אמנון שחם, גמלאי, אך עובד במשרה מלאה. במקור מקיבוץ שריד, כיום תושב עפולה. מגדיר את עצמו כמי שהחקלאות קרובה לליבו. כבר כנער עבד כרפתן וחלב עיזים כחלק ממשמרות החליבה שהיו נהוגות בקיבוץ. עם בגרותו עבר לעולם התעשייה, כולל ניהול מפעל אבני ההשחזה שבקיבוץ. למרות העבודה בתעשייה, מציין שחם כי המשיך לדבוק בחקלאות ובעבודת האדמה ללא הרף, החל מקטיף אשכוליות, תפוחים, אגסים, שסק, עישוב כותנה וכל מה שהיה פעם כלול ב"גיוסים" בקיבוץ הישן והטוב.
סיפור מלחמה: "אני חבר ארגון "אחים לנשק" מהיום שהוקם. איך שהתחילה המלחמה, התקבצנו מספר חברים ותיקים מהמילואים ונסענו יחד לחמ"ל האזרחי שהוקם בבית קמה. שם הפנו אותנו למושב ישע שבעוטף. הצטוותנו שם למספר חקלאים להם סייענו בקטיף עגבניות בחממות. רוב התאילנדים שעבדו בהן ברחו, פרט לבודדים. היינו שם חמישה חבר'ה. הרגשנו שצריכים אותנו ושאנו ממש מסייעים, כך שנהנינו מכל רגע. אחרי לילה לא שקט בו רעדה האדמה וגם הצריף בו ישנו, יצאנו שוב לחממות והפעם כל אחד מאיתנו עם תאילנדי (הבוס שלי שדיבר חופשית עברית בת מילה אחת ואמר בכל יציאה, או פיצוץ בחאן יונס או רפיח: "בום"). קצב אחר, הספק אחר. אני קוטף והוא ממיין ומסדר בקרטונים. ביום אחר החלטנו לעלות לשתולה, שעל גבול הצפון ולעזור בקטיף קיווי. יחד עם בת זוגי, נסענו שוב לאותו משק בעוטף לקטיף עגבניות וביום אחר לקטיף שורט ודוקרני של רימונים".
אור בקצה המנהרה: "מחמם את הלב לראות אנשים שמגיעים מכל הארץ להתנדב, בין אם זה בחקלאות או בכל דבר אחר. לא אשכח את התמונה הזו כשהגענו בפעם הראשונה לחמ"ל בבית קמה. המחזה היה פשוט מרהיב. המון רב של אנשים טובים שעזבו הכל ובאו לעזור. אני מרגיש זכות שאני חבר בארגון שכזה, ועל הדרך גם היה נחמד לקטוף עגבניות, קיווי, רימונים ולהכיר אנשים חדשים".
עם הפנים קדימה: "עבודת ידיים, ובמיוחד בחקלאות, היא עסק מורכב. עם כל הכבוד לפעילות המדהימה של הארגונים האזרחיים, אי אפשר לבנות על מתנדבים לאורך זמן. הגיע הזמן למסד את ענף החקלאות ולהחזיר את היוקרה שהייתה לו בעבר".
