המציאות הישראלית בתקופה האחרונה כמעט אבסורדית: החיים מתכווצים לרגעים לתוך ממ"דים ומקלטים, אבל במקביל מנופים ממשיכים להסתובב, בטון נשפך ואתרי בנייה פועלים כאילו הזמן עצמו מסרב לעצור. דווקא בשנים מורכבות ענף הנדל"ן מפגין עמידות כמעט עקשנית, ממשיך לבנות, לייצר אופק, להחזיק שגרה. בתוך המתח הזה, שבין חירום לשגרה, מתחדדת גם המשמעות של "בית": לא רק קירות ודלת, אלא חוויה שלמה, ולעתים גם עוגן רגשי ברגעים שבהם הכי צריך אותו.
האדריכלית אנה גולדברג הבינה מוקדם שהזמן, כמו הבנייה, לא באמת מחכה. אחרי שנים במשרדי אדריכלים מובילים, בתוך תהליכים ארוכים ועמוסי ביורוקרטיה, היא בחרה לזוז מפרויקטים שנמשכים עשור אל עבר עיצוב שמתחיל ונגמר עם בני אדם.
ההזדמנות שנקרתה בדרכה, לעצב חללים ציבוריים עבור יזמים וקבלנים, הפכה לנקודת מפנה. "יש משהו מרגש בעובדה שהטלפונים מצלצלים גם מתוך המקלט", היא אומרת. "זה מבהיר לי שזו לא רק עבודה, אלא זכות. לייצר, לבנות, גם כשהמציאות מתפרקת".
מאותו רגע הפוקוס שלה השתנה: לא רק הבניין חשוב, אלא הדרך שבה הדייר פוגש אותו. הלובי, המסדרון, רגע המעבר מהרחוב אל הבית. שם, במרחבים שבין החוץ לפנים, היא החלה לנסח מחדש את המושג "בית" גם בתוך בניינים רבי קומות, בגישה שמחברת בין פרקטיקה לרגש, ובין יעילות למרחב לנשימה.
זה לא מקרי ששם המשרד שהקימה בשנת 2014, GoldA©, נבחר בהשראת שמה של גולדה מאיר, מנהיגה שפעלה בתוך מציאות מורכבת לא פחות, והשכילה לא רק להחזיק בה, אלא גם להשאיר בה חותם.
"זה התחיל כמשחק מילים בין שם המשפחה שלי לאות הראשונה של השם הפרטי", מסבירה אנה, "אבל מהר מאוד הבנתי שזה הרבה מעבר. זו מחווה לדמות שאני מעריצה, אישה שפעלה בלי תקרת זכוכית הרבה לפני שזה היה מושג".
החיבור שלה לאסתטיקה התחיל הרבה לפני תוכניות ויזמים. "היו דברים במרחב שהפריעו לי עוד כילדה", היא נזכרת. "הייתי מסתכלת על בניינים, על פרטים קטנים, על איך דברים 'יושבים'. גם בחדר שלי, ואפילו בצלחת האוכל. רציתי לסדר, לדייק, להפוך משהו ליותר נכון".
אחרי שסיימה את לימודיה באדריכלות בויצ"ו חיפה השתלבה במשרדים מובילים, תחילה בתכנון מבני ציבור ובהמשך במגורים. אבל די מהר הבינה שמשהו חסר. "אדריכלות היא תהליך ארוך", היא אומרת. "את מתחילה פרויקט, אבל לא תמיד שם כשהוא מסתיים".
המרחק הזה, בין התכנון לתוצאה, הפך לנקודת חיכוך. "לא כי הייתה חסרה לי סבלנות, אלא כי חסרה לי נוכחות. רציתי לראות את הלקוח, להבין איך הוא חווה את החלל, להיות שם מההתחלה ועד הסוף".
עם הקמת המשרד הפרטי, המעבר לעיצוב פנים היה כמעט טבעי. "זה הרגיש כמו העמקה", היא מסבירה. "כי זה עולם עשיר בפני עצמו, אבל גם כזה שפוגש את האדם ישירות".
"יריתי לכל הכיוונים ומאוד נהניתי מהעשייה", היא נזכרת בחיוך. "ואז, לפני יותר מעשור, פנה אליי יזם של התחדשות עירונית עם הצעה לעצב לובי. פתחתי את התוכניות, ולא ממש הבנתי לאן נכנסתי".
