בעבודה והרביעי הוא הארגון והקהילה המקצועית. "כשמציגים את המעגלים האלה בהדרכה, אנשים פתאום מבינים שהם לא עובדים בבועה ושההחלטות שלהם משפיעות על הרבה מעבר להם", מבהירה אלמליח.
בטיחות היא חלק מהכול
אחד המסרים המרכזיים שאלמליח חוזרת אליהם שוב ושוב הוא שבטיחות אינה אמורה להתנגש עם מטרות נוספות וחשובות. "כשאומרים 'בטיחות מעל הכול' יוצרים תחושה של מאבק – בטיחות מול תפוקה, מול יעדים או מול רווחת העובדים. בפועל בטיחות היא תנאי לכך שבכלל תהיה עבודה", היא מסבירה.
בהרצאות שלה היא שואלת לעיתים קרובות שאלות כגון אם היו מבטלים מחר את כל כללי הבטיחות, מישהו היה מוכן להמשיך לעבוד במקום? "התשובה לכך כמובן שלילית, כי בלי בטיחות אין אמון ובלי אמון אין תעשייה. אבל העובדים צריכים לדעת שהארגון רואה אותם באמת והוא לא שם רק כדי להעניש אותם כשהם עוברים על הנהלים", היא מדגישה.
לפי אלמליח, העבודה שלה אינה מסתיימת בסקרי סיכונים או בדו"ח מסכם. "דו"ח הוא רק נקודת פתיחה. האתגר האמיתי הוא ללוות את הארגון בשלב היישום ולהבין ביחד איך מתרגמים המלצות למציאות תקציבית, תפעולית ואנושית שתתקיים לאורך זמן", היא מסכמת.
הגישה הזאת של ליווי מתמשך ולא פתרון נקודתי עומדת בבסיס הפעילות של המרכז לבטיחות בראש שקט בניהולה. המטרה של אלמליח, היא מאמינה, פשוטה אך רבת משמעות: שעובדים יחזרו הביתה בשלום בכל יום ושהבטיחות תהפוך לחלק טבעי מהזהות המקצועית של הארגון, במקום לנטל שמנסים לעקוף.
בטיחות בראש שקט
לפנייה במייל >>
למעבר לאתר >>
בשיתוף בטיחות בראש שקט
