מתחת לבאזז הרוחש של מרכז תל אביב, בין הרחובות קרליבך והחשמונאים, כמה מדרגות מתחת לפני הקרקע, מסתתר חלל תעשייתי עצום. על פני שטח של כ-1,900 מ"ר, בין קירות בטון עבים שאחסנו בעבר טונות של פירות וירקות עבור השוק הסיטונאי, פועל היום "המקרר": מרחב אמנות וקהילה תוסס שמבקש להציע אלטרנטיבה שקטה למגדלי הזכוכית שמסביב. מה שהיה בעבר חלק ממערך לוגיסטי חיוני שסיפק מזון לעיר כולה, הפך בעשור האחרון למוקד יצירה חברתי-תרבותי, כזה שאינו מוחק את עברו של המקום אלא בונה עליו זהות חדשה.
סיפורו של החלל הזה כרוך בסיפורו של השוק הסיטונאי עצמו. לאחר שנים של תכנון ומאבקים משפטיים נהרס השוק הישן ופעילותו הועתקה לצריפין, והשטח שבבעלות "תנובה" פינה את מקומו למגדלי מגורים ולמרכז הקניות TLV. מזכיר מאוד את אזור Les Halles בפריז, שהפך משוק סיטונאי צפוף ומדיף ריחות למתחם עירוני עדכני, לאחר שהמבנים הישנים פינו את מקומם לטובת מתחם עירוני חדש. אך בתוך הנוף העירוני החדש שנוצר כאן, "המקרר" מציע קריאה אחרת של התחדשות עירונית: לא מחיקה של הזיכרון המקומי, אלא הפיכתו לתשתית חיה של אמנות, מפגש וחיי קהילה.
"המקום, על הגלריה ובית הקפה שמעליו, הוא אנטיתזה לנוף האורבני העכשווי של מגדלי המגורים והקניון האימתני", מסבירה איריס פשדצקי, אחת משתי מייסדות המקום והרוח החיה מאחורי "המקרר". לדבריה, בעידן של מגדלי זכוכית מנוכרים, היא מבקשת להשיב למרחב הציבורי משהו שאבד בדרך. "המקום מתכתב עם האווירה הצנועה של פעם, ושומר על ערכים של שיתוף, קואופרציה וסולידריות", היא אומרת.
התפיסה הזו באה לידי ביטוי בכל תחומי הפעילות של עמותת "המקרר" המפעילה את המתחם. זהו חלל שבו הגלריה לאמנות פלסטית, סטודיו האמנים ובית הקפה אינם מתקיימים כישויות נפרדות, אלא כמרחב אורגני המקיים יחסי גומלין מתמידים עם הקהילה והסביבה.
העבודות מתכתבות עם ההיסטוריה
הגלגול הנוכחי של המקום נולד כמעט במקרה. פשדצקי גילתה את החלל עם סיום לימודי התואר השני ב"בצלאל", כשחיפשה אתר יוצא דופן לתערוכת הגמר של המאסטרנטים. היא זיהתה מיד את הפוטנציאל הטמון באתר ונשבתה בקסמו של מקום שבו הזמן עצר מלכת, בין משטחי הטענה נטושים לסימני התוצרת החקלאית של פעם. בעוד שחבריה לספסל הלימודים סירבו להשתכנע, פשדצקי לא ויתרה. יחד עם שותפתה גילי זיידמן ועמרי בן ארצי, מעצב תעשייתי ומפיק תערוכות, הם החליטו להפיח חיים בחלל הנטוש. בניגוד לשוק שהיה בבעלות "תנובה", המבנה עצמו היה בבעלות פרטית – עובדה שאפשרה להם ליזום את אירוע הפופ-אפ הרב-תחומי הראשון, "המקרר 1".
את השם "המקרר" הגה איתי גלים, בן זוגה של זיידמן, שגם עיצב את הלוגו המזוהה עם המתחם מתוך כוונה לחבר את המקום לעברו התעשייתי. כדי לחדד את הקשר ההיסטורי, הוגשו בערב הפתיחה שימורי ירקות ופירות – מחווה קולינרית אירונית ומרגשת לתוצרת הטרייה שאוחסנה פעם בין אותם הקירות.
"במשך שלושה ימים השתלטנו על השטח והבאנו לכאן עשרות אמנים", משחזרת פשדצקי את רגע השיא שהתרחש במאי 2015. האירוע התפרס על פני כל החלל התת-קרקעי והציג עבודות וידיאו, סאונד, מיצב ומיצג של עשרות אמנים - ביניהם שמות בולטים כמו מיכל נאמן, יעל בלבן ושחר יהלום. העבודות ניסו לשמר משהו מהזיכרון של המקום, כולל התייחסות לחוש הריח ולתנועה המקורית של השוק.
