בעשורים האחרונים נהפכה הפסולת העירונית מאתגר לוגיסטי שולי לאחד מסימני ההיכר הבולטים של משבר הסביבה הגלובלי. לפי דוח "What a Waste 2.0" של הבנק העולמי, שפורסם ב-2018, הערים בעולם מייצרות כיום יותר מ-2 מיליארד טונות אשפה בשנה, וההערכות הן שבתוך כמה עשורים יטפס היקף הפסולת לכ-3.4 מיליארד טונות. המשמעות הכלכלית והסביבתית של המספרים האלה ברורה - כל טונה שלא זוכה למיון, מיחזור או השבה הופכת מעומס כלכלי על רשויות ומדינות גם לסיכון ארוך טווח לקרקע, למים ולאוויר.
התמונה המקומית בישראל מחדדת עוד יותר את גודל האתגר. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כפי שהם מסוכמים במחקר של מוסד נאמן שפורסם ב-2023, כמות הפסולת שנוצרה בישראל ב-2017 הסתכמה בכ-20.9 מיליון טונות בשנה, ובהם מיליוני טונות של פסולת ביתית ותעשייתית שניתן היה לנצל כחומר גלם או מקור אנרגיה.
סקר פסולת ביתית של המשרד להגנת הסביבה, שפורסם ב-2025 על בסיס נתוני 2023, מראה כי הישראלים משליכים לפח הביתי הירוק בממוצע כ-0.73 ק"ג פסולת ליום לנפש. כאשר מחברים לכך את כלל סוגי הפסולת העירונית, מגיעים לייצור יומי של קרוב ל-1.8 קילוגרם לנפש. למרות היקפים אלה, בדוח של מבקר המדינה שפורסם ב-2025, שהתבסס על נתוני הלמ"ס והמשרד להגנת הסביבה לשנים 2014–2023, נמצא כי בישראל ממוחזר רק כרבע מהפסולת העירונית, בעוד שכ-75% ממנה עדיין מגיעים להטמנה – נתון שממקם את ישראל בחלק התחתון של מדינות OECD בתחום הזה.
הפער בין כמויות הפסולת ההולכות וגדלות לבין יכולת הטיפול המוגבלת בהן יוצר לא רק משבר, אלא גם מרחב חדש של הזדמנויות טכנולוגיות וכלכליות. בשנים האחרונות מתפתחות בישראל ובעולם מערכות שמסוגלות למיין פסולת ביתית, לטפל בפסולת סביבתית מורכבת ולהפיק מתוך החומרים הללו חומרי גלם ואנרגיה לשימוש חוזר. טכנולוגיות כאלה משנות את הדרך שבה אנו מתייחסים לפסולת הביתית, מתמודדים עם סביבה מזוהמת ויוצרים כלכלה מעגלית.
המסע אל המיחזור
עבור רוב הישראלים, הפח הירוק הוא נקודת הסיום של הדרך שעוברת הפסולת הביתית, אבל למעשה זהו רק השלב הראשון במסע שלה במערכת. לאחר האיסוף על ידי הרשויות המקומיות מועברת האשפה לתחנות מעבר, שם היא נדחסת ולעתים עוברת מיון ראשוני לפני המשך ההובלה. חלק מהפסולת נשלח ישירות לאתרי הטמנה, וחלק אחר ממשיך למתקנים מתקדמים יותר שבהם מופרדים חומרים אורגניים, מתכות ופסולת יבשה עתירת אנרגיה. בכל אחד מהשלבים האלה קיימים חלונות הזדמנות לטכנולוגיות מיון, מיחזור והשבת אנרגיה – אך בפועל, רק חלק קטן מהפסולת הביתית בישראל מנוצל כחומר גלם או מקור אנרגיה.
