זמן קצר לאחר נפילת משטרו של סדאם חוסיין במלחמת המפרץ השנייה פשטו כוחות אמריקאים על אחד מארמונותיו המבוצרים בבגדאד. במעמקי המרתף, בין ההריסות ושלוליות המים, נחשפה תגלית שלא הייתה רשומה באף מפה צבאית: הארכיון האבוד של יהדות עיראק.
היה זה אוצר בלום של מסמכים, תעודות וכתבי יד, שתיעדו דורות של חיים יהודיים תוססים בלב המזרח התיכון. למרבה המזל, מי שעמד על חשיבות הארכיון היה נציג הפנטגון, ממוצא יהודי, שנשלח כיועץ בכיר לסייע כמומחה לכוחות האמריקאיים בבגדאד; הוא הבין מייד כי לפניו מונח דנ"א היסטורי של קהילה שלמה ופתח במבצע חילוץ קפדני. המסמכים שוקמו, שומרו והועברו למשמורת בספרייה הלאומית בוושינגטון.
כעת, במרכז מורשת יהדות בבל – הגוף האמון על שימור המורשת המפוארת בת 2,500 השנים והנחלתה – פועלים ללא לאות כדי להשלים את המשימה ולהביא את הארכיון הביתה, למרכז באור יהודה.
"זהו אוסף מידע נדיר על חיי היום־יום של הקהילה היהודית העתיקה בעולם", אומרת בהתרגשות עליזה דיין חממה, מנכ"לית המרכז. "מה אין שם? הוכחות כתובות על השפעת התעמולה הנאצית שהובילה לפרעות ה'פרהוד' (פוגרום אלים שהתרחש ביהודי בגדאד ועיראק ב־2־1 ביוני 1941, בערב חג השבועות – י"צ), ועד למסמך מצמרר שבו ראש הקהילה מבקש אישור לקבור יהודי שנרצח באישון לילה על ידי אנשי מפלגת הבעת'. הארכיון הזה לא מפסיק להניב גילויים; הוא מאשש ומתקף היסטוריה של אירועים שידענו עליהם, אך כעת הם זוכים לחותמת של אמת מתועדת".
התפילין של הרב יוסף חיים
המאמץ להשבת הארכיון מבגדאד אינו אירוע מבודד, אלא חלק מאסטרטגיה רחבה של מרכז מורשת יהדות בבל. אנשי המרכז רואים בעצמם "סיירת" שתפקידה לאתר ולגאול אוצרות רוח וחומר של הקהילה שפרחה בעיראק מאז חורבן בית ראשון ועד ימינו. המטרה כפולה: שימור פיזי של המוצגים בסטנדרטים מוזיאליים, והעמדתם לרשות קהילת החוקרים הדינמית הפועלת במסגרת מכון המחקר של המרכז.
אחד המבצעים המרשימים בתחום זה נראה כלקוח מסרט מתח. במרכז עקבו בדריכות אחר מכירה פומבית בבית המכירות הבינלאומי סותבי'ס, שם הוצעה למכירה ערכת התפילין של "הבן איש חי" – הרב יוסף חיים, ענק הרוח והתורה שהנהיג את יהדות בבל במאה ה־19 וראשית המאה ה־20.
כפי שקורה לא פעם בעולם המכירות היוקרתי, זהות הרוכש נותרה חסויה, אך אנשי המרכז סירבו לוותר. בדרכים לא דרכים, ותוך עבודת בילוש מאומצת, הם הצליחו להגיע אל הקונה. לאחר משא ומתן רגיש הם שכנעו אותו להוציא את התפילין מאוספו הפרטי ולהפקידם בוויטרינה של המרכז. סביב הפריט הנדיר נבנתה תערוכה שלמה, שאפשרה לקהל הרחב להיפגש פנים אל פנים עם פריט אישי של אחת הדמויות המשפיעות ביותר בתולדות יהדות המזרח.
