די בהליכה קצרה בכל מקום בירושלים כדי להבחין בפסיפס אנושי שאין שני לו: חרדים, דתיים, חילונים, יהודים וערבים. אבל המורכבות הדמוגרפית הזו, שאולי מרתיעה רבים, היא בדיוק מה שהופך את ירושלים למעבדת הפתרונות של מדינת ישראל. עיר הבירה של ישראל, המונה למעלה ממיליון תושבים, מציגה נתון דמוגרפי מרתק שלא קיים באף עיר גדולה אחרת בארץ או בעולם: אין בה רוב לאף אוכלוסייה. הרכבה בנוי משליש חרדים, שליש דתיים-מסורתיים וחילונים ושליש ערבים.
"אם תחשבי על כל עיר גדולה בארץ, ואולי אפילו בעולם, תגלי שזה מאוד נדיר למצוא עיר שאין בה רוב של אוכלוסייה מסוג מסוים", אומר אריק גרבלסקי, נשיא הקרן לירושלים, שיחד עם המנכ"ל אמרי בן עמי מוביל את הקרן במגוון זירות: ממוסדות תרבות ותיקים ועד יוזמות קהילתיות צעירות. "חיפה ותל אביב הן ערים מעורבות, אבל עם רוב יהודי חילוני מובהק. ביתר עילית ובני ברק הן ערים עם רוב חרדי. ירושלים היא עיר מאוזנת שאין בה רוב. זה מצב מאוד מעניין, שמחייב את האוכלוסיות לתקשר ולהסתדר ביניהן, דבר שכמעט לא קורה במקומות אחרים בארץ. מה שיפה, ומה שאני כל כך נהנה לראות בפרויקטים שלנו בקרן לירושלים, זה שיש איים מאוד יפים שבהם עובדים בשיתוף ובכבוד דתיים עם חילונים, חרדים, יהודים וערבים".
לשיטתו של גרבלסקי ההצלחה של ירושלים נותנת תקווה. אם הפסיפס האנושי הקיים יכול לעבוד בירושלים, הוא יכול לעבוד בכל המדינה, ואם נתמצת את כל החזון שלנו למילה אחת, אז המילה היא 'תקווה'. המטרה היא שכל אדם שפוגש בפרויקטים של הקרן לירושלים ייצא עם תחושה של תקווה, לא רק לעיר אלא למדינה כולה".
מטדי קולק ועד לבריאות הנפש של המפונים
הקרן לירושלים מציינת בימים אלה 60 שנה להיווסדה. היא הוקמה על ידי טדי קולק, ראש העיר המיתולוגי של ירושלים, מתוך צורך פרקטי: הוא רצה להביא פיתוח לעיר, אך לא היו בידיו המשאבים הנדרשים לכך. "בהחלטה שיווקית חכמה מאוד, טדי קולק הבין שהמותג 'ירושלים' הוא אולי המותג הכי חזק בעולם היהודי, ולא רק בו", מספר גרבלסקי. "הוא בנה מערכת שיצרה ארגונים בכל רחבי העולם והוביל מסעות שגייסו תורמים לפיתוח העיר".
החזון של קולק, בסיועה של הקרן לירושלים, הוליד את כל המוסדות המרכזיים של ירושלים, בעיקר בתחומי התרבות, האמנות והפנאי: סינמטק ירושלים, תיאטרון ירושלים, תיאטרון החאן, מוזיאון מגדל דוד, מוזיאון המדע, גן הוורדים, ועוד.
עם זאת, לדברי גרבלסקי, במהלך השנים חל שינוי אסטרטגי בפעילות הקרן. "החלטנו שמה שחשוב לעיר זה לא רק בנייה, אלא כל מה שקשור לתוכניות אנושיות וחברתיות", הוא אומר. "היום הקרן משקיעה רבות בהשארת הצעירים בעיר, בטיפול בנוער בסיכון, ביחסים בין חרדים לחילונים, בחיים משותפים בין יהודים וערבים, ואפילו בנפגעי טראומה, נושא שאני לא חושב שטדי קולק סבר אי פעם שהקרן תעסוק בו".
ההתעסקות בטראומה ובחוסן אזרחי קיבלה משמעות דרמטית במיוחד לאחר אירועי השבעה באוקטובר ופרוץ המלחמה. בעוד שברמה הארצית הממשלה קפאה ולא תפקדה, בירושלים קמו ארגונים של החברה האזרחית והובילו את מגמת הסיוע בכל הארץ.
אמרי בן עמי, מנכ"ל הקרן בחמש השנים האחרונות, אומר בהקשר זה כי "הקרן לירושלים פועלת למען העיר, תושביה והארגונים הפועלים בה, גם בשגרה וגם בחירום, מתוך מחויבות עמוקה לקהילות המגוונות בעיר ולצרכים שעולים מהשטח".