ההצלחה הייתה מפתיעה בכל קנה מידה: כ-6,000 איש פקדו את המקום וזרם המבקרים הבהיר שהצורך בחלל תרבותי כזה הוא ממשי. "זו הייתה הצלחה גדולה שלא שיערנו את ממדיה", היא נזכרת, "היה כל כך כיף, שפשוט אמרנו - בואו נמשיך".
מאז אותו אירוע מכונן, אירח "המקרר" עשרות תערוכות ופרויקטים שהמשיכו לחבר בין אמנות לקהילה. שתיים מהן ממחישות היטב את תפיסת ההפעלה של המקום. הראשונה היא "איזה קול יש לשמש", תערוכה פורצת דרך באוצרותן של איריס פשדצקי ורות ביגר, שהתחילה בגלריה ויצאה אל כיכר גבעון הסמוכה. התערוכה עסקה במוגבלות ובנגישות מנקודת מוצא אישית, פוליטית ואקטיביסטית, בהשתתפות אמנים כמוגיל יפמן וחן כהן. זו הייתה דוגמה מובהקת לאופן שבו האמנות ב"מקרר" אינה מסתגרת בתוך עצמה, אלא מבקשת להשמיע קול חברתי ברור במרחב הציבורי.
השנייה היא פרויקט הסטודיואים הפתוחים. מתברר שמעבר לתערוכות מתחלפות, המקום הפך לבית קבוע עבור קבוצת אמנים ואמניות הפועלים במתחם. המפגש היום-יומי בין היוצרים לבין המבקרים בגלריה מייצר דינמיקה של אמנות חיה. העבודות שנוצרות בין קירות הבטון העבים מתכתבות לעיתים קרובות עם ההיסטוריה הלוגיסטית של המקום - שימוש בחומרים תעשייתיים, משחקי תאורה בחלל התת-קרקעי ודיאלוג עם המבנה הגולמי.
חיבור קהילתי
הנדבך הנוסף במתחם הוא בית הקפה, הנמצא בסמטה קטנה היוצאת מרחוב החשמונאים, מה שמעניק לו אופי אינטימי ושכונתי. כבר מהכניסה עולה ריח של עוגיות שוקולד צ'יפס ותבשילים ביתיים. הקפה, "האח הקטן של הגלריה" בפי מפעיליו, מציע תפריט מקומי הכולל מאפים טריים, כריכים, סלטים, תבשילים, עוגות וקפה. כל מה שמוגש בו נעשה במקום: הלחם נאפה במטבח הקפה עצמו, ללא ייצור תעשייתי, וההכנה כולה נשענת על עבודת יד של הצוות. התפריט מבוסס בעיקרו על אוכל צמחוני וטבעוני והוא מופעל על ידי צוות קטן ומסור של ארבע נשות צוות.
האווירה במקום שקטה ולא פורמלית, ולדברי פשדצקי הוא משמש נקודת מפגש לעבודה, לפגישות או להפוגה מהעיר הסואנת. רגע של מנוחה בתוך הקצב העירוני המהיר. בחלל הקפה נמכרים רישומים של אמנים הפועלים בסטודיואים ובגלריה שבמתחם התחתון. לצד אלה מוצגים גם ספרי אמנות ושירה של יוצרים מקומיים. "למרות שהמקום קיים כמה שנים, בגלל המיקום שלו בסמטה נסתרת, לפחות פעם ביום מגיע מישהו שמצהיר שהוא לא שמע על המקום. עדיין מגלים אותו", היא מספרת.
בית הקפה, מדגישה פשדצקי, הוא עסק פרטי שהיא הקימה ואינו חלק מהעמותה, אך בפועל מתקיים ביניהם שיתוף פעולה הדוק. "זה טוב לגלריה, טוב לקהל המבקרים וטוב לקהילה", היא אומרת. "המקום מאפשר מפגש לפני ואחרי תערוכות ואירועים, ומשלים את הפעילות התרבותית במתחם".
איך מתקיים החיבור עם הקהילה?
"הרובד של המרכיב הקהילתי הוא חלק מהותי מהאג'נדה שלנו. בסוף, יש כאן משפחות, ילדים וקהילה קטנה שאנחנו שואפים שיהיו חלק מהמקום. זה אי שפוי ונעים בתוך כל הרעש האורבני שמסביב. מי שהחלה בחיבור הקהילתי היא אמנית בסטודיו שגם עובדת בבית הקפה והיא גם אמא לילדים בעירוני א' ובגבעון, ששמרה על קשר עם בתי הספר מתוך עצמה והיכרותה עם הקהילה. הקהילה התחילה להגיע והגיבה באהבה".