כל החומרים הנדירים הללו – החל בפריטים אישיים יקרי ערך, מסמכים נדירים וכתבי יד ייחודיים, כולל גווילי ספרי תורה עתיקים, מוצאים את ביתם החדש בארכיון המרכז. זה אינו ארכיון דומם, מדגישה דיין חממה, אלא מוקד תוסס ודינמי המהווה חלק מרשת מחקרית בינלאומית ענפה.
"ספריית המרכז, ארכיוני המסמכים והתמונות ומכון המחקר שלנו משמשים אבן שואבת לחוקרים מהארץ ומהעולם", היא מסבירה. כאן מתחקים החוקרים לא רק אחר תולדות הקהילה בעיראק עצמה, אלא גם אחר הפזורה הבבלית – אותן שלוחות מפוארות של הקהילה שהקימו מרכזים כלכליים ותרבותיים משגשגים במדינות המפרץ ובמזרח הרחוק. המחקרים העדכניים במרכז שופכים אור חדש על חיי היהודים במקומות כמו בחריין, איחוד האמירויות, כוויית וקטאר, לצד הקהילות המשפיעות בהודו ובהונג קונג. כך הופך המרכז לצומת מרכזי של ידע, המחבר בין העבר המפואר בבבל לבין התפוצה הרחבה של הקהילה ברחבי הגלובוס.
הנחלת המורשת לדור הצעיר
לפני כעשרה חודשים מונה המזרחן פרופ' עוזי רבי ליו"ר המרכז. המינוי הזה הצטלב עם פרישתו ממרכז דיין באוניברסיטת תל אביב, ועבורו מדובר בחיבור טבעי ושורשי. "המקום הזה לא זר לי", הוא מספר. "גדלתי בבית ובמשפחה עם הסיפור של יהדות בבל. כילד ברמת גן בשנות ה־60 ספגתי לריאות את הריחות, הטעמים והפתגמים – זה חלק בלתי נפרד מהזהות שלי".
פרופ' רבי מזהה כעת שתי משימות ליבה דחופות למרכז. האחת היא הנחלת המורשת הבבלית לדור הצעיר. "אנחנו נמצאים בנקודת זמן קריטית", הוא מסביר. "דור המייסדים, אלו שעלו מעיראק בשנות ה־50, גולים וגאולים, הולך ומתמעט. האתגר העצום שלנו הוא לייצר המשכיות ולהנחיל את המורשת המפוארת הזו לדור הצעיר, שלעיתים לא מגלה בה עניין. חשוב להבין שזוהי היהדות העתיקה ביותר, ערש התרבות שלנו ששורשיה נטועים עמוק בארם נהריים. משם צמחו ענקי הרוח ויצירות המופת התורניות – התלמוד הבבלי והישיבות הגדולות בסורא, נהרדעא ופומבדיתא. זהו הא' והת' של היהדות".
לצד הרוח, ישנו גם אתגר מעשי לממן את המפעל החשוב הזה. המרכז אינו רק מוזיאון; הוא מקיים סדנאות, ימי עיון, ערבי תרבות ותערוכות מתחלפות – לצד התערוכות הקבועות – ומעסיק צוות עובדים מקצועי ומיומן. "דור התורמים בארץ ובעולם מתחלף", מציין רבי. "הנתינה שהייתה פעם טבעית דורשת כיום עבודת תשתית מקיפה. עלינו להגיע לפילנתרופים הצעירים יותר, לעורר בהם עניין מחדש וליצור חיבור שמתכתב עם המציאות הישראלית העכשווית".
בשיחה איתו מצייר פרופ' רבי את יהדות בבל בצבעים שונים מהפולקלור המוכר ומדגיש את הדינמיות שלה. "זו הייתה יהדות ששילבה בין שני עולמות: מצד אחד חיבור עמוק למקום בבחינת 'דינא דמלכותא דינה', ומצד שני פתיחות קוסמופוליטית לעולם הגדול. תרבות של מסחר שהובלה על ידי משפחות כמו ששון וכדורי, שנדדו ברחבי העולם והגיעו עד סין וסינגפור. הייתה להם יכולת הסתגלות והשתלבות מדהימה".