"קרו פה דברים מדהימים", מוסיף גרבלסקי. "לירושלים הגיעו 40 אלף תושבים מפונים, חלקם רק עם בגד לגופם. זה היקף של עיר שלמה. יזמית ירושלמית אחת, שאנחנו תומכים בפרויקטים שלה, קמה בשמונה באוקטובר ואמרה 'איפה הילדים שלהם ילמדו?'. בתוך יומיים היא הקימה בית ספר לילדי המפונים. במקביל, ארגונים של החברה האזרחית, בשילוב מקסים של חילונים ודתיים, הקימו חמ"ל אזרחי שעבד במשך חודשים וסיפק בגדים, צעצועים, מזון שסייעו רבות למשפחות".
ובתוך כל הכאוס הזה, הקרן לירושלים מצאה את עצמה ניצבת אל מול אתגר כפול. מצד אחד, הצורך האדיר לסייע למפונים הרבים, ומצד שני, גופי התרבות והפנאי הגדולים של העיר - גן החיות, מוזיאון מגדל דוד, תיאטרון ירושלים ואחרים - התקשו לשרוד, כיוון שכל האירועים בוטלו, הפתרון של הקרן לירושלים הגיע בדמות פרויקט "דאבל אימפקט".
"גייסנו כסף מכל העולם, השקנו תוכניות והענקנו למפונים כרטיסים לכל מוסדות התרבות בעיר", מתאר גרבלסקי. "כך, נתנו למפונים פעילות שעזרה להם לשכוח, ולו במעט, את הטראומה והאירועים הנוראיים שעברו, ובמקביל, אפשרנו לכל מוסדות התרבות לקיים פעילות כדי לשרוד. אני אומר באחריות: אם מישהו יערוך מחקר על המצב הנפשי של מפונים בירושלים לעומת שאר הארץ, הוא יגלה שהמפונים שהיו פה חזרו לערים שלהם עם הרבה יותר חוסן נפשי, בזכות הפעילויות של הקרן, של עיריית ירושלים ושל החברה האזרחית בעיר".
"אי אפשר להשאיר שליש מהתושבים בלי בריכה"
אחת השאלות המסקרנות ביותר לגבי ירושלים בשנים האחרונות, היא כיצד העיר המסובכת והנפיצה ביותר בעולם, נותרה שקטה יחסית בשלוש השנים האחרונות.
לדברי גרבלסקי, השקט הזה אינו מקרי. הוא תוצר של פעילות מאומצת של הקרן ושל עיריית ירושלים, בראשות משה ליאון, לסגירת פערים של עשרות שנים בתשתיות ובשירותים. הוא מציג נתונים מדהימים: "ניקח לדוגמה את נושא הספורט. במערב העיר יש 18 בריכות ציבוריות. לעומת זאת, במזרח העיר, עבור שליש מתושבי ירושלים, המספר היה עד כה אפס בריכות. לא הגיוני שלשליש מהתושבים לא יהיה מרכז ספורט אחד. לכן, אנחנו בונים כעת בבית חנינא את מרכז הספורט הראשון במזרח ירושלים. המרכז, שעתיד להיפתח בעוד כשלושה חודשים, יכלול חדר כושר, חדרי אימונים ובריכת שחייה יפהפייה. כשאני מסתובב בבית חנינא, אני מקבל תגובות מרגשות מתושבים שממש מחכים לפתיחה. פרויקט כזה יוצר תחושות של שותפות, שייכות, אמון ותקווה".
פער דומה ובלתי נתפס התקיים עד לא מכבר גם בתחום הצלת החיים. בעוד שמערב העיר מרושת בתחנות מד"א, במזרח ירושלים לא פועלת אפילו תחנה אחת. "אם מישהו מקבל התקף לב במזרח העיר, הוא צריך לחכות שהאמבולנס יגיע ממערב העיר", מתאר גרבלסקי את האבסורד. "כדי לשנות זאת, הקרן לירושלים בונה בא-טור את המרכז הראשון של מד"א. מי שמוביל את הפרויקט הזה הוא פאדי דקידק, שהיה המתנדב המזרח-ירושלמי הראשון במד"א. מעבר להקמת התחנה עצמה, דקידק מוביל צוות של יותר מ-400 מתנדבים צעירים ערבים, שעוברים הכשרות עזרה ראשונה ומסתובבים במזרח העיר עם הווסט של מד"א".
הקרן הקימה בשיתוף עיריית ירושלים את מרכז "פיילי", שהוא מרכז התרבות והאמנות הראשון במזרח ירושלים. "אי אפשר לסגור פער של עשרות שנים במכה אחת", מודה גרבלסקי, "אבל מה שצריך לעשות זה להפנות לכך כמה שיותר תקציבים, ואני חושב שאנחנו בהחלט בכיוון הנכון".
המנכ"ל בן עמי מוסיף כי "עובדות ועובדי הקרן פועלים מדי יום, יחד עם תורמים, שותפים עירוניים וארגונים מקומיים כדי לחזק יוזמות קהילתיות, לקדם חיים משותפים ולתמוך בצעירים, במשפחות ובאוכלוסיות הזקוקות לכך".