מודל חריג בנוף האמנות המקומי
פשדצקי, ילידת פתח תקווה שבילתה את בגרותה בירושלים וסביבותיה, הגיעה אל עולם האמנות מצוידת בתודעה חברתית עמוקה. היא למדה צילום ואמנות במסגרות שונות, ובמקביל לעשייתה האמנותית עסקה תמיד בפעילות חינוכית וחברתית. עבורי, האמנות והמחויבות החברתית מעולם לא היו מסלולים נפרדים; הן תמיד שלובות זו בזו, מזינות אחת את השנייה.
הרקע הדואלי הזה הוא שהוליד לפני כעשור את עמותת "המקרר" אותה ייסדה יחד עם גילי זיידמן, אוצרת אמנות (המכהנת כיום כעוזרת לאוצרת הראשית במוזיאון רמת גן), שמאז פרשה מהמיזם. יחד הן הניחו את היסודות להקמת הגלריה, שמאז פתיחתה הפכה לבית חם עבור אמנים ואוצרים המבקשים לפעול מתוך זיקה לאותה אג'נדה חברתית-קהילתית המהווה את עמוד השדרה של המקום.
המודל שמציגה פשדצקי ב"המקרר" הוא חריג בנוף האמנות הישראלי, מעין "דרך שלישית" בין המודלים המוכרים. הוא שונה מהגלריות המסחריות, המייצגות קבוצה קבועה של אמנים ומנהלות איתם מערכת יחסי גומלין כלכלית ארוכת טווח, אך הוא נבדל גם מהגלריות השיתופיות (Co-ops). האחרונות אמנם מציגות מודל לא מסחרי, אך הן לרוב מוקמות על ידי קבוצת אמנים בעלת קו סגנוני או רעיוני משותף.
הבעיה עם הקונספט הזה, היא מודה, הוא בכך שלא נוצרת מחויבות למקום והוא נשען על מודל כלכלי רעוע. הגלריה מקבלת מימון מסוים ממשרד התרבות ותמיכה קטנה מהעירייה, אך נשענת בעיקר על הכנסות עצמיות. לא מוכרים כאן את עבודות המוצגות וגם לא משווקים אותן. גם מרבית הסדנאות הן חינמיות ומונגשות ללא עלות.
"זה מושתת הרבה על אנשים שאוהבים את המקום ואת מה שהם עושים. רוב העבודה היא התנדבותית והשכר הוא לא גדול. בעיקר נשים מעורבות פה והרעיון הוא לנצל את המשאבים הקיימים באופן נכון כדי שזה ישרוד. למרות שהגלריה, בית הקפה והסדנאות הן פונקציות נפרדות שגם מנוהלות בנפרד, הן מתחברות מעצם הגורם האנושי, כמו במקרה של האם שהיא גם אמנית וגם עובדת בבית הקפה".
הרעיון לתת במה לנושאים חברתיים, על הרצף הרחב של אקטיביזם-אמנות, מביא לכך שאחת לשנה מוציא המקום קול קורא לאמנים ומבקש לענות על נושאים משמעותיים, מתוך הבנה שלאמנות יש גם תפקיד חברתי-פוליטי למלא. זה התעצם אחרי השבעה באוקטובר. גם מנוע עבור העמותה להשקת יוזמות חברתיות שפועלות בשטח ופונות אל קהלים כמו נשים חרדיות ודתיות, או פעילות אמנותית בערים מעורבות מתוך רצון לעבוד עם אמנים בפריפריה כדי שקולם יישמע. בנוסף, אחת לחודש-חודשיים המקום מקיים תערוכה מתחלפת עם פעילות נלווית לכל תערוכה, כולל שיח גלריה, סדנאות, סיורים, הרצאות וימי עיון.
יש לגלריה השפעה חברתית להערכתך?
"לכאורה, המקום הוא שולי ועם זאת עדיין יש לו השפעה. להבנתי, גם אם אתה משפיע על מעט אנשים זו עדיין השפעה. סדר היום שלנו ברור ואסור לנו להתבלבל עם אג'נדות מסחריות.יש כאן כמעט 2,000 מ"ר שהם קרקע פוריה למהלכים חברתיים, רגישים ועמוקים".
