הדרך להכרה חברתית ומשפטית בהורות הלהט"בית עדיין ארוכה

על אף התקדימים המשפטיים החדשים המקלים על זוגות להט"בים להפוך הורים – התפיסה שזו הורות סוג ב' עדיין קיימת בקרב חלק מחברי הקהילה. גם הניסיון של זוגות להט"בים מסוימים בזמן פרידה לנצל את היעדר הקשר הגנטי בין הילדים לבין בן או בת הזוג לשעבר, ולתבוע בבית המשפט את ביטול צו ההורות הפסיקתי שניתן לטובת ההורה הלא גנטי – יכול להחזיר שנים אחורה את הישגי הקהילה

פרופ' צבי טריגר
תוכן שיווקי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
פרופ' צבי טריגר
תוכן שיווקי

ההורות הלהט"בית עלתה לכותרות בשנה החולפת בשני הקשרים. ההקשר האחד, הוותיק, הוא של הזכות להפוך להורה ולהקים משפחה; ההקשר האחר הוא חדש יחסית: מאבקי משמורת בין זוגות שנפרדים. עד כה, הדיון הציבורי בנוגע למאבק של הקהילה הלהט"בית לשוויון זכויות, התמקד בהפליה שמתקיימת במשפט הישראלי לרעת להט"בים – זוגות ויחידים או יחידות – בכל הנוגע לזכויות שלהם.ן כהורים בפועל או בזכותם להפוך להורים. בשנת 2005 הוכרה האפשרות של אימוץ צולב בין בנות זוג שהביאו ילדים לעולם ביחד, באמצעות תרומת זרע. בעקבות פסק הדין בפרשת ירוס-חקק, כל בת זוג יכולה הייתה לאמץ את ילדיה הלא-ביולוגיים, כלומר ילדיה הביולוגיים של בת זוגה. כך הילדים זכו לשתי אמהות גם במישור המשפטי, ולהתאמה בין הרישום המשפטי לבין המצב בפועל בבית.

פרופ' צבי טריגרצילום: עידן גרוס

השלב הבא במיסוד ההורות הלהט"בית הגיע בשנת 2013. בשנה זו הוכר לראשונה המכשיר שנקרא "צו הורות פסיקתי" בהקשר של הורות של זוגות הומואים שהביאו ילדים לעולם במסגרת הליך הפונדקאות. האב הלא-גנטי הופך לאב משפטי מכוח צו הורות פסיקתי. כעבור זמן לא רב התהליך הוחל גם על זוגות של נשים, והן לא זקוקות יותר לאימוץ שאושר בפרשת ירוס-חקק.

הורים הטרוסקסואלים אינם זקוקים להליך משפטי

ההפליה בין הורים הטרוסקסואלים לבין להט"בים עדיין קיימת, שכן הורים הטרוסקסואלים אינם זקוקים להליך משפטי כדי להירשם כהורים; הם נרשמים באופן אוטומטי, בלי בדיקת רקמות ובלי צו של בית המשפט. מפתה לחשוב שאין כאן הפליה אלא הבחנה עניינית, שכן הורות הטרוסקסואלית היא טבעית, אלא שאין שום דבר טבעי בהכרה המשפטית בהורות, עוד מהעת העתיקה. המשפט הישראלי, למשל, קובע שאמו של תינוק היא מי שילדה אותו (ולא מי שמהביצית שלה הוא נוצר). בנוסף, המשפט הישראלי קובע שכשאישה נשואה יולדת, בעלה הוא האב, אף אם בני הזוג טוענים שהוא לא האב. יתרה מזאת, אם בני הזוג מתגרשים והגרושה יולדת עד עשרה חודשים לאחר הגירושים, האב הוא הגרוש. הסדר זה דומה לדין הרומי העתיק, ושורשיו בחשש מפני ממזרות הילד.ה.

ההורות היא תמיד משפטית, והאוטומטיות של ההורות ההטרוסקסואלית מבטאת את העליונות התרבותית שלה. הכבדה ביורוקרטית, משפטית וכלכלית על זוגות להט"בים באמצעות היזקקות להליך פולשני, יקר וארוך של אישור מהמדינה לצורך הכרה בהורותם אינה מבטאת את "חוסר הטבעיות" של הורות זו, אלא את החשד שהורות להט"בית אינה הורות אופטימלית בעבור ילדים.