מילדות ועד תעסוקה: בלי תוויות
כדי שיהיו חיים משותפים, צריך קודם כל שאנשים יישארו לחיות בעיר. במשך שנים רבות סבלה ירושלים מהגירה שלילית של צעירים, אך כיום, לדברי גרבלסקי, מסתמן שינוי במגמה. "בירושלים לומדים יותר מ-40 אלף סטודנטים במוסדות כמו האוניברסיטה העברית, בצלאל, מכללת הדסה ומכללת עזריאלי. למעשה, רוב הסטודנטים לאמנות בארץ לומדים בירושלים", הוא מציין. "המטרה שלנו היא שהצעירים האלה יישארו בעיר. זיהינו שהצעירים של היום מחפשים משמעות, אקטיביזם חברתי וחיי קהילה סביב עוגן מרכזי. כך למשל, אנו תומכים ב'המפעל' - פרויקט במרכז העיר שהוא בית לאמנים ומאגד סביבו קהילה שלמה של יוצרים ואנשי חינוך. בימים אלה הקרן גם יוזמת מחקר, יחד עם מכון ירושלים, כדי לאפיין את התופעה הזו, מתוך תקווה לצאת עם תוכנית עירונית שתגדיל משמעותית את מספר הצעירים הנשארים בעיר".
כדי להשאיר את הכישרונות הללו בעיר, גרבלסקי, המגיע מרקע של תעשייה ועסקים, מאמין בצורך בתעסוקה טכנולוגית ובחיבור בין האוכלוסיות. לדבריו, הקרן משקיעה רבות בפרויקטים יזמיים המחברים אוכלוסיות לשוק העבודה. בחברה החרדית היא תומכת בארגונים כמו "תמך", בהובלת יפה בוסו, המקדם נשים חרדיות למשרות ברמת הכנסה גבוהה, ובארגון "תבונה", המעניק חינוך פיננסי והכשרה לעולם העבודה החרדי. במזרח ירושלים, הקרן מפעילה לימודי עברית (חסם תעסוקתי מרכזי), הכשרות לכתיבת קורות חיים וראיונות עבודה, פורומים ליזמיות עסקיות, ותוכנית בשיתוף האוניברסיטה העברית המכשירה עובדות סוציאליות שנכנסות לשוק העבודה עם סיום לימודיהן.
אבל החיבור לא נעצר רק בתעסוקה, אלא מתחיל כבר בגילאי החינוך. הקרן מובילה שני פרויקטים חינוכיים יוצאי דופן לקידום סובלנות. הראשון הוא "הלימוד המשותף", פרויקט המפגיש מנהלים, הורים ותלמידים מבתי ספר במזרח ומערב העיר. "כשאתה לא מכיר מישהו מהצד השני, זה יוצר פחד, והפחד מוביל לשנאה", מסביר גרבלסקי. "אבל כשילד עושה פעילות משותפת בספורט, מדע או אמנות עם ילד ממזרח ירושלים, הוא רואה שזה ילד בדיוק כמוהו. רף הפחד יורד ואנשים מאמינים באפשרות של חיים משותפים".
הפרויקט השני ששובר את קופסאות החשיבה הממסדיות הוא תמיכה בבית הספר "נביעה", הממוקם בשכונת בקעה. מדובר בבית ספר ייחודי שאין עליו תוויות: הוא אינו מוגדר כממלכתי ואינו מוגדר כממלכתי-דתי. "זה בית הספר הראשון בארץ שפתוח לכולם - חילונים, מסורתיים ודתיים", מתגאה גרבלסקי. "כולם לומדים יחד, יוצרים קהילה משותפת ונחשפים ליהדות ביחד, בלי לבדוק בציציות של אף אחד. הם התחילו מגן ויסודי, ורמת הביקוש המטורפת שיש לבית הספר מראה שאנחנו בדרך הנכונה".
לצד החינוך, ירושלים שומרת גם על מעמדה כבירת התרבות הפלורליסטית של ישראל. הקרן יוזמת ותומכת בפסטיבלים בינלאומיים המושכים קהל מכל הארץ (פסטיבל הקולנוע, הג'אז, פסטיבל ישראל, פסטיבל הסופרים ועוד). במקביל, הקרן תומכת בגופי תרבות חרדיים, כמו קונסרבטוריון המוזיקה החרדי הראשון " רון שולמית", שאף הצמיח מתוכו את המנצחת החרדית הראשונה בעולם.
כשגרבלסקי נשאל כיצד הוא רואה את ירושלים בעוד עשור או שניים, התמונה שהוא מצייר ברורה: "אני רואה בעיני רוחי עיר שמעריכה מאוד את העבר שלה, אך עדיין נשארת עיר מודרנית. עיר שבה כל האוכלוסיות חיות זו לצד זו בכבוד הדדי. אנחנו משקיעים רבות במקומות שבהם כל האוכלוסיות הללו נפגשות בפועל. כשאת הולכת בגן החיות ורואה משפחה חרדית לצד משפחה ערבית ומשפחה חילונית, את מבינה כמה שזה אפשרי. אני מדמיין עיר שצעירים מסיימים בה את הלימודים ובוחרים להישאר בה. אני רואה את ירושלים כסמל של תקווה, עבור כל אחד בארץ ובעולם".
בשיתוף הקרן לירושלים
