עד לפני עשור וחצי, השיטה הנפוצה ביותר לטיפול בוורידים חולניים ברגליים הייתה "סטריפינג", שליפה של ווריד ראשי ארוך (ספנה גדולה) או קצר (ספנה קצרה) שהיו אחראים על רוב התופעות שמלוות את "אי ספיקה וורידית" ברגליים.
בשנים האחרונות, הסתבר שאין ממש צורך "להוציא" את הוורידים החולניים כדי להקל על החולים בסבל של אי ספיקה וורידית, מספיק "לסגור" אותם כדי להעלים את הסימפטומים, והווריד הסגור עובר תהליך של ספיגה ונעלם עם הזמן.
השיטות הנפוצות כיום לסגירת הוורידים הן: ניתוח לייזר, גלי רדיו, וקיטור, שמעלות את הטמפרטורה בדופן הפנימי של הווריד המטופל, כך שהווריד נפגע ונסגר. כמו כן, הזרקות של חומר כימי בצורת קצף שסוגר את הוורידים בשל הטראומה הכימית שהפעולה גורמת.
היום אפשר להדביק את אותם הוורידים "בדבק ביולוגי" בשיטה פשוטה ביותר. מדובר בשיטה שהינה בשימוש מעל שלוש שנים באירופה.
מה הבעיה עם וורידים ברגליים?
בעיית וורידים (דליות) ברגליים, נפוצה מאוד בקרב נשים. כ45% מהן סובלת מבעיית וורידים כלשהי. גנטיקה, הריונות, עודף משקל, עמידה ממושכת וחולשה של שרירי הרגליים הן הסיבות העיקריות לתופעה זו.
תפקיד הוורידים הוא להחזיר את הדם, לאחר שימוש, עם כל הפסולת שנוצרת בפעולת התאים (מטבוליזם), לכיוון הלב (הפוך מתפקיד העורקים שמזרימים את הדם עם חמצן וחומרי אנרגיה לרקמות).
כלומר, כיוון הזרימה הוורידית הוא מכף הרגל כלפי מעלה לכיוון הלב, נגד כוח משיכה. הפעולה הזו מתאפשרת בשל עבודה משותפת בין שרירי הרגליים שחולבים את הורידים בזמן הפעלתם (כמו הליכה, למשל), ובין מסתמים חד כיווניים שבדופן הפנימי של הוורידים, אשר מאפשרים לדם רק לעלות לכיוון הלב ולא לזרום מטה לכיוון כפות רגליים.
למעשה, מחלת ורידים היא מחלת מסתמים. המסתמים נקרעים בגלל הסיבות שציינתי קודם (בעיקר נטייה גנטית) ואז הדם זורם (יותר נכון להגיד שהדם נופל) לכיוון כפות רגליים דרך הוורידים.
אצל רוב החולים שסובלים מבעיית וורידים, הסיבה לכך היא תפקוד לקוי של מסתמי הוורידים הראשיים של מערכת וורידית שטחית (מתחת לעור). ווריד ראשי ארוך, ספנה ארוכה והווריד הראשי הקצר, ספנה קצרה.
מה הפתרון?
אי אפשר לתקן את המסתמים החולניים, לכן הפתרון הוא לנטרל את הוורידים החולניים כדי למנוע את הנפילה של הדם דרכם הגורמת לנפיחות, עייפות, כובד, כאבים ובשלב מתקדם יותר, לשינויים בצבע העור וכיבים קשים לריפוי, בהמשך.
במשך שנים רבות השתמשנו בשיטות כירורגיות להוצאת הורידים החולניים. לפני כ-15 שנה התחלנו להשתמש בשיטות חדשות שמטרתן "לסגור" את הוורידים ללא צורך בהוצאתם.
ניתוחי לייזר, גלי רדיו וקיטור הן שיטות טובות לסגירת הוורידים החולניים. בשל הטמפרטורה הגבוהה שהן מפיקות, הווריד נפגע ונסגר ויוצא מכלל פעולה.
כדי למנוע פגיעה של רקמות צמודות לאזור המטופל, יש צורך בהזרקת הרדמה מקומית מסביב הווריד ולכל אורכו כדי לבודד אותו מהסביבה. בכל זאת יש לא מעט טראומה ברקמות אשר גורמת לבצקת וכאבים ולעתים רחוקות, פגיעה של עצבים תחושתיים שגורמת לכאב עצבי או לירידת תחושה זמנית.
פעולה חדשה: סגירת ורידים על ידי דבק ביולוגי
השיטה דומה מאוד לשיטות של לייזר, גלי רדיו וקיטור. לאחר החדרת צינורית דקה לתוך הווריד החולה, מזריקים דרכה דבק ביולוגי שמדביק את דופן הוורידים וסוגר אותם לצמיתות.
הדבק הביולוגי, ציאנואקרילט (Cyanoacrylate), הוזרק לתוך הווריד בעזרת מכשיר על שם Venaseal closure system.
אז מה ההבדל בכל זאת בין הדבק הביולוגי לשיטות אחרות שגם סוגרות את הווריד החולה?
הפעולה מתבצע ללא הרדמה סביב הווריד המטופל, אלא רק בנקודת החדרה. אין צורך בצום לפני הפעולה, אין צורך בעירוי, אין צורך בשימוש בגרביים אלסטיות לאחר הפעולה והחולה יכול לחזור באופן כמעט מיידית לפעולות היום יומיות שלו.
עבודות קליניות גדולות הוכיחו שאין הבדל בשיעור הצלחה בין סגירה בדבק לשיטות אחרות,כולן בין 93% ל 94% הצלחה, פרט להזרקות קצף בשיעור הצלחה קטן בהרבה (כשמדובר על טיפול של וורידים ראשיים).
כסיכום, השיטה של הדבקה ביולוגית משלבת את העילות של השיטות הקיימות עם הפשטות בביצוע לטובת ההחלמה מהירה של החולה.