הדרך בשש השנים האחרונות לא הייתה חפה מקשיים ומשוכות. כששואלים את פשדצקי אם היא מתכוונת להמשיך, היא עונה בכנות השמורה למי שחיה את היצירה בכל יום: "זה תלוי ביכולת השרידות של המקום ובכוח שלי להמשיך. צריך להיות 'משוגעת לדבר'. אני פועלת באופן מושכל כדי שהמקום לא יהיה תלוי רק בי; אם זה יצליח - נמשיך. יש כאן שילוב של ביטוי אמנותי, אמירה פוליטית וחיי רוח, ואני מאמינה שלמרות השפע התרבותי של תל אביב, עדיין חסר בה המודל שלנו, שמושתת בראש ובראשונה על קהילתיות".
אמנות אחרי האסון: המרחב שבו יצירה הופכת לעשייה חברתית
במרחב "בפנוכו" בתל אביב, מבית קבוצת ריאליטי, מוצגת התערוכה "לגעת באוויר חשוף" - מפגש צילום בין שני אמנים שסיפוריהם האישיים נשזרים באותה מלחמה: רועי כשר, לוחם מילואים, ושירה רזיאל, אלמנתו של ידידיה רזיאל ז"ל, ששירת עם כשר באותה פלוגה.
התערוכה מפגישה שני מבטים אינטימיים על מציאות לאומית מטלטלת: האחד נולד מתוך חורבות עזה והמדים המאובקים, והשני מתוך החלל שהותיר רזיאל ז"ל, שנפל בקרב ההגנה על קיבוץ כרם שלום.
כשר - צלם, מוזיקאי ולוחם מילואים - מתעד את המלחמה מבפנים. בצילומיו ובטקסטים המלווים אותם הוא מתבונן בשחיקה המתמשכת של חיי המילואים, במתח שבין הבית לשדה הקרב ובבדידות השקטה של המעבר ביניהם. מתוך האבק והפיח הוא לוכד רגעים קטנים של שגרה צבאית ושל המרחק הנפער בין החזית לחיים האזרחיים.
לצידו מציגה רזיאל, אם לשלושה, יוצרת וחברת קיבוץ כרם שלום, גוף עבודה אישי וחשוף המשלב מילים מקוטעות ותצלומים עדינים של היום-יומי. עבודותיה עוסקות בבית שאיננו עוד, בשורשיות לצד תלישות, ובנוכחות המתמשכת של הנעדר בתוך החיים שלאחר האובדן.
"בפנוכו" הוא מרחב תרבותי-קהילתי מבית intu של קבוצת ריאליטי, הפועל בבניין דובר צה"ל לשעבר בתל אביב. החלל מארח תערוכות, מפגשים ואירועים המבקשים ליצור שיח, הקשבה ואמון בחברה הישראלית, ולחבר בין יצירה אמנותית לעשייה חברתית.
מוזיאון בתנועה: לבנות מחדש מרחב אזרחי משותף
"זומו" - מוזיאון נייד לאמנות - נולד מתוך רעיון פשוט אך רדיקלי: אם הקהל לא מגיע למוזיאון, המוזיאון יגיע אליו. היוזמה החברתית העצמאית, שהקימה האוצרת והמנכ"לית מילנה גיצין אדירם, פועלת ברחבי הארץ ומקימה תחנות אמנות זמניות בתוך ערים, שכונות וקהילות שאינן נהנות בדרך כלל מנגישות למוסדות תרבות.
שמו של זומו משלב את המילים "זוז" ו"מוזיאון", והוא מבטא תפיסה שלפיה אמנות אינה מבנה קבוע אלא תהליך חברתי חי. בכל תחנה נבנית תערוכה רחבת היקף בשיתוף אמנים מובילים לצד תושבים מקומיים, מלווה בתוכנית ציבורית וחינוכית הכוללת סדנאות, מפגשים ופעילות קהילתית מתמשכת.
לדברי גיצין אדירם, דווקא בתקופה של משבר לאומי מתמשך מתחדד תפקידה של האמנות ככוח מחבר ומרפא. התחנות האחרונות של זומו בשער הנגב ובגליל העליון, שנוצרו על רקע המלחמה, ביקשו להציע לתושבים מרחב לעיבוד חוויות, לדמיון מחודש של העתיד וליצירת שיח קהילתי משותף.
בחודשים הקרובים ימשיך המוזיאון הנייד להתרחב: פסטיבל "הניצוץ" יתקיים בבית הספר נופי הבשור במועצה האזורית אשכול ויחבר בין אמנים מקצועיים לתלמידי תיכון, ובהמשך מתוכננות תחנה חדשה בקריית גת ופסטיבל אמנות במשולש הדתות בלוד, כחלק מהמהלך להקמת בית קבע ראשון ל"זומו".
עבור זומו, מדגישה מילנה גיצין אדירם, האמנות אינה יעד אלא אמצעי: דרך ליצור חיבורים אנושיים ולבנות מחדש מרחב אזרחי משותף.