רבי מציע זווית ראייה שמחברת בין העבר הרחוק להווה הישראלי: "במובן מסוים, כל היהודים הם בבליים. אנחנו המקור, הפטנט של היהדות. לטעמי, כל התכונות הישראליות של הסתגלות, השתנות ותגובה מהירה מקורן ביהדות הזו וצריך לשמר אותה ואת הסיפור שלה".
המורשת של מרדכי בן־פורת
מרכז מורשת יהדות בבל, על המוזיאון שלו ויחידות המחקר, הוא פרי רוחו וחזונו של אדם אחד: מרדכי בן־פורת ז"ל (2022־1923). בן־פורת, יליד בגדאד, היה חבר במחתרת הציונית בעיראק עד לעלייתו ארצה ב־1945. הוא שירת כמפקד פלוגה במלחמת העצמאות והיה בוגר קורס הקצינים הראשון של צה"ל. לימים שימש ראש המועצה המקומית אור יהודה, בן־גוריוניסט מובהק שהפך לשר בממשלות בגין ושמיר וצמחוני אדוק. אבל שמו נחקק בדפי ההיסטוריה בעיקר כמארגן והרוח החיה מאחורי "מבצע עזרא ונחמיה". כשליח המוסד לעלייה ב' פעל בן־פורת בחירוף נפש להעלאת כ־120 אלף מיהודי עיראק, תוך שהוא נעצר ארבע פעמים על ידי השלטונות העיראקיים ואף עובר עינויים קשים. על פועלו רב־השנים למען החברה והמדינה הוענק לו בשנת 2001 פרס ישראל למפעל חיים.
המרכז שהקים ב־1973 ונפתח לקהל הרחב ב־1989 הוא הגשמת נדרו האישי: להבטיח כי המורשת המפוארת של הגולה העתיקה ביותר לא תישכח, אלא תהפוך לחלק בלתי נפרד מהנרטיב הישראלי לדורות הבאים.
דיין חממה, המנכ"לית זה שבע שנים, מספקת פרטים על היקף הפעילות הגדול של המרכז, שהפך עם השנים למוקד ידע חי וחווייתי המושך אליו כ־30,000 מבקרים בשנה, בהם אלפי תלמידים, סטודנטים וחוקרים מהארץ ומהעולם המבקשים להתחבר לשורשים העמוקים של הקהילה.
"בלב הפעילות שלנו נמצא המוזיאון, המציג שחזורים מרגשים של סמטה ברובע היהודי בבגדאד ושל בית הכנסת הגדול בעיר, מעברה משוחזרת וחדר כלולות, לצד כספת אוצרות המכילה כ־9,000 פריטים נדירים. מעבר לתערוכות אנחנו מפעילים מכון מחקר ששוקד על הוצאת קובצי מחקר מונומנטליים ותיעוד אתרי מורשת בעיראק, כדי להבטיח שסיפורם של חכמי ורבני בבל ימשיך להדהד גם בדורות הבאים. בסך הכול מדובר במאגר עצום של ספרים, ספרי מחקר, ספרי קודש, ספרי זיכרונות, כתבי יד, ספרי קודש, מסמכים, תמונות והקלטות נדירות".
אחת המטרות של דיין חממה, בעברה עורכת תוכן בכירה בטלוויזיה החינוכית ומנהלת תוכניות ילדים ונוער בערוץ הראשון, היא להנגיש את המוזיאון ואוצרותיו גם לפריפריה. לפרויקט קוראים "מוזיאון מטייל" ועד היום המוזיאון נדד ליישובים שונים בארץ, מצפת בצפון ועד ירוחם שבדרום, אליו הגיעו צוותי ההדרכה עם מעברה משוחזרת ו"אורז בן־גוריון".
כדי להנגיש את הסיפור הבבלי לבני נוער, המרכז גם מפעיל סדנאות המותאמות במיוחד לפרופיל הקבוצה ולשכבת הגיל של המבקרים כדי ליצור חיבור הדוק יותר. במרכז קיימות גם תוכניות אינטראקטיביות ושחקנית שמנגישה את הסיפור ההיסטורי של יהדות בבל באופן קומי.