פיתוח דיני משפחה לקהילה הלהט"בית

ההיסטוריה של זכויות הקהילה הלהט"בית בישראל החלה בביטול ההפללה של קיום יחסי מין בני פרטנרים מאותו המין בסוף שנות השמונים, בחיקוק איסור על הפליה בעבודה על בסיס נטייה מינית, במאבקים על זכויות סוציאליות וזכויות ירושה שוות, ולקראת אמצע שנות התשעים הגיעה אל מוסד המשפחה. לאחר ההכרה המסוימת בהורות הלהט"בית בפרשת ירוס-חקק, הגיעה ההכרה ברישום נישואים אזרחיים חד-מיניים מחו"ל (פרשת בן-ארי, 2006), ולאחר הזוגיות עלתה על סדר היום ההורות.

השלב הבא היה פיתוח דיני פירוק משפחה. זוגות הטרוסקסואלים מתגרשים משחר ההיסטוריה. בישראל שיעור הגירושים השנתי עומד על כשליש מן הזוגות הנשואים. עם התבססות המשפחה הלהט"בית הגיע גם הצורך הבלתי נמנע להתמודד עם גירושים של זוגות להט"בים, וכשיש להם ילדים קטינים, עלתה גם שאלת המשמורת.

אולי ההפליה היחידה לטובה על בסיס נטייה מינית בישראל היא שלזוגות להט"בים יש גירושים אזרחיים, בעוד שרוב הזוגות הטרוסקסואלים חייבים להתגרש בבית דין רבני. אלא שלא כמו אצל זוגות הטרוסקסואלים, שאצל רובם קיים קשר גנטי בין שני ההורים לבין ילדיהם, אצל זוגות להט"בים רק הורה אחד קשור גנטית לילדים. כך קרה, שבני זוג מסוימים ניסו לנצל את היעדר הקשר הגנטי בין הילדים לבין בן או בת הזוג לשעבר, ולתבוע בבית המשפט את ביטול צו ההורות הפסיקתי שניתן לטובת ההורה הלא גנטי. בהזדמנויות שונות קראתי לשימוש בהיעדר הקשר הגנטי כדי לנתק בין ילד לבין הורהו, "נשק יום הדין" שמקביל לסחטנות הגט שנמצאת בידיהם של גברים יהודים הטרוסקסואלים. ואכן, נראה שבמקרים שפורסמו, ההורה הגנטי השתמש בבקשה לביטול צו ההורות הפסיקתי כדי להתנקם בהורה הלא גנטי וכדי להכאיב לו. בדרך הוא גם פגע בילדים, שכן מדובר היה בבקשה לניתוקם ממי שתפקד כהורה בחייהם לכל דבר ועניין ומהווה שותף שווה לסיפור הבאתם לעולם. להוציא מקרה אחד, שגם הוא נהפך בערעור, בית המשפט לענייני משפחה דחה בקשות אלו, וקבע שהורות מכוח צו הורות פסיקתי היא הורות מלאה לכל דבר ועניין, והיא בלתי הפיכה, כמו הורות מכוח הולדה.

בדרך אגב, עלתה השאלה האתית, של שימוש בטיעונים להט"בופוביים על ידי להט"בים, כדי להשיג הישג משפטי נקודתי שעלול להסיג את הישגי הקהילה שנים לאחור, שלא לדבר על חוסר היושרה שבניצול הישגי הקהילה כשהיה להם נוח (ביקשו צו הורות פסיקתי) והתכחשות להם (ביקשו לבטל את הצו) כשהנסיבות השתנו. כאמור, בשנה האחרונה ניתנו כמה וכמה פסקי דין שפורסמו, שדחו בקשות אלו. למרבה הצער, רק מיעוט מתיקי המשפחה מתפרסם, ולכן אין דרך לדעת מהי הפסיקה הרווחת במקרים אלו ולמעשה, בכל עניין שנדון בבתי המשפט לענייני משפחה.