הפרויקט הראשון היה קטן, 3×3 מטרים בלבד, אבל כזה שפוגש אנשים בדיוק במקום הכי יומיומי שלהם. ומשם, בלי להתכוון, הכול גדל. "היום זה בערך 80% מהפעילות שלנו", היא אומרת. "וזה מקום שאני מאוד גאה בו, כי זה בדיוק בין אדריכלות לעיצוב. נוגע גם בבניין וגם באדם".
חללי ביניים ייחודיים
תחום ההתחדשות העירונית, שהיה בחיתוליו לפני כעשור, הוא גם היום רווי אתגרים: שטחים ציבוריים קטנים, מגבלות תכנוניות, תקציבים. "האתגר הוא לייצר עיצוב על־זמני", היא מדגישה. "לא כזה שנשען על טרנדים, אלא כזה שמחזיק לאורך זמן ומתכתב עם הבניין, עם הסביבה ועם האנשים".
מה שהתחיל כלובאים קטנים הפך למתחמים שלמים: לובאים רחבי ידיים, חדרי דיירים, חללים משותפים ואפילו אזורים שמזכירים מיני־מלון. "אני קוראת לזה 'חלל ביניים', לא הבית, אבל גם לא הרחוב". היא אומרת. "מין רגע של אתנחתא, שקט, ועדיין בדיאלוג עם החוץ, רגע לפני שנכנסים פנימה".
בעולם שבו קופי־פייסט הוא כמעט ברירת מחדל, גולדברג מתעקשת על ההפך.
"אין אצלנו פרויקט שחוזר על עצמו", היא אומרת. "גם אם זה פחות משתלם כלכלית. זו בחירה מודעת, לא ללכת על בטוח, לא למחזר פתרונות, אלא להישאר בתנועה ולהגיב לכל פרויקט מחדש. כמו קולאז' שנבנה ממקום, מאנשים ומחומרים".
את החללים היא מתכננת באמצעות מכלול כלים: משחקי אור וצל במסדרונות ארוכים, חומרים וחיפויים שממשיכים מהחוץ פנימה, מראות שמרחיבות חללים קטנים ותכנון שמרכך גם מבנים גדולים מדי. "לפעמים דווקא הגודל הוא האתגר", היא מציינת. "וצריך לעצב את המרחב כך שאנשים לא ירגישו שהם נכנסים למשהו ענק ומאיים".
פרויקט מרכזי שהיא מציינת בהקשר הזה הוא של היזם רוזין הנדסה ויזמות בשכונת הדר יוסף בתל אביב. בניין בוטיק הכולל שבע דירות, שבו הופקדה אדריכלית גולדברג על מעטפת עיצוב פנים כוללת, מהמאקרו ועד לפרטים הקטנים. הפרויקט עוצב ברמת גמר גבוהה במיוחד, תוך התאמה אישית לדיירים כבר משלב התכנון. "הקונספט שנבחר נשען על עקרונות העיצוב הביופילי, ומשלב צמחייה כחלק אינטגרלי מהמערכות, בתוך החלל ומחוצה לו".
שלח לחמך בתיבת דואר
החומריות היא אחד הנדבכים המרכזיים בעבודתה של גולדברג. "החוזקה שלנו היא ביכולת לקחת חלק בהתחדשות הארץ, לייצר שפה מקומית לכל פרויקט ולשלב בין עבר לעתיד", היא מדגישה.
איך זה נראה בפועל?
"שילוב בין חומרים שמזוהים עם ראשית הבנייה בארץ, כמו טרצו ובטון חשוף, לבין חומרים עכשוויים, כמו אריחים תלת־ממדיים, חיפויים מודפסים, HPL דמוי עץ. חשוב לי לא ליפול לטרנד חולף, אלא ליצור קלאסיקה חדשה, כזו שנשענת על יסודות מוכרים אבל מסתכלת קדימה".
אחד הביטויים הבולטים לגישה הזו הוא דווקא בפרט קטן לכאורה, תיבות דואר.
במקום אלמנט פונקציונלי ושקוף היא הפכה אותו לאובייקט עיצובי: פריט בהתאמה אישית בעבודת יד, עם צבעוניות רכה ושפה שמחזירה למרכז הבמה מלאכות מסורתיות שנעלמות מהנוף.
