יישום השקיפות בישראל עדיין לוקה בחסר

מרבית העתירות שמוגשות בהתאם לחוק חופש המידע בישראל הן תוצאה של היעדר מענה מרשות ציבורית לבקשות מידע. עתירות שכאלה מוכיחות שהמידע לא מפורסם באופן יזום והמציאות הזו חייבת להשתנות

עו"ד אור סדן
תוכן שיווקי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
עו"ד אור סדן
תוכן שיווקי

כנראה שאין אחד או אחת שלא שמעו את המילה שקיפות בימים האחרונים, וככל הנראה שהמילה נשמעה בהקשר למאבק בנגיף הקורונה. אפשר לומר שהמילה שקיפות הפכה למעין מילה נרדפת למנהל תקין, או לגושפנקא לכך שדברים נעשים כנדרש.

עו"ד אור סדן

חוק חופש המידע שנחקק בשנת 1998 החל את מהפכת השקיפות. עם זאת, התפיסה של הרשויות, שמחזיקות בידן את המידע השייך לציבור, לא התקדמה באותה מהירות. התקווה הייתה שהמדינה תאסוף מידע בצורה טובה יותר כך שיהיה נגיש לציבור באופן שלא יעכב את מי שמבקש לעשות שימוש במידע, המציאות מספרת שבמקרים רבים מבקשי מידע נאלצים לפנות לבתי משפט רק כדי לקבל התייחסות לבקשת מידע שנשלחה.

אבל מדוע בכלל הזכות הזו חשובה, ומדוע היא מצויה בלב השיח הציבורי בעת האחרונה? במאמרם של יורם רבין ורועי פלד, הם מציינים ארבע הצדקות להכרה בזכות למידע כזכות חוקתית. ההצדקה הראשונה היא פוליטית-דמוקרטית, ולפיה מידע הכרחי להשתתפות במשחק הדמוקרטי, שכן רק כך יתאפשר לציבור לממש את חופש הביטוי שלו, ולהעלות טיעונים בצורה מבוססת. ההצדקה השנייה היא זו הקניינית, ולפיה המידע הציבורי הוא מידע שנאסף עבור הציבור על ידי נבחריו ועל ידי עובדי המדינה, השומרים עליו בנאמנות. לכן, ברגע שהציבור מבקש, יש לאפשר לו לעיין במידע. ההצדקה המכשירית היא השלישית, ולפיה הזכות למידע יכולה לאפשר לממש זכות אחרת של אדם מסוים. כך, אם המדינה סירבה לסייע לאדם בעניין מסוים, הוא זכאי לדעת מדוע הוא סורב על מנת שיוכל לתקוף את ההחלטה. ההצדקה הרביעית נוגעת לשימוש במידע כדי לבקר את הרשויות הציבוריות השונות על החלטותיהן והתנהלותן.

שקיפות בזמן קורונה

עם פרוץ מגפת הקורונה, נבחנה הזכות למידע בצורה מובהקת. בעוד הזכות נתפסת ככזו שעל מנת לממש אותה האזרח צריך להיות אקטיבי ולדרוש מידע, בהקשר לקורונה הציפייה התהפכה, והדרישה הייתה לשקיפות יזומה מצד הממשלה. התחושה הייתה שפרסום יזום הוא הכרחי כדי שהציבור ישתף פעולה עם החלטות הממשלה ויאמין כי החלטותיה הן הראויות ביותר. אם שקיפות הפכה למילה נרדפת למנהל תקין, בהיעדר שקיפות, לא ניתן לממש את ההצדקות לזכות שנזכרו מעלה.

כשפרופ' רוני גמזו נכנס לתפקיד פרויקטור הקורונה, הוא ציין ש"שקיפות ממשלתית וציות אזרחי" הם החוזה החדש בין הממשלה לבין הציבור. בכך, קשר פרופ' גמזו קשר ישיר בין שקיפות לבין ציות אזרחי. על מנת שהשניים יעבדו יחד, השקיפות חייבת להיות אקטיבית, מצדה של הממשלה ולא מצדו של הציבור.

אמירתו של פרופ' גמזו עוררה את הציפיה ש"החוזה החדש" בין המדינה לאזרחיה יוביל לכך שמשרד הבריאות למשל יתחיל לפרסם ביוזמתו מידע רב. אבל המציאות לא התאימה את עצמה לציפיות. משרד הבריאות אמנם פרסם מידע, אך הוא לא היה מספיק וגם לא כלל גישה לנתונים הגולמיים עצמם שנמצאים ברשותו.

בזמן שהממשלה ניהלה את המשבר האזרחי והבריאותי היא גם סירבה לפרסם את התמלילים של קבינט הקורונה. בימים אלו, בית המשפט העליון צפוי להחליט אם לחייב את הממשלה למסור את התמלילים הללו, בעקבות עתירה של התנועה לחופש המידע וגופי תקשורת. ההחלטות של קבינט הקורונה נתפסו, לא אחת, כפוליטיות. אלמלא ייחשף הציבור לתמלילי הקבינט, לא תהא תשובה ברורה לשאלה מה הניע את ההחלטות הללו וכיצד אלה התקבלו.

המדינה צריכה לעבור מפסיביות לאקטיביות

המציאות מתעתעת בהקשר של שקיפות. היא אמנם מוזכרת תחת כל עץ רענן, אך היישום, כאמור, לוקה בחסר. איסוף הנתונים בעת שבה אנו נמצאים חייב להיעשות בצורה טובה הרבה יותר, ולאפשר שליפת נתונים מהירה. מציאות כזו תיטיב לא רק עם הציבור, אלא גם עם המדינה עצמה, שתוכל לקבל החלטות מבוססות נתונים ובכך להיטיב עם רפורמות שהיא מקדמת. כך גם המדינה מוכרחה לעבור מפסיביות לאקטיביות, ולשחרר מידע ציבורי רב, ללא כל בקשה, ובכך לאפשר לציבור ליהנות מהיתרונות שבשקיפות, מבלי שהוא יצטרך להילחם לצורך כך.

אך כיום, נתונים מראים שמרבית העתירות שמוגשות בהתאם לחוק חופש המידע הן תוצאה של היעדר מענה מרשות ציבורית לבקשות מידע. עתירות שכאלה הן ההוכחה לכך שהמקום שבו אנחנו נמצאים בבחינת שקיפות הוא לא טוב, שכן לא רק שמידע לא מפורסם באופן יזום, אלא שעל מנת לממש את הזכות, אזרחים נאלצים לפנות לבתי משפט לעיתים דחופות. המציאות הזו, חייבת להשתנות.

עו"ד אור סדן הוא מנחה הקליניקה לחופש המידע ומרצה בפקולטה למשפטים ע"ש שטריקס במסלול האקדמי המכללה למינהל. הוא משמש גם כן כעו"ד בתנועה לחופש המידע.