בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית טמונות הזדמנויות כלכליות רבות, שעד היום המתינו לתורן אבל תמיד נדחקו לסוף התור בסדר העדיפויות של ההנהגה. הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית יכולה להיות מנוע צמיחה משמעותי עבור המדינה, אך עד היום השלטון בישראל לא הצליח (יש שאומרים שגם לא ניסה) לפרוץ את גבולות חדרה-גדרה ולמצות את הפוטנציאל הכלכלי העצום הטמון באזורים המרוחקים יותר.
אחרי שבמשך שנים חיכו למדיניות מסודרת ותמיכה ממשלתית משמעותית, נראה כי בתקופה האחרונה מועצות מקומיות ויזמים פרטיים החליטו שהם לא מחכים, ומקדמים בעצמם מגוון תוכניות יזמיות כדי שסוף סוף הפוטנציאל העצום עליו מדברים במשך שנים רבות ימומש. הרבה כבר דובר על הפערים העצומים המאפיינים את ישראל והנידות החברתית שהצטמצמה עם השנים, עד שנראה היה שהמציאות הזו כאן כדי להישאר. למרות פרויקטים שאפתניים שקידמה הממשלה הקודמת בתחום של השקעה בתשתיות, כמו ההצהרה על קידום פרויקט הרכבת לאילת, תחנות רכבת חדשות בדרום וכבישים חדשים, היא קידמה במקביל פרויקטים כמו הרחבת צינור הנפט באילת, הרחבת תשתיות גז קיימות בנגב, כריית פוספטים בשדה בריל וסגירת נמל התעופה באילת, אשר מנוגדים לאינטרסים של תושבי האזור ולתפיסתם פוגעים אנושות באיכות החיים שלהם. במועצה אזורית חבל אילות למשל טוענים כי המדיניות של המדינה מנוגדת לחלוטין לזו שלהם וכי מדובר מבחינתם במשבר אמון חמור. ייתכן ואותו משבר אמון הוא שדחף רשויות רבות בפריפריה לגבש תוכניות לקידום תשתיות ותוכניות יזמיות באזור שלהם, ויזמים פרטיים עם אג'נדה חברתית לגבש תוכניות משלהם עבור הפריפריה החברתית בישראל.
עתודות קרקע, הון אנושי
כשמדברים על פוטנציאל כלכלי בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית בישראל, מדברים בעיקר על שני משאבים שחסרים מאוד באזור המרכז. המשאב הראשון הוא עתודות הקרקע, שבפריפריה הגיאוגרפית אפשר למצוא בשפע ובמחירים שכבר לא קיימים במקומות אחרים. העיר הדרומית ערד למשל מדורגת שלישית בישראל מבחינת גודל שטח השיפוט, עם פארק תעשייה המתפרש על שטח של 3,000 דונם ועתודות קרקע של לפחות 2,000 דונם. בחבל אילות מדובר בשטח כמעט לא מוגבל במונחים ישראליים, שיכול לאכלס חוות סולריות מאופק לאופק. מציאות כזו של קרקע זמינה שרק ממתינה ליזמים היא משהו שבשאר חלקי הארץ כבר לא מכירים, ולמרות זאת היזמים והחברות עדיין לא מגיעים. מבחינת הרשויות המקומיות בערד ובאילות התשובה לכך היא משיכת היזמים המתאימים. בדימונה, העיר השנייה בגודלה בנגב, נחתם הסכם גג במסגרתו ייבנו עשרות אלפי יחידות דיור ובמסגרתו ישווקו שכונות חדשות לצד פיתוח תשתיות תחבורתיות, הקמת מבני ציבור ופארקים. המועצות האזוריות פונות לחברות ייעוץ חיצוניות ולמעשה מגבשות מדיניות משלהן, כשהציפייה מהמדינה היא בעיקר לא להפריע ולהמשיך בתוכניות פיתוח קרקע ומיסוי מוזלות.