לצדן המשרד מפתח אלמנטים נוספים, כמו מחיצות משרביה תלת ממדיות – משחק צורני שמחבר בין אסתטיקה לפונקציונליות בתוך החלל.
איך הגעת דווקא לעיצוב תיבות דואר?
"רציתי לתת אינטרפרטציה חדשה לאלמנט היסטורי חזק. לקחת משהו מוכר, כמעט שקוף, ולהחזיר לו נוכחות. לא המצאנו כאן שום דבר חדש. להפך. חזרנו לשורשים, לעיר הלבנה, לבניינים הישנים, ושאלנו איך אפשר להפיח חיים חדשים בתיבות הדואר של פעם, לעשורים הבאים. עד לא מזמן זה היה מוצר אחיד, אותו דבר מאילת ועד מטולה, כמעט בלי שינוי בשפה או בעיצוב. הרגשנו שיש כאן הזדמנות לייצר משהו אחר, קודם בבניינים בוטיקיים ובהמשך גם במגדלים ובפרויקטים רחבים יותר. היום יש גם תקן שמחייב כל בניין לכלול תיבות דואר, בלי זה אין טופס 4. במגדלים כבר מדובר בחדרי דואר שלמים, ואנחנו מתייחסים אליהם כחלק בלתי נפרד מהתכנון ומעצבים גם אותם. מבחינתי, הלקוח הוא לא דואר ישראל, אלא הדייר. והיזם מבין את זה היטב, ומוכן להשקיע בזה".
קיבלת פידבקים על העיצוב המחודש?
"בהחלט. כשאני מפרסמת פרויקטים ברשתות, במיוחד באינסטגרם, אנשים פונים ושואלים איך אפשר להזמין את תיבות הדואר גם לבניין שלהם. זה לא 'מוצר מדף', אלא מותאם אישית לכל פרויקט, וזה בדיוק מה שהופך אותו לכל כך מבוקש. גם מצד היזמים זה כבר הפך לסטנדרט. מי שעבד איתנו פעם אחת חוזר לפרויקט נוסף, והתיבות נכנסות כחלק בלתי נפרד מהחבילה. זה מבחינתי הפידבק הכי אמיתי, ההבנה של הערך וההשפעה על חוויית הדייר".
עד כמה חשוב לך לעבוד עם יצרנים מקומיים?
"זה משהו שחרטתי על דגלי, והוא לא רק עיצובי אלא גם ערכי. אנחנו משתדלים לשלב כמה שיותר יוצרים מקומיים, בין אם זה באריחים מיוחדים, גופי תאורה או פריטים ייחודיים אחרים. יש בארץ אנשים מוכשרים מאוד, וחשוב לי לתת להם מקום בתוך הפרויקטים שלנו. אבל צריך גם להיות כנים, כי התחרות מול ייצור מחו"ל, במיוחד מסין וספרד, היא קשה מאוד, בעיקר ברמת המחיר. בסוף, בהרבה פרויקטים, בעל המאה הוא בעל הדעה, ולא תמיד יש גמישות להכניס פריטים שהם יותר יקרים. ועדיין, איפה שיש מרחב תמרון אני אבחר ב-CRAFT, בעבודה ידנית, במסגר בוטיקי, במשהו שיש בו אופי ונשמה, ולא במוצר שיוצא מפס ייצור של אלפי יחידות. זה נכון גם לתיבות הדואר שלנו וזה חלק מהייחוד של המוצר. בפרויקטים פרטיים זה קורה יותר בקלות, כי הלקוחות מגשימים חלום ואם הם מתאהבים במשהו, הם ילכו איתו. אבל גם בפרויקטים ציבוריים, עד כמה שאפשר, אני מנסה לשלב עשייה מקומית. מבחינתי, זה חלק מהאחריות שלנו כאדריכלים וכמעצבים. לא רק לייצר חלל יפה, אלא גם לתמוך ביצירה מקומית ולחזק את מי שעושה כאן דברים מיוחדים באמת. זה גם משהו שאני מסמנת לי כיעד עתידי: לפתח מותג או שותפות בייצור מקומי לעיצוב וייצור תיבות דואר 'הדור הבא', ולחזק את הזיקה לייצור CRAFT מקומי ישראלי".
בשיתוף אדריכלית אנה גולדברג