כדי למשוך את דור ההמשך מובאות במקום עדויות אישיות וטקסים מחיי הקהילה. הסיפור העכשווי ביותר הוא גם סיפורו הטראגי של שלמה מנצור ז"ל, פליט חרב של מאורעות ה"פרהוד", שנרצח בשבעה באוקטובר בקיבוץ כיסופים, שהיה ביתו במשך שבעים שנה.
בכל שנה מקיים המרכז גם טקס זיכרון לעולי הגרדום בעיראק שנועד להכיר לדור הצעיר את מה שפרופ' רבי מגדיר "עמוד האש שנמתח בין עבר לעתיד". זאת בנוסף לטקס זיכרון לנרצחי ה"פרהוד". כל הסיורים במוזיאון נפתחים בקיר עם מזמור הקינה התנ"כי הנוגע אל הלב: "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ, גַּם-בָּכִינוּ, בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן".
בנוסף להנגשת המרכז לפריפריה, דיין חממה שמה לה למטרה להצעיר את המקום מבחינת מבקרים ותכנים, ולהביא אליו גם קהל לא שבוי של יוצאי העדה. "המטרה היא להפוך את המקום לחלק מהנרטיב הישראלי, בלי לשכוח כמובן את מקורות העבר ואת ההיסטוריה של הקהילה", היא מדגישה. כך למשל, המרכז מתעד יוצאי עיראק, כדי לשמר את הסיפורים האישיים באופן שההיסטוריון העתידי יוכל להבין את סיפור הקהילה. "העיקרון המארגן הוא חיוניות ורלוונציה", מדגיש פרופ' רבי.
דיאלוג ספרותי מפתיע עם אזרחי עיראק
אלא שפעילות המרכז אינה נעצרת בגבולות ישראל; קהל יעד מרכזי ומפתיע הוא אזרחי עיראק עצמם. ספרים של סופרים דוגמת אלי עמיר וציונית פתאל־קופרווסר (שהם גם חברי הוועד המנהל של המרכז), מתורגמים לערבית ומופצים בעיראק. מסתבר כי בארץ הנהריים קיים צמא תרבותי עז וביקוש רב לקולות הללו, המהווים גשר חי אל העבר המשותף של שני העמים.
הפעילות מאוד מרשימה אבל מחייבת מימון. מהם המקורות הכספיים של המרכז?
חממה דיין: "אנחנו זוכים לסיוע ממשלתי, שמהווה 10%־15% מהתקציב הכולל, ומקבלים תמיכה מזערית מהעירייה. היתר בא מהכנסות עצמיות – ממבקרים, מפעילות ומתרומות – אבל אין ספק שכמו מוסדות תרבות אחרים אנו חווים מצוקה תקציבית גדולה מאוד בשנים האחרונות, במיוחד מאז הקורנה וביתר שאת מאז החלה המלחמה. חבל, כי יש כאן עומק נדיר של היסטוריה, תרבות, שפות, תלבושות, פולקלור ומורשת, וזה היה צריך להיות אינטרס של המדינה לשמר אותם ולהנגיש אותם לקהל הרחב".
פרופ' עוזי רבי: "אנחנו שוקדים בימים אלה על ייצור מוטות תמיכה נוספים ובין היתר מקימים אגודת ידידים חדשה, שתגייס תמיכה וגם תהווה ערוץ תקשורת לדור הצעיר יותר".
מה מתוכנן על ידיכם בקרוב?
דיין חממה: "בימים אלו אנו מובילים משימה לאומית של ממש: פרויקט דיגיטציה לסריקה וקיטלוג של מאות אלפי מסמכים נדירים, כולל ארכיוני המחתרת החלוצית בעיראק. המטרה שלנו היא להנגיש את הארכיון שלנו, הכולל מעל 300,000 מסמכים ו־200,000 תמונות, ולהפוך אותו למאגר מידע דיגיטלי פתוח לקהל הרחב".