לא מחלקים את הילדים כמו רכוש בזמן פרידה

אין זכות לשלול מבן או מבת זוג לשעבר את הורותם רק כי התרחשה פרידה. לא מחלקים את הילדים כמו רכוש, והקשר המשפטי בין ההורה לבין ילדיו הוא לכל החיים. אבל מה באשר לאפשרות לממש את הזכות להורות? מדינת ישראל והשירות למען הילד לא מאפשרים אימוץ להט"בי אלא במקרים נדירים. גם אילו הדבר היה מתאפשר, מספר הילדים המועמדים לאימוץ בישראל אינו גבוה, ובצירוף מגבלות רבות של החוק, כמו חובת התאמה דתית בין המאמץ למאומץ הופכים את האפשרות הזו לנדירה יחסית. זוגות של נשים יכולים להיעזר בתרומת זרע כדי להיכנס להריון וללדת. אבל גברים נזקקים להליכי פונדקאות כדי להביא ילדים לעולם.

לאחרונה בית המשפט העליון הכריע בעתירה שהוגשה ב-2015 על ידי זוג גברים נגד הנוסח המפלה של חוק הפונדקאות הישראלי. זו הייתה עתירה שנייה של הזוג. עתירתם הראשונה, מ-2010, נמחקה בהסכמה לאחר שהמדינה הודיעה על הקמת ועדת מור יוסף לבחינת הנגישות לשירותי פריון בישראל. לאחר שש שנים ושני פסקי דין חלקיים שבהם בית המשפט העליון הצהיר על היותו של החוק מפלה והקציב למדינה פרקי זמן שונים לתיקון החוק, העתירה החדשה התקבלה, ונפסק שיש ליישם את חוק הפונדקאות באופן שוויוני גם על זוגות של גברים וגברים יחידנים.

הורות של גברים נתפסת כחשודה ואפלה

פסק הדין עורר דיון מעניין בשאלת המוסריות של פונדקאות, אף שפונדקאות לזוגות הטרוסקסואלים חוקית בישראל מאז 1996. הדיון העקרוני בפונדקאות, בזכויות הנשים הפונדקאיות ובהשלכות האישיות והחברתיות שלה הוא חשוב ולגיטימי. אבל הקישור בין אישור אפשרי של פונדקאות לזוגות של גברים לבין שמירה על זכויותיהן של פונדקאיות חשף את היחס ההומופובי להורות של זוגות גברים, גם בקרב מי שרואים עצמם כליברלים וכתומכים בזכויות הקהילה הלהט"בית. למשל, עיתונאי מ"הארץ" הביע חשש, באחת מתוכניות הבוקר, מ"גברים תל אביבים" ש"יתפסו" אישה לצורך פונדקאות, ובכך ביטא סטריאוטיפים עתיקי יומין של הגבר ההומוסקסואל כיצור נהנתן ("תל אביבי") מסוכן המשחר לטרף ("יתפסו"). חזרנו, אם כך, אל ההורות הלהט"בית, ובפרט ההורות של גברים, כהורות חשודה ואפלה. כעת החשד הוא לא מפגיעה בטובת הילד, אלא מחטיפת נשים לצורכי פונדקאות. מעניין שחשש כזה לא קיים לגבי זוגות הטרוסקסואלים חשוכי ילדים.

הדרך להכרה החברתית והמשפטית בהורות הלהט"בית עדיין ארוכה. גם הורים להט"בים צריכים לקבל אותה כהורות מלאה לכל דבר ועניין, שכן עולה מהמקרים שתיארתי כאן שהתפיסה שזו הורות סוג ב' הופנמה גם על ידי גברים ונשים להט"בים מסוימים. אין זה מפתיע. להט"בים גדלים בחברה ובתרבות שרואה בהם חריגים ונדרשת עבודה נפשית מאומצת כדי להשתחרר מלהט"בופוביה עצמית, עבודה שאורכת לפעמים כל החיים. אבל גם החברה החילונית והליברלית לא השתחררה עדיין מלהט"בופוביה, כפי שמדגים הדיון בפונדקאות לזוגות של גברים שחשף את הדעות הקדומות כלפי הורות של הומואים.

* פרופ' צבי טריגר מלמד דיני משפחה ודיני חוזים בפקולטה למשפטים ע"ש שטריקס, המכללה למנהל.