הפוטנציאל הגלום בפריפריה החברתית בישראל משמעותי לא פחות. אותם ישראלים צעירים יותר או פחות, שהנגישות להשכלה, הכשרה והשתלבות במקומות עבודה אינה פתוחה בפניהם, ולא רק בגלל שמקום מגוריהם רחוק מהמרכז, יכולים להיות הפתרון עבור תעשיות רבות כמו ההיי–טק והתעשייה המסורתית, שסובלות ממחסור בכוח אדם מקצועי זמן רב. המונח פריפריה חברתית מתייחס לאוכלוסייה שלא רק שאינה יכולה כלכלית לרכוש השכלה, אלא שהיא כלל לא חשופה לאפשרויות הקיימות בעולמות ההשכלה והתעסוקה. חוסר היכולת של חלקים גדולים בחברה הישראלית להשתלב ב"משחק", ולהיות חלק מחגיגת ה"חבר מביא חבר" שעוזרת להתברג במקומות העבודה המבוקשים והמכניסים, פוגע במדינה פעמיים. הפגיעה הראשונה היא פגיעה כלכלית, כי כאשר אנשים לא מצליחים להשתלב בשוק העבודה ואין להם עבודות מכניסות, הם מכניסים הרבה פחות גם למדינה. בנוסף תעשיות שלא מצליחות למצוא כוח אדם מתאים, עלולות לעזוב את ישראל לטובת מדינות עתירות בכוח אדם זמין וזול יותר. הפגיעה השנייה היא חברתית, כי חברה שלא מאפשרת ניידות חברתית מייצרת אי שקט ותסכול כמו גם חוסר לכידות ופערים חברתיים עצומים.
יוזמות מקומיות
במקרה או שלא, יוזמות מקומיות בתחום התשתיות וההכשרה התעסוקתית קיבלו דחיפה אדירה בשנת הקורונה החולפת. ההכרה בכך שישראל נמצאת בוואקום שלטוני שלא מאפשר קידום מדיניות או שיתוף פעולה עם קובעי המדיניות, הביאה רשויות מקומיות ויזמים פרטיים לגבש תוכניות משלהם לקידום אג'נדות כלכליות וחברתיות. תקופת הקורונה חשפה עד כמה השלטון המקומי מתפקד טוב יותר מהשלטון המרכזי ועד כמה הוא מחובר טוב יותר לצורכי השטח והתושבים המקומיים, ואולי זה מה שנתן לרשויות המקומיות את האומץ והדרייב לקדם פרויקטים שהן מאמינות בהן, לטובת התושבים שלהן.
דבר נוסף שנחשף בתקופת הקורונה הוא חוסר התפקוד של המדינה בהתמודדות עם אבטלה והכשרות מקצועיות. כך למשל במרכז העסקים הנגב של בנק לאומי מעידים כי בשנת הקורונה ליווה הבנק את הלקוחות באופן צמוד אפילו יותר, כשהוא בא לקראתם עד כמה שניתן בפריסות התשלומים ובהקלות נוספות, ומספק היקף נכבד של הלוואות בערבות המדינה, מה שסייע ללא מעט לקוחות להישאר עם הראש מעל המים ולצלוח את התקופה המורכבת הזאת. בזמן שישראלים רבים שפוטרו או יצאו לחל"ת שיוועו להכשרות שיעזרו להם להשתלב בתחומים שפרחו בתקופת הקורונה, כמו מקצועות הדיגיטל, המדינה לא גיבשה מדיניות לגבי הכשרות מקצועיות והעדיפה לפתור את הבעיה נקודתית בעזרת תשלום דמי אבטלה. למרות שדווקא השנה החולפת היתה הזדמנות אדירה לנצל את הזמן והסגרים הממושכים לטובת רכישת מקצוע חדש ומעודכן, דבר לא נעשה. סוכנות הדיגיטל JUMP!N המכשירה עובדים מהפריפריה החברתית למקצועות המבוקשים בתחומי השיווק הדיגיטלי, גיבשה את האג'נדה החברתית שלה ודרך פעולתה מתוך הבנה שהכשרה מקצועית היא חלק מהתהליך, אבל כדי להשתלב במקומות עבודה ולהתחיל קריירה בתחום, הכשרה בלבד לא מספיקה. ב-JUMP!N פועלים במודל של הכשרה, ליווי והשמה, כדי לפתוח בפני תלמידים מהפריפריה החברתית דלתות שעד אז היו סגורות בפניהם.
היוזמות המקומיות שצברו תאוצה בתקופה האחרונה מציעות מודל אחר ושינוי תפיסה בכל הנוגע לפיתוח הפריפריה הגיאוגרפית והמקומית. מודל של גיבוש פתרונות על ידי התושבים המקומיים, כאלה שמתאימים לצרכים ולציפיות שלהם ולא לאג'נדה לאומית שפועלת בניגוד לדעתם. כמו הרבה יוזמות מוצלחות אחרות, ייתכן מאוד שהעובדה שהן מגיעות מלמטה, לא מוכתבות ולא נקבעות כעובדה, מעלות את הסיכוי שלהן להצליח. אחרי שנים של ניסיונות כושלים לקדם את הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית של ישראל, ייתכן והגיע הזמן להניח לה להתקדם בעצמה ולתמוך ביוזמות שמחוברות לשטח.
