אחרי שהיו חתומים במגירות למעלה מ-100 שנה, נגאלו מכתבי האהבה של סבא שלי, איתמר (בן ציון) בן אב"י, וסבתא שלי, לאה אבושדיד, והיו לספר "לאהוב בעברית" שראה אור לפני כחודש. הרומן בין הפרחח העני שכונה "נסיך יהודה", והעלמה העשירה והמיוחסת שכונתה "פרח הפרחים" הסעיר את ירושלים האדוקה והקרתנית של תחילת המאה ה-20, והגיע לבתי המשפט, לכותרות העיתונים, לתחנות המשטרה ולבתי הדואר של התקופה.
במבט לאחור, מה שהסיפור הזה מצית בלבי, עוד לפני ההתפעמות מכך שמדובר ברומן הראשון מזה אלפיים שנה שהתנהל על טהרת השפה העברית, הוא גאווה ישראלית. כי אין כבר רומנים כאלה בישראל, וכמה טוב שאין: שנים ארוכות, שנים מייסרות וכואבות, סבלו סבא וסבתא שלי מניתוק, נידוי וצורך להתחבא מסיבה פשוטה אחת: היא הייתה ספרדייה והוא היה אשכנזי. ולא יעלה על הדעת שס"טים יכניסו הביתה בחור (צבר!) ממוצא ליטאי.
כיום, כשבדמי גועשים גנים תימניים, ליטאיים, יקיים, צפון אפריקאים, תימנים וס"טים, אני יכול לומר בבטחה: זה עבר. הטיפשות הזו חלפה מן העולם. מתוך שלל המכתבים המופיעים בספר, אני מביא כמה קטעים שמתייחסים לייסורים העדתיים שחוו השניים, ולו כדי להזכיר לכולנו עד כמה התקדמנו.
במכתב הזה, שנכתב אחרי שלאה שוב עזבה אותו, נראה שבן ציון לא מבין שמה שחסר לו קשור יותר לגנטיקה מאשר לרומנטיקה:
"לאתי האחת!
תסלחי לי, לאתי הטובה, על אשר אני מוסיף לכתוב לך גם היום. מה אעשה, ואני חולה אהבה? מה אעשה, ואני מרגיש כי אם לא אכתוב לך, לפחות מכתבים, או-אז אכלה ואמות מיגון?
לו ידעת, לאה, איזה לילה היה לי ליל אתמול. האספר לך כמה בכיתי? האמנה לך את מספר הדמעות שדמעתי? האבטיח לך, כי לו אך רצית ולו אך יכולתי, אזי מלאתי מהן כוס קטנה? האתאר לך איך התהפכתי במיטתי, איך נשכתי מחימה את הכסתות ואת השמיכה, איך רקעתי ברגלי בסדינים ובכרים – לשווא?
הרשי-נא לי, לאתי השתקנית, לשאול ממך: היוכל להיות כי אין את אוהבת אותי? לאה, לאה, הגידי נא: מה היא הסיבה של שנאתך החבויה אלי? האם כל כך מכוער אני? האם אין גם בי, לפחות מעט, ממה שיש באנשים אחרים? הגידי נא: האם באמת אי אפשר לאהוב אותי?
הוי, ידעתי. אין לי היופי שיש למאושרים ממני, אין לי ההדר והעניגות המציינים כמה וכמה מידידייך. אני יותר גס, אני יותר פשוט, אני פחות שפיר, אני פחות עדין מזה או מזה. איני יודע לשיר, אינני יודע לעשות מחמאות, אינני יכול לספר דברים שלא היו ולא נבראו. ובכל זאת, הלא מרגיש אני כי גם בי קצת נועם, קצת חן. ומדוע, מדוע אינך אוהבת אותי?
לא, אינך אוהבת אותי, וההכרה הזאת קורעת את לבי לקרעים. לא, אינך אוהבת אותי, והעובדה שנגמר הדבר בינינו הורסת אותי, הורגת אותי, ממוטטת אותי. התאמיני? אין אני יכול לסבול את הרעיון כי את, את שכל כך אהבתי, את שנשקתי, את שחבקתי, את שכמעט רכשתי – את לאתי, האחת, היפה, הטובה, הספרדייה, החלומית, המתוקה והאכזריה גם יחד – שאת לא תהיי שלי".
מבן ציונך האומלל, הבודד, האוהב, המקווה בכל זאת!"
גם אחרי האירוסים, ממשיכה משפחתה של לאה לנסות ולשדך לה מיליונרים ספרדיים מהוגנים. בן ציון יודע, ורותח:
"לאתי הנחמדה,
... במכתבי זה אני רוצה רק לאמר לך מה ששמעתי:
שמעתי, כי ולירו ביקש עוד הפעם את ידך, כי הוא בא אליכם מדי ערב בערב וכי אמך מקבלת אותו כבן. לאה, לאה! התסכימי להיות לוולירו? לאה, היכול להיות?
שמעתי, כי מצד אחר משתדל אלעזר אלישר להיות חתנך וכי הוא עושה כל מה שיוכל להשיג את ידך. התסכימי, לאה, התסכימי?
שמעתי, כי רוצים לתת לך את ד"ר נהון. היוכל להיות, לאה?
לא! אין אני רוצה להאמין! אי אפשר שאת תהיי לאחרים! הוי, לאה. את שלי! שלי ברוחך ובגופך. את שלי ואת צריכה להיות שלי, וביום שתזנחיני לא אוכל לחיות, לאה. לא אוכל!
שלך לנצח
בן-ציון"
כמעט לסיום, הצהרת אהבים שמנצחת, חייבים להודות, כל עדה וכל לב:
"נגמר: צריך שנחיה חיי שני יונים. צריך שנחיה חיי הציפורים, חיי הפרפרים, חיי הצרצרים. צריך שנבין כי עוד החיים לפנינו, כי סוף-סוף שבנו למנוחתנו, כי הדרור הולך לקראתנו, כי ארץ ישראל משתחררת עבורנו, כי זהר נפלא מעל לראשינו. לאה, לאתי – אל נא נגרש כל זה מעלינו. ירושלם מחכה במזרחנו!"
וסיום שכולו חיוך ותחמנות עברית: ברבות הימים, ובתיווכו של שלמה עמיאל, נרשם סבא שלי הליטאי כספרדי טהור מן השורה בספרי ועד העדה הספרדית. ניצחנו.