פרופ' עוזי רבי: "המרכז משקף היסטוריה ענפה ועתיקה. יהדות בבל היא ערש התרבות שלנו וההיסטוריה שלה רלוונטית וחיונית. המטרה שלנו היא ליצור חיבורים ולעורר עניין בקרב הדור הצעיר ואנחנו שוקדים להפוך את המורשת הזו לרלוונטית כך שתתכתב עם המציאות הישראלית".
"סופה של גולה" - הפרק האחרון בסיפור הבבלי
במרכז מורשת יהדות בבל באור יהודה נפתחה לאחרונה התערוכה "סופה של גולה", המפנה זרקור לפרק פחות מוכר ומטלטל בהיסטוריה היהודית: קורותיהם של כ־7,000 יהודים שנותרו בעיראק לאחר גל העלייה הגדול של שנות ה־50.
התערוכה עוקבת אחר חייהם של אלו שבחרו להישאר בעיראק מטעמים שונים, חוו תור זהב קצר של שגשוג ופאר ולפתע מצאו את עצמם בעין הסערה. עם חילופי השלטון בעיראק והתבוסה הערבית במלחמת ששת הימים הפכו היהודים למטרה לרדיפות, האשמות בבגידה ונגישות קשות מצד המשטר. הקהילה המשגשגת והאמידה החלה להתפורר, ורבים מבניה נאלצו לנוס על נפשם ולהגר – חלקם לתפוצות הגולה וחלקם לישראל, במסעות בריחה נועזים דרך הרי כורדיסטן.
במרכז התערוכה ניצבת יצירת וידיאו־ארט של האמן הבינלאומי דור זליכה לוי, עם מוזיקה של יאיר דלל, המעניקה פרשנות עכשווית ומרגשת לאותה תקופה שבה קהילה עתיקה ומפוארת מצאה את עצמה נלחמת על קיומה וזהותה, עד שהתפוגגה ונסגר המעגל האחרון של גלות בבל.
סקופ מהמאה ה־19: הרכילות של בגדאד נחשפת
עשרות שנים לפני עידן הרשתות החברתיות, ליהודי בגדאד כבר היה "פיד" תוסס וצבעוני משלהם. הכירו את "הדובר" – הדו־שבועון העברי הראשון שיצא לאור בבגדאד בשנת 1863, והעיתון העברי השני בלבד במזרח התיכון כולו. תחת שרביטו של העורך והכתב ר' ברוך משה מזרחי, הפך העיתון לאשנב נדיר אל חיי הקהילה.
בין דפיו, שהודפסו בכתב חצי קולמוס בליטוגרפיה ידנית, ניתן למצוא תערובת מרתקת של פוליטיקה עולמית לצד רכילות מקומית עסיסית. לצד דיווחים על פתיחת תעלת סואץ סיפק העיתון לקוראיו את כל מה שבאמת עניין אותם: מחיי היום־יום של הגבירים והרבנים, דרך סיפורי שוטרים וגנבים ועד לפרטים הקטנים של חתונות ופטירות בקהילה. "הדובר" לא רק חיבר את יהודי עיראק למרחב הכלכלי של אירופה ודרום־מזרח אסיה, אלא גם תיעד ברגישות את היחסים המורכבים עם השכנים המוסלמים והקונסולים הזרים.
רוב גיליונות העיתון אבדו עם השנים, אך לאחרונה התגלה אוצר: כל העותקים שנשתמרו באוסף פרטי והתגלגלו לספריית אוניברסיטת המבורג. כעת, בשיתוף פעולה של מרכז מורשת יהדות בבל ביחד עם מרכז עזריאלי ללימודי ישראל באוניברסיטת בן־גוריון, בהובלת פרופ' אסתר מאיר גליצנשטיין, חוקרים את כל גיליונות העיתון ושוקדים על הוצאה מדעית של ספר מאמרים מחקריים, שישיב לחיים את הדיווחים השופכים אור חדש על אחת התקופות המכוננות של יהדות בבל.