במרכזי מיחזור ובתחנות מעבר גדולות מותקנות היום מערכות שמנסות להפיק יותר ערך מכל טונה של פסולת ביתית - מסועים, מגנטים ומפרידים אופטיים שמזהים ומוציאים מתוך הזרם המעורב מתכות, פלסטיק, זכוכית וחומרים נוספים לשימוש חוזר בתעשייה. במתקני מיון ייעודיים מופרדים החומרים האורגניים, והחלק היבש ועתיר האנרגיה נגרס ונהפך לדלק חלופי עבור מפעלי מלט ותעשיות כבדות אחרות. לצד זאת, פועלים מתקנים המבוססים על עיכול אנאירובי, שבהם הפסולת האורגנית מפיקה ביו-גז המשמש לייצור חשמל וחום.
טיפול בזיהום קרקע וסביבה
אם בפח הביתי אנחנו רואים רק קצה אחד של הסיפור, הרי שבשנים האחרונות מתבהר יותר ויותר היקפה של פסולת פחות מוכרת – קרקעות מזוהמות, פסולת אורגנית ותעשייתית וחומרים מסוכנים שנשארו בשטח לאורך שנים. זיהומים כאלה נחשפו בין השאר בשדות תעופה לשעבר, במתחמי תעשייה ישנים ובאתרי דלק, שבהם אותרו חומרים עמידים במיוחד כמו תרכובות PFAS, שמסוגלות לחדור למי התהום ולהישאר בסביבה לאורך זמן.
מהזווית של הציבור, זה מתורגם לעיכובים בפיתוח קרקעות, עלויות גבוהות של שיקום וחשש מפגיעה במשאבי טבע ובריאות, אבל עבור חברות טכנולוגיה מדובר גם בשדה ניסוי לפתרונות מתקדמים לשיקום הקרקע ולהפחתת המפגעים. כדי להתמודד עם פסולת סביבתית וקרקעות מזוהמות, מתפתחות בישראל ובעולם שיטות טיפול ייעודיות שמנסות לפרק או לנטרל את המזהמים במקום לקבור אותם. חלקן מבוססות על תהליכים תרמיים או כימיים מתקדמים שמפרקים תרכובות מורכבות ומאפשרים להחזיר את הקרקע לשימוש בטוח. אחרות עושות שימוש בתהליכים ביולוגיים.
כלכלה מעגלית בתחום הפסולת
"כלכלה מעגלית" היא אחד המושגים השכיחים בשיח הסביבתי, אבל בהקשר של פסולת יש לה משמעות קונקרטית. מעבר מכלכלה שנשענת על ייצור, צריכה והטמנה לכלכלה שבה פסולת נתפסת כחומר גלם נוסף במערכת. במקום לסיים את חייהם באתרי הטמנה, סוגים שונים של פסולת – מפסולת ביתית ועד שאריות תעשייתיות וחקלאיות – יכולים להפוך לדלק חלופי, חשמל, ביו-גז, ביו-פחם או חומרי גלם לתעשיות הבנייה והחקלאות, ובכך לסגור חלק מהמעגל שקיים בין צריכה לייצור.
בישראל כבר פועלים מתקנים וטכנולוגיות שמיישמים בפועל עקרונות של כלכלה מעגלית, אך הם עדיין ניצבים מול אתגרים של תשתיות חסרות, רגולציה איטית ושיעור הטמנה גבוה שמוזכר בדוחות הרשמיים. הרחבה של השימוש בטכנולוגיות מיחזור והשבת אנרגיה יכולה לצמצם את התלות בהטמנה, לחסוך בעלויות טיפול בטווח הארוך, ליצור מקורות אנרגיה וחומרי גלם מקומיים ולהניע תעשיות חדשות סביב תחומי המיחזור והשיקום.
בסופו של דבר, המעבר מתפיסה של פסולת כבעיה לתפיסה של פסולת כמשאב תלוי לא רק בפתרון הטכנולוגי, אלא גם בחברות ובאנשי המקצוע שפועלים לאורך המסלול שמתחיל מהפח הביתי, דרך אתרי הזיהום ועד למיזמים של כלכלה מעגלית – להם תהיה בשנים הקרובות השפעה אם משבר הפסולת יהפוך בשנים הקרובות גם להזדמנות.